שמות היישובים בכבישי ישראל נכתבים גם באותיות לטיניות, אבל הם נשארים מילים עבריות. שינוי אותיות אינו יוצר מילים בשפה אחרת. הנה, יהודים כותבים אידיש באותיות עבריות. זה לא הופך את השפה הזאת לעברית. יהודים כתבו גם ערבית באותיות עבריות. זה לא הפך את הערבית לעברית. השלט באותיות לטיניות אין פירושו שהמילים הן באנגלית. ושלטי דרכים לא באנגלית נמצאים ברוב הארצות.
התייר האמריקאי, כשהוא מבקר באיטליה, בנורבגיה או בצ'כיה, אינו יודע לבטא את שמות היישובים. באיטליה הוא אינו יודע איך מבטאים chicco (kee'-ko), uscita (oo-shi'-tah), או egli (ehl'-yee). בנורבגיה הוא טועה בקריאת gate (gah'-teh), או tjern (khae'-ren). בשבדיה הוא טועה בקריאת djur (yoor) או skida (shi'-dah). גם בישראל, כמו בכל העולם, הַכְּתיב של שם היישוב אינו יכול לכלול הדרכה פונטית לדוברי אנגלית.
התעתיק לאות לטינית אינו משרת תיירים זרים בלבד. גם עולים חדשים, עולים ותיקים שבאו בבגרותם ועובדים זרים רואים בשלט קודם כול את האותיות הלטיניות. רובם יכולים לזהות מילים עבריות על פי התעתיק הלטיני. גם לחלק מן התיירים יש ידע מסוים בכתב העברי. לכולם חשוב שהאות הלטינית בשלטים תאפשר את זיהוי האות העברית המקורית. שתיכתב K בתעתיק של כסלון (Ksalon) אבל Q בקורנית (Qoranit). אחרת, יאמר מישהו "איזו משונה היא העברית, K כותבים בעברית פעם כ' ופעם ק'..."
אומנם באנגלית לא מקובל לכתוב Q בלי U אחריה. אבל אין עלינו חובה לתעתק לפי מה שמקובל באנגלית. בכלל, ספק אם זה המנהג באנגלית. שמות זרים כותבים גם באנגלית ב- Q בלי U אחריה. למשל, Iraq ,Aqaba או Qalqilia. מתוך שלוש האותיות K ,C ו-Q קל להשתמש בשתיים כדי לסמן כ' ו- ק' עבריות. כול תייר שיראה כתוב Qedma יידע לבטא אותו בדיוק כמו את Kedma. לעומת זאת, תעתיק שאינו מבדיל בין הפונמות העבריות יש בו נזק עצום לאלה שיש להם ידיעות בעברית. מי שראה תעתיק שגוי של "קדמה" לא יידע לעולם אם באותיות המקוריות כותבים ק' או כ'.
לחצים על האקדמיה
לאחרונה מופעלים לחצים על האקדמיה ללשון העברית לקבוע "כתיב דמוי־אנגלית" לשמות היישובים, כתיב המנתק את המסורת הארוכה בת 200 שנה של תעתיק מדויק באותיות לטיניות. לחץ זה בא בעיקר מצד משרדי התיירות והתחבורה, ואולי האקדמיה נבהלה גם מהחלטת הכנסת לחייב תעתיק אחיד בכל השלטים. לא מליאת האקדמיה החליטה את ההחלטה הזאת. זו הייתה החלטה של ועדה שחברי המליאה של האקדמיה "הסמיכו אותה" בצורה שנויה במחלוקת. מתוך שלושים ויותר חברי המליאה רק חמישה (!) טרחו לכתוב את דעתם על העניין...
את ההחלטה הזאת ראוי לבטל, כי בכך מועלת האקדמיה בחובתה להגן על השפה העברית. ההגנה על השפה כוללת – גם לפי תקנון האקדמיה – העמדת תעתיק נכון, שניתן לשחזר ממנו את המילה העברית המקורית.
לפי ההחלטה החדשה, האותיות א' ו־ע' יסולקו מן המילים ולא יועתקו כלל, ובמקום שיש הכרח לסמן א' או ע' לא יהיה הבדל בסימון בין א (`) ובין ע (‘). והרי בכתב העברי כול דובר עברית נדרש להבחין ביניהן, גם אלה שאינם מבדילים ביניהן בדיבור. איך אפשר להעלים בתעתיק העברית עובדות מוצקות אלה? הוועדה החליטה גם שהאות ו' והאות ב' רפה ייכתבו שתיהן באותה אות V, ש־ת' ו־ט' ייכתבו שתיהן ב- T (בעוד ט' צריכה להיות T בנקודה מתחתיה). בכתיבה בעברית אנו מקפידים על הבחנה מובהקת בין הפונמות השונות, ואוי למי שמבלבל ביניהן. התעתיק אינו הופך את השמות האלה למילים אנגליות, ולכן את אותן ההבחנות יש לשמור גם בתעתיק.
מי יבין את התייר? רחוב התור בחיפה.
עברית אחת לאורך כל שנותיה
בעיני האקדמיה על כל חבריה, כמו גם בעיני הרוב המכריע של הציבור, העברית היא שפה אחת לאורך כל הדורות. האקדמיה והציבור המשכיל אינם מסכימים לחשוב את השפה שבפינו לשפה חדשה הנקראת "ישראלית". והנה באה האקדמיה ובכניעתה לדרישה של "כתיב דמוי־אנגלית", בתעתיק המשקף כביכול מבטא "ישראלי", דמוי אשכנזי, היא מכירה למעשה בקיומה של שפה נפרדת, ששמה כביכול "ישראלית". הכניעה לכתיבה שאיננה מפרידה בין פונמות עבריות שונות המובעות תמיד בכתב סותרת את חובת האקדמיה:
"לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה... בכתב, בכתיב ובתעתיק".
כפי שניכר ממובאה זו, הלקוחה מתקנון האקדמיה ללשון העברית, התעתיק הוא חלק מן העברית, וחובת האקדמיה היא להגן על תעתיק נכון של המילים העבריות. שום עם המכבד את עצמו, ובוודאי לא האקדמיה ללשון שלו, לא ישנה את מטבע הלשון שלו כדי "להקל", כביכול, על תיירים לבטא את המילים שבשפתו. מה גם שכל "הקלה" כזאת כלל אינה מועילה. חשבו לדוגמה על רחוב "הַתּוֹר" בחיפה. הצורה הפשוטה והסבירה ביותר בתעתיק לטיני הוא hator. אבל כשתייר אמריקאי יפנה אל עובר אורח לשאול אותו איפה הרחוב הזה, הוא יבטא שם זה לפי מנהגי ההגייה של האנגלית, וישמיע משהו כמו "הֵייתֶר"... מי אותו עובר אורח שיבין את כוונתו של התייר? בירושלים שאל אותי תייר אמריקאי איפה הֶמֶג סטריט. אילו היה אותו תייר פוגש לראשונה בכתב את השם Tel Aviv היה שואל על אֵיבִיב. התייר, בכל ארץ שהוא מתייר בה, יודע שקריאת המילה בשפה שהיא זרה לו אינה כדרך שהוא קורא את שפתו האנגלית. את זאת יבינו התיירים דווקא כשלא נתאמץ להמציא בשבילם "כתיב אנגלי", כביכול, למילים שאינן בשפתם.
עקרונות לתעתיק ראוי
כדי להעמיד תעתיק המשקף בנאמנות את המילה העברית יש לקיים מספר עקרונות. העיקרון הראשון הוא שהתעתיק צריך לאפשר שחזור מלא ומדויק אל הכתב העברי המקורי. ומכאן חובה לקבוע כי:
(1) כל פונמה עברית תהיה מתועתקת באות מיוחדת לה
ארגון התקינה העולמי ISO , המאגד את מכוני התקנים של כול העולם, עסק הרבה בסוגיית תעתיקים של שפות שיש להן כתב לאומי שאינו לטיני. ארגון ISO קבע עיקרון זה כתנאי ראשון במעלה: כל שיטת תעתיק חייבת לאפשר שחזור אוטומטי, הן על ידי אדם הן על ידי מכונה - מן הנוסח המתועתק חזרה אל הנוסח המקורי של הכתב הלאומי. גם תעתיק שהאקדמיה מציעה חייב לקיים תנאי זה.
(2) כל פונמה עברית תהיה מתועתקת באות אחת ולא בצירוף של שתי אותיות. עקרון זה חשוב לעברית כמו גם לשפות שמיות אחרות, כי הרוב המכריע של המילים בשפות האלה בנוי על יסוד צירוף של שורש ומשקל. מילה כמו מִשְטָרָה מורכבת מן השורש ש'ט'ר' ומן המשקל mi_ _a_a, כשכל אחד מעיצורי השורש נכנס לפי הסדר לאחד המקומות הריקים של המשקל. אם תשתמשו בצירוף של שתי אותיות לסימון פונמה אחת – התוצאה תהיה שהאות השנייה של הצירוף תתקבל כמסמנת את העיצור השני של השורש! מכאן נובע במיוחד שאסור להשתמש באות h בתור "סימן עזר" לאות אחרת, כמו למשל kh ,ch ,sh ,zh ,ph וכדומה.
באיטלקית אכן משמשת האות h כסימן עזר. זה אפשרי באיטלקית כי בשפה זו אין פונמה /h/ וגם לא הגה h. גם באנגלית זה אפשרי, כי הפונמה h באנגלית יכולה לבוא רק בראש מילה או אחרי תנועה. לכן אין אפשרות לטעות במילה שיש בהh אחרי עיצור אחר. אבל בעבריתh מסמנת עיצור שווה־ערך לכל עיצור עברי אחר. לכן אי אפשר להציע בתעתיק של מילים עבריות להשתמש באות h כ"סימן עזר" שיצביע על הגה אחר.
איך אפשר לקרוא את זה? הדרך לתל אביב.
הפתרון צריך להיות – שימוש בסימני הבחן קלים (דיאקריטים), כמו שמקובל ברוב השפות האירופאיות. כאשר יש צורך בסימון של הגה השונה במידת מה מן המשמעות הפונטית המקובלת של אות לטינית - משתמשים בסימני הבחן, כגון נקודה או קו מתחת לאות או מעליה, סימן v קטן מעל האות (למשל סימון ההגה ש' בצ'כית על ידי v קטנה מעל האות S, כך: š). אכן באנגלית אין סימנים דיאקריטיים. אבל שמות היישובים בתעתיק אינם מילים אנגליות, וסימנים דיאקריטיים מצויים ברוב השפות שתיירים לפחות יודעים על קיומן, בין היתר צרפתית, גרמנית, ספרדית, איטלקית, שוודית ועוד לרוב.
מפתיע לזכור שגם בכללי התעתיק מעברית ללועזית שקבעה האקדמיה בשנת 1957 כלולים סימנים דיאקריטיים. אלה הם התעתיקים של האותיות ג', ז', צ' כפי שהן מופיעות במילים "ג'ינג'י", "ז'קט" ו"צ'ופצ'יק" - הן תועתקו כ-ž ,ğ ו-č בהתאמה. ועוד: לפי כללי "התעתיק הפשוט" של האקדמיה מותר להשמיט את האות א' כאשר לפניה ואחריה יש תנועה, אבל אז, אם זה גורם לאי הבנות, מותר לשים trema מעל התנועה השנייה. הכוונה למילים כגון בריאות bri`ut, אם הושמט סימן ה־א' (כלומר כתבת briut) קובעת האקדמיה, רצוי לכתוב זאת כך: briűt. אין סיבה לוותר על הבחנות בין הפונמות על ידי סימני הבחן דיאקריטיים.
(3) פונמה אחת שיש לה שני מבטאים צריכה להיכתב תמיד באותה אות. זהו נוהג קבוע בשפות רבות. למשל, G ו-C באיטלקית, באנגלית, בספרדית, בצרפתית ובשפות אחרות, לכול אחת מהן יש שני מבטאים, והקורא יודע את המבטא לפי מעמד האות במילה. כך נוהגות שפות רבות, במיוחד כאשר קיימות שתי צורות קרובות השייכות לאותה המילה, אבל ההגייה שלהן שונה בפרט מסוים. לדוברים רצוי שיורגש הקשר בין שתי הצורות האלה. הנה באנגלית, למשל, האות T מבוטאת במילה devote כ-t אבל במילה הכרוכה בה devotion ה-T מבוטאת כ-sh. כך גם סיומת הריבוי באנגלית נכתבת תמיד באות S, אבל S זאת מבוטאת לפעמים s ולפעמים z. באיטלקית האות S בין שתי תנועות אינה מבוטאת s אלא z. כך גם בעברית. ל־ב'כ'פ' בכתב העברי יש שני מבטאים, ורצוי ששני המבטאים האלה ייכתבו באותה אות. בדרך זו נשמר הקשר בין צורות השייכות לאותה המילה. למשל בלם – יבלום. ב"בלם" מבטאים b ואילו ב"יבלום" מבטאים v. לכן מן הדין שכל אחת מן הצורות האלה תיכתב באותה האות גם בתעתיק ולא בשתי אותיות שונות. כלומר balam - yiblom. התעתיק של ב' יהיה תמיד B ושל כ' ו- פ' תמיד K ו-P (ואף פעם לא f ,kh ,v). כדי להקל בכל זאת על מי שאינו יודע את הקריאה הנאותה, ראוי לצרף בשלטי הדרכים סימן הבחן קל: קו מתחת ה-b וה-k עבור ב' ו- כ' רפות, קו מעל ה-p עבור פ' רפה.
שלושה מיני תעתיק
התעתיק המומלץ לשימוש לכול צורך, ובמיוחד לתמרורי הדרכים, הוא התעתיק שהכינה ועדה מטעם מכון התקנים הישראלי. הוועדה פעלה במסגרת ארגון ISO והתעתיק עבר את כול שלבי התקן של ISO עד האחרון. תעתיק זה נותן רישום אחיד לכל מילה עברית מכל תקופה שהיא, וכך הוא מבטיח את הקביעה העקרונית החשובה שהשפה העברית היא שפה אחת לאורך כל תולדותיה, וה"ישראלית" היא כולה בגדר העברית.
בניגוד לשתי שיטות התעתיק המקובלות, "תעתיק האותיות" (טרנסליטרציה) ו"תעתיק ההגאים" (טרנסקריפציה), שהנחו את האקדמיה בכללי התעתיק של 1957, תעתיק מכון התקנים הוא "תעתיק המבנה". אין הוא מתכוון לייצג את ההגאים הנשמעים של העברית – ייצוג כזה היה יוצר נוסחי תעתיק שונים לפי מבטאו של כל דובר, או של כל עדה או של כל תקופה היסטורית. הוא גם אינו מבקש לסמן את כול האותיות או את כול הנקודות שבכתב המנוקד של העברית – כי יש אותיות הממלאות תפקידים שונים במילים ולא ראוי לתעתקן תמיד באותו סימן, וכן כי חלק מסימני הניקוד מיותר לגמרי לגבי כל תקופה של העברית, ובוודאי לגבי תקופתנו.
לפי בקשת מכון התקנים הישראלי אמורה האקדמיה לדון בקרוב בבדיקת התעתיק הזה לפי צרכיה ואפשרויותיה של העברית, ולוודא שהוא אינו פוגע במבנה השפה העברית בשום צורה. אבל אף על פי שהדיון בתעתיק זה כבר מסור בידי האקדמיה זה כשנתיים, ולכאורה ועדת הדקדוק דנה בו, מיהרה ועדה זו והחליטה בטרם עת, לפני סיום הדיון הזה - לאשר לצורכי התמרורים את "התעתיק האנגלי" שביקשו ממנה במפגיע אנשי מע"צ, משרד התיירות ומשרד התחבורה. זהו תעתיק חדש שמעולם לא נדון במליאת האקדמיה ומעולם לא הובא לידיעה ולשמיעת חוות דעת של הציבור. אם נשב בחיבוק ידיים אנו עתידים לראות שמות אנגליים ולא עברית ברחובותינו ובשדותינו. לתפארת מדינת ישראל?
התעתיק של 1957
התעתיק שקבעה האקדמיה ב-1957 הוא לכאורה החלטה מחייבת עד היום. התעתיק הזה כולל "תעתיק פשוט" ו"תעתיק מדויק". באותם הימים ידעה הבלשנות רק שתי גישות לתעתיק: תעתיק אותיות ותעתיק הגאים. התעתיק של 1957 מיוסד על גישת תעתיק האותיות של טקסט עברי מנוקד. האקדמיה החליטה אז בנוסח העיקרי של החלטתה לתת תחליף נפרד לכל סימן הקיים בטקסט העברי המנוקד. כך זכה תעתיק פתח לסימן שונה מתעתיק קמץ, ועוד סימן אחר ניתן לחטף־פתח. וכן קבעו הבדל בין קובוץ לשורוק, שכן האחד "תנועה קטנה" והשני "תנועה גדולה".
מאחר שהיה מובן מאליו שאדם רגיל מן היישוב לא יוכל לעמוד בכללי תעתיק כזה, המצריכים ידיעה מושלמת בניקוד לפני שמתחילים לתעתק – קבעה האקדמיה שבצד תעתיק זה יהיה גם "תעתיק פשוט", שבעצם יהיה בנוי בדיוק על הגישה המתוארת כאן, אבל מותר יהיה לוותר בו על סימני הבחן דקים במיוחד בין סימני הניקוד המתועתקים. בגישת תעתיק האותיות יכול היה התעתיק להתנסח רק על יסוד העברית המנוקדת, שהרי לא יעלה על הדעת להציע תעתיק אותיות לפי הכתב הבלתי מנוקד. לא תהיה שום משמעות לתעתוק דבר כ- dbr ובשימוש רגיל לא תהיה בזה שום תועלת לקורא. לכן מן ההכרח היה להוסיף סימני תנועות לתעתיק, והתנועות נלקחו משיטת הניקוד המקובל על כול פרטיו.
מצא את ההבדלים: רחוב גבעון
תעתיק המבנה
לעומת זאת, אם אתה בונה את התעתיק על יסוד הגישה השלישית – תעתיק מבנה המילה -, ולא לפי סימני האותיות והנקודות, וגם אינך מתכוון כלל לתת לפני הקורא רישום פונטי של המילים העבריות – אין אתה צריך לשים לב לדקויות של סימני התנועות. מבנה המילה בתעתיק זה יבהיר ממילא, בעצם קיומו הגלוי, לאילו סימני ניקוד מקוריים הכוונה. ניתן להראות בפרוטרוט איך על יסוד תעתיק המבנה מזהים את הניקוד המדויק, וכבר קיימת תוכנית מחשב מלאה הערוכה לפי אלגוריתם בלשני בלבד ועושה זאת לא לפי שכיחויות ולא לפי הסתברויות. התוכנית מקבלת כקלט טקסט הכתוב בתעתיק המבנה ומוציאה כפלט טקסט בכתב עברי מנוקד, מדויק וברור.
סגולותיו אלה של תעתיק המבנה המוצע מטעם מכון התקנים - (1) הוא התעתיק היחיד המאפשר לתעתק לפיו כל טקסט עברי שהוא, בין שהוא טקסט לא מנוקד בן ימינו המכיל גם מילים שמקורן בלועזית, בין שהוא שיר של משורר ספרדי מן המאה השתים עשרה, בין שהוא טקסט של לשון חכמים, משנה או מדרש, ובין שהוא טקסט מקראי או כתובת עברית עתיקה, וזאת מבלי לסמן בו את הניקוד המקורי (2) האפשרות לשחזור מלא ומדויק של הטקסט בתעתיק לכתב עברי לא מנוקד מקורי, ואף (3) יכולתו להיכתב לפי טקסט ללא ניקוד ולהפוך אוטומטית לטקסט מנוקד – כל אלה עושים את התעתיק הזה למכשיר מצוין לכל "צרכיה ואפשרויותיה של הלשון העברית בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק" , כאמור בחוק "המוסד העליון ללשון העברית".
לא נראית שום סיבה מדוע לא יוכרז תעתיק זה ללא דיחוי כמתקבל לצורכי תעתיק של טקסטים לא מנוקדים, העשוי לשמש בצד "התעתיק המדויק" משנת 1957, שנועד לשמש כתעתיק לטקסטים מנוקדים. "התעתיק המדויק" מכוון לצורכי תעתיק בסימון מלא של טקסטים מנוקדים, ואילו התעתיק המוצע הוא כללי. הוא מתאים במיוחד לתעתוק טקסט בכתב לא מנוקד, אבל גם לכתב מנוקד. האקדמיה רשאית כמובן לעמוד על שינוי בסימן זה או זה, אבל את העקרונות אין צורך לשנות.
אולם, כאמור לעיל, רק חמישה מחברי האקדמיה (מתוך שלושים ומעלה) טרחו להביע את דעתם (אולי בעקיפין) על הנושא הזה כשנתבקשו להביע אותה בכתב ולשלוח את פרי מחשבתם אל הוועדה לדקדוק. הרבה יותר פשוט, כנראה, לעסוק בדיון על מונחים בודדים, כגון להתחבט בשאלה אם ראוי לקרוא למכשיר פלוני חדש בשם רכינוע או רכנוע, אבל כשעומדת על הפרק שאלה מכריעה, "שאלה לוהטת", והיא איך ייראו רחובותינו ושדותינו, איך ייכתבו שמות היישובים בכתובות של מכתבים - שם מושלך אלם. גם המכתב המובא להלן שכתבתי אל חברי האקדמיה והפגעתי בהם להביע דעה - לא הועיל.
"אנא אל תהססו. תפקידנו כחברי האקדמיה על אחריותה הרבה ללשוננו מחייבת כול אחד מאיתנו לא להימנע מהבעת עמדה ברורה ונחרצת. בידינו החובה והזכות להחליט היום והדורות הבאים ידונו את מעשינו."
בלחץ המוסדות הממשלתיים הקדימה ועדת הדקדוק את החלטתה בעניין תמרורי הדרכים לפני שהביעה דעתה על תעתיק המבנה. הרי ייתכן שניתן היה לקבוע שתמרורי הדרכים ייקבעו לפי תעתיק זה! וכך עומד הציבור לראות בקרוב את תמרורי הדרכים כתובים בראש חוצות בתעתיק זר, מטעה, שאינו מוסר כראוי את תמונת המילים העבריות.
האם ממלאת האקדמיה את חובתה המדעית, הבלשנית והלאומית המוטלת עליה מטעם החוק ומטעם הציבור? דומה יותר שהיא נכנעת לתביעת פוליטיקאים המבקשים להשליט תכתיבים של מדינת חסות אמריקאית, תוך הסתגלות מהירה של שפת הילידים למנהגי השפה של בעלי הבית. אם נשב בחיבוק ידיים נראה בקרוב בראש כל חוצות מילים דמויות אשכנזית בכתיב אנגלי אמריקאי. זה יהיה מעוות שלא יוכל לתקון במהרה.
לסיום, האם תייר שאינו יודע עברית יאבד את דרכו אם יופיעו לפניו הכתובות הבאות?
(צפה ברשימה כתמונה)
Ge`ulim, Gadot, Ǧat, Har Taḇor, Vered ha-Galil, Zeḵarya, Ḣulda, Ṭirat karmell, Ṭp̄aḥot, Ya‘ala, Yeruḥḥam, Kḇiṡ allon, Leḇona, Miçpe, Nehora, Neve Ṡalom, ‘ein Vered, Paṭṭiṡ, Śde Boqer, Ṡmurat ḥula.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש