 |
"מיכל בת המלך", מאת טלה בר. הוצאת חלונות, 174 עמ', 2001.
|
|
| ספרים • אלי אשד • יום ג', 2/10/2001, 18:06 |
|
 |
|
החזקתי בידי את הספר "מיכל בת המלך". עוד רומן על ימי שאול ודוד המלך, התקופה הנדושה ביותר בסיפורת התנ"כית. מה עוד אפשר לחדש בנושא זה? מאיזו זווית ראיה אפשר להציג את הדמויות, באופן שלא בוצע כבר מאות פעמים באלפיים השנים האחרונות? ובכן, כפי שמראה טלה בר בספר זה, עדיין יש מה לחדש - ובצורה מפתיעה מאוד.
הרומן התנ"כי, דהיינו סיפור המבוסס על אירועי התנ"ך, הוא ז'אנר שכבר כמעט ונעלם מהסיפורת העברית המודרנית, כמו הסיפורת ההיסטורית בכלל. זאת ממשיכה להתקיים כיום רק בקרב ספרות הנוער החרדית, וגם שם יש התעלמות מכוונת מנושאים תנ"כיים. בעבר היה לסיפורים אלה מקום חשוב הרבה יותר, כפי שלתנ"ך עצמו היה מעמד חשוב הרבה יותר בתודעה העברית־ציונית. ראשית הסיפורת העברית המודרנית היא ברומנים התנ"כיים של אברהם מאפו מהמאה ה-19, רומנים שהראו כי ניתן לכתוב גם ספרות מודרנית בשפה העברית. לאורך השנים תפסו הסיפורים התנ"כיים מקום חשוב בעיקר בסיפורת הנוער, והתמקדו בהם סופרים ידועים בתחום זה, כגון יעקב חורגין וצבי ליבנה.
לרוב העלו סיפורים אלו על נס את ערכי התנ"ך והנביאים המונותאיסטיים הקיצונים, כבסיס לתרבות היהודית־ציונית־מודרנית. אך בד־בבד צמחה גם סיפורת תנ"כית מסוג שונה מאד, אולי אפילו חתרנית: סיפורת ששמה דגש דווקא על המפסידים הגדולים במאבק נגד המונותיאיזם הנבואי העיקש, ורמזה שאולי לא נעשה צדק היסטורי מספיק עם צד זה, שתואר בצורה כה שלילית בידי כותבי התנ"ך המנצחים. ובכך הייתה סיפורת זו גם ביקורת קשה כנגד היהדות של זמנה, שהייתה אמורה להתבסס על ערכי התנ"ך. מייסד הז'אנר היה דוד פרישמן, שחיבר סדרת סיפורים תנ"כיים בשם "במדבר" (1923) שם תיאר בצורה סימפטית מאד את אנשי דור המדבר הפגאניים, שהתנגדו לתפיסתו המונותאיסטית הקיצונית של משה, תפיסה שכל כולה חיסול החופש האנושי וחיי הרגש העצמאיים.
אחרי פרישמן הופיעו סופרים נוספים שכתבו בסיגנון זה, בו נרמז כי אולי הפגאניזם לא היה נורא כל־כך כפי שתואר בתנ"ך. סופרים כמו חיים הזז בסיפורו הקלאסי "חתן הדמים" (1925) על הניסיון של ציפורה, אשת משה, להקריב את ילדה כקורבן לאלוהיו של משה; מחזור השירים של זלמן שניאור "לוחות גנוזים", שהציג במפורש את ההיסטוריה של הצד השני, הפגאני, של נביאי השקר, שצונזר לחלוטין במקרא; יצירות של משוררים "כנעניים" כמו רטוש; שיריה המודרניים של המשוררת ש. שפרה; והיצירה החשובה ביותר של סיפורת תנ"כית בזמננו, טרילוגיית הסיפורים התנ"כיים של שולמית הראבן, "צימאון - טרילוגיית המדבר" (1996), שיש בה חזרה ברורה לנושאים של דוד פרישמן של המאבק בין האנשים צמאי־החופש ובין האל המקראי הזועם ונציגיו הכעוסים והמפחידים עלי אדמות. בכל היצירות הללו, וביצירות אחרות מסוג זה, הועמדו הערכים התנ"כיים בסימן שאלה גדול מאד.
וכעת הופיע ספר חדש זה, מאת חוקרת המיתולוגיה והמתרגמת טלה בר, שניתן לראות בו כהרחבה - ויותר מכך, הקצנה חסרת תקדים - של רעיונות זרם זה.
בספר זה עוסקת בר בסיפור הטראגי של מיכל בת שאול המלך, שאיתרע מזלה להתאהב באויבו הגדול (ולבסוף יורשו) של שאול, דוד בן ישי, וסיימה את חייה כאישה דחויה ובודדה בהרמון הנשים של דוד.
מטבע הדברים, בר אינה הראשונה שטיפלה בנושא זה. המשורר י"ל גורדון חיבר פואמה בצעירותו על אהבת דוד ומיכל, שהציגה קשר זה בצבעים רומנטיים ופסטורליים ביותר. המחזאי יעקב אשמן חיבר טרילוגיה של מחזות על חייה של מיכל שהוצגה ב"הבימה", ולפני מספר שנים הופיע ספר אחר על הנושא הזה בשם "מיכל בת שאול" מאת לאה שנער. כל אלה עקבו בדרך־כלל אחר גרסת התנ"ך בסיפור הפרשה, עם הרחבות ותוספות משלהם, אך לא כאלה שישנו באופן משמעותי את הבנתנו לגבי מה שהתרחש באותה תקופה רחוקה וכה משמעותית בתולדות ישראל. דוד יכול היה להיות מוצג כדמות לא חיובית, ואף שלילית בחלקה (כמו בספרו של שנער), והוצגו פקפוקים לגבי תפקידו של שמואל הנביא בכל הסיפור - אם הלה אכן היה דמות חיובית וקדושה כל־כך. אך בסופו של דבר, לא הוצג כל ערעור לגבי התפיסה המונותאיסטית החזקה שעומדת בבסיסו של ספר שמואל והתנ"ך וצידקתה.
לא כך הדבר אצל בר.
בספרה מציגה בר את מיכל כבתה של כוהנת האלה עשתורת. אנו למדים (בניגוד למה שמסופר בתנ"ך) שבזמנה היו שתי דתות דומיננטיות בישראל, דת יהוה, האל המדברי הקשוח המתנגד לקורבנות אדם, ודת עשתורת, האלה הגדולה, אלת הטבע. כוהניה של עשתורת מעודדים קורבנות אדם, אך לרוב של אנשים מבוגרים המסכימים להקרבה מרצונם החופשי בגלל אהבתם לאלה, וזאת כדי לאפשר את המשך "מחזור החיים הטבעי".
הסיפור מוצג כזיכרונותיה של מיכל בעת זיקנתה, ב"פלאש באקים" ובגוף ראשון, כאשר היא חושבת על אירועי העבר ועם זאת מידי פעם חוזרת אל ההווה, "ימי מלכותו הראשונים של שלמה". מהסיפור אנו למדים על כמה אירועים בחייה שלא נודעו לנו כלל מהתנ"ך, כמו סיפור נישואיה בכפיה עם אחיה אשבעל, וכיצד לאחר אינוסה בידיו הולידה לו בת, את תמר. תמר נאנסה לאחר־מכן בידי אמנון, בנו של דוד, אך הסיפור מציג את הדברים כאילו ההתרחשויות כולן היו שונות לחלוטין ממה שרצה הסופר המקראי שנאמין.
בר מציגה גם את סיפור שאול ודוד בצורה שונה מאד מהצורות בהן הוצג עד היום. הפלישתים, למשל, כמו גם אויבים אחרים של ישראל, מוזכרים רק כבדרך אגב. הדגש הוא כולו על המאבק הדתי בין חסידי עשתורת, שעימם נמנה שאול, ובין חסידי יהוה, שבראשם עומד שמואל ועימם נמנה דוד. במרכז המאבק עומד הרעיון הפגאני של חסידי עשתורת, שיש להקריב לאלה את המלך השולט לאחר זמן מסויים, בעודו במלוא אונו. לכאורה רעיון מאד לא סימפטי ודוחה ביותר, אך בר מציגה אותו מנקודת המבט הפגאנית, ומראה שמבחינתם היו כמה וכמה נקודות זכות לרעיון זה, וכי אולי אין לדחות אותו על הסף כרעיון עוועים של טירוף פרימיטיבי.
דוד, המוצג בצורה מאד לא סימפטית (בלשון המעטה) כבי־סקסואל ערמומי וחסר רגשות, הוא זה שמביא לבסוף לביטול מנהג זה והחלפת קורבנות אדם בבעלי־חיים. אך בספר הכתוב מנקודת מבט פאגאנית מובהקת, עולה השאלה האם אכן עדיפים בעלי חיים שהם "קדושים לאלה" על בני־אדם המודעים היטב לערך של קורבנם. למעשה, ההרוגים הרבים בסיפורי שאול ודוד מול שאול, אבנר בן נר, אבשלום וכו' מוצגים כולם כמי שהוקרבו קורבן בדרך זאת או אחרת לאלה - לעיתים בהתאם לדרישת העם ולרוב (לא תמיד) מרצונם החופשי.
לבר יש אהדה חזקה לדת העשתורת, המוצגת כדת פמיניסטית של התמזגות עם הטבע החי, לעומת דת יהוה המדברית והקשוחה, בה הגברים הם דומיננטיים לחלוטין על הנשים והופכים אותן לרכושם. היא עצמה בהשקפותיה "ניאו פגאנית", העוסקת בחקר התפיסות הפגאניות המופיעות בתנ"ך ובמיתולוגיה. מאידך היא אינה מתעלמת גם מצדדים לא סימפטיים כלל של הפגאניות, כמו הקרבת תינוקות, בהם היא רואה עיוות של הפגאניות "האמיתית".
האם אכן כך היה במציאות ההיסטורית שאותה מנסה בר לתאר? ספק רב. אמנם מצד אחד, ממצאים שונים שהתגלו בסיני חשפו שיהוה נחשב לבן זוגה של האלה אשרה לפני שהפך לאל היחיד בתקופה מאוחרת יותר. אך מצד שני, אין כל עדויות ברורות לקיומה של דת מעין זאת שמתארת בר.
הרעיונות שמבוטאים בספרה על דת "האלה האם" לקוחים בראש ובראשונה מיצירותיו של הסופר והמשורר רוברט גרייבס (מחבר "אני קלאודיוס"). בספרו "האלה הלבנה" (אותו תירגמה בר לעברית, תרגום שלא יצא לאור) תיאר גרייבס את הפגאניזם הקדמון כמבוסס על עבודת האלה בדת שבה היה לנשים מקום מרכזי, עד שהופיעו שבטי הברברים (הן ביוון והן בארץ ישראל) ויצרו דת חדשה, אכזרית ופנאטית - עבודת האל־האב, צמא הדם ושונא הטבע, שהתבססה על דיכוי הנשים.
גרייבס תיאר את החברה המבוססת על פולחן האלה־האם כמעט כאוטופית. לרעיונותיו, אם כי אין להם ביסוס רב במציאות ההיסטורית, היתה השפעה גדולה. כיום יש אלפי מאמינים (ובעיקר מאמינות) "ניאו־פגאניים" ברחבי אירופה וארה"ב, שדתם מבוססת למעשה על התפיסות של גרייבס ושל חוקרים אחרים (כמו מרגרט מורי) שעוד שנים לפני גרייבס טענה כי ציד המכשפות באירופה במאה ה-17 נוהל למעשה כנגד מאמינות של הפולחן הישן של האלה־האם. שוב תפיסה שאין לה שום ביסוס היסטורי, אך הייתה לה השפעה גדולה על אנשים שרצו ליישמה במציאות. גרייבס ומורי טענו כי מה שתיארו בספריהם היא התורה הפגאנית "האמיתית", כפי שהיית המקובלת בימי קדם. זה לא בדיוק נכון, אבל מאידך התורה שתיארו התאימה מאוד לזמנים המודרניים. היא התאימה לפחד ההולך וגובר מהמדע והטכנולוגיה "ההרסניים" ומהרס הסביבה, ותאמה לרצון לחזור ל"חיים פשוטים וטבעיים" בשילוב עם הטבע והאדמה, אותו חולקים אנשים רבים.
ניתן לומר שהמדובר ב"מיתוס מודרני" המבוסס יותר על צרכים ורעיונות מודרניים ולא כל־כך על התפיסות והצרכים של העבר, שהיו שונים מאוד. אבל אחרי הכל, חלק חשוב ב"לגיטימיות" של כל אמונה חדשה הוא בטענה שהיא בעצם המשך ישיר של אמונה קדומה כלשהי. מבחינת הניאו־פגאנים, אם כך, הם ההמשך הישיר של הפגאנים (והפגאניות) הקדומים, והם ממשיכים ומפתחים את התורה כפי שנוצרה בידי מורי וגרייבס.
הם מתארים את ההיסטוריה ברומאנים היסטוריים שונים, כמו אלה של מריון צימר־ברדלי, מחברת "הערפילים של אבאלון". כמו גרייבס, הם מציגים את ההיסטוריה כמאבק בין חסידי האלה־האם, נציגי הטבע והטוהר הבלתי־מושחת, לבין חסידי האל־האב הפנטיים, הרצחניים, והמטורפים הורסי הכל. על־פיהם, סופו העצוב של המאבק היה בניצחון האחרונים, וכתוצאה מכך (בטווח הארוך) בהרס המוחלט של הטבע, והיווצרות העולם בו אנו חיים כיום. לתפיסה זו יש גם השלכות פוליטיות ותרבותיות עכשוויות, ואין זה מקרה שלניאו־פגאנים יש תפקיד לא קטן בקרב תנועת מתנגדי "הגלובליזציה" (בשיתוף פעולה נדיר עם אויביהם הפנאטיים הנוצרים והמוסלמים).
בר הולכת בעקבות הרעיונות של ידידו ושותפו של גרייבס, החוקר הישראלי רפאל פטאי (שחיבר ספר שלם על "האלה העברית") ונותנת לרעיונות אלה רלבנטיות "תנ"כית". היא מראה כיצד הקונפליקט הזה בין חסידי האל וחסידי האלה, בין הטבע והמדבר, ולמעשה בין הגבר והאישה, שגרייבס ותלמידיו תיארו אותו כמתרחש בדרך כלל באירופה וביוון הקדומה, היה מרכזי גם בישראל בתקופת התנ"ך. נראה שהמחברת מתארת, במסווה היסטורי, קונפליקט המתרחש כיום בחברה הישראלית המודרנית.
מבחינת המחברת, הצד הלא נכון ניצח בעבר הרחוק, והתוצאה הנוראה היא הרס וחורבן של מאזן הטבע והחיים בידי הכוחות האנטי טבעיים שבאו מהמדבר. דוד המלך וכל מה שיצר הוא בעיני מיכל הזקנה (ובעיני המחברת) התגלמות הרשע האנושי.
הספר מעניין במיוחד מכיוון שהוא מראה לנו נקודת מבט אחרת והפוכה על האירועים התנ"כיים, נקודת המבט של המפסידים במאבק ההיסטורי. המפסידים, שעם זאת תפיסותיהם זוכות כיום לחיים חדשים, ביחד עם אלה של מתנגדיהם הגדולים.
|
קישורים
דיקטטורת שלמה - ביקורתו של יוסי גורביץ על ספר נוסף הרואה את ימי דוד בצורה לא מקובלת
פגאניזם בישראל - "מה הגבול?", מאמרו של ש. פוגל
רוברט גרייבס - יוצר הפגניזם המודרני
מיכל בת המלך - לרכישת הספר ב"מיתוס"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש