 |
נאומים: בשביל מה זה טוב?
|
|
| טור אישי • ירדן ניר-בוכבינדר • יום א', 7/11/2004, 20:24 |
|
| |
פעם, כך נדמה, נאומים היו משהו שכדאי לצפות לו. נביאינו הפיקו חזיז ורעם: הנה ימים באים! אכן, חציר העם! ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה, וכל הגבעות תתמוגגנה. עברו כמה שנים, ופרוטגורס וגורגיאס התפרנסו באתונה מהוראת אמנות הנאום. קיקרו נאם את דרכו לעוצמה פוליטית (ואל הקבר), וכמוהו, מילניום וחצי אחר־כך, הנזיר סָבוֹנָרוֹלה. ישוע נתן השראה לדורות הבאים מהר קרני חיטים; לינקולן העדיף לשם כך את שדה הקטל בגטיסברג. אפילו היטלר לא הצליח להוציא שם רע לפרקטיקה הזו, למרות שניסה; אולי בגלל שמולו התייצבה הבטחתו של צ'רצ'יל לדם, עמל, יזע ודמעות.
מרקוס טוליוס קיקרו
והיום? עדיין יש שרידי ירקרקוּת בדשא של השכן: אגו־טריפ קטן מובטח למי שמספר בחברה על תענוגות הצפייה בדיוני הפרלמנט הבריטי. רטט של חגיגיות עשוי לעבור עדיין בגב לשמע הכותרת "נאומו השנתי של הנשיא על מצב האומה". אבל המציאות היומיומית של חיינו אפרורית יותר.
יש, כמובן, נאומי בחירות: מועמד מתייצב בכיכר, פורש את משנתו, מכפיש את יריביו ומקווה שמשהו מקסמו האישי יוותר שבועיים אחר־כך אצל שומעיו, ויכופף את ידם לעבר הפתק הנכון. אנשים, מסתבר, הולכים מרצונם החופשי לכיכרות האלו, אולי מתוך מחשבה שזו חובתם האזרחית, אולי מתוך אמונה שזה יקדם הצבעה רציונלית אצלם, ואולי סתם כדי לראות על מה המהומה, והרי רק פעם בארבע שנים יש הזדמנות. זהו מין הד חיוור לימי הזוהר של פריקלס וקיקרו, אך בעידן תקשורת ההמונים והעיתונות החוקרת יש בכך משהו קצת מוזר. מכל מקום, זה עניין לדיון נפרד. כאן אני מבקש לעסוק בסוג הנפוץ יותר של נאומים, אלו שבאים כסרח עודף לאירוע אחר.
האזנה לנאומים, עבור רובנו, היא אחת מטרדות החיים. המקבילה החגיגית של עמידה בתור. אנחנו הולכים, מבחירה או מאונס, לטקס כלשהו: חגיגה, מושב פתיחה של כנס אקדמי, מופע נעילה של פסטיבל. ואנו יודעים שלפני שיגיע העניין עצמו שלשמו התכנסנו כאן, יעלו ויבואו ויישאו דברים מבחר של בעלי תפקידים שונים. כמעט אף אחד לא אוהב את השלב הזה. מעט האנשים שיש להם נטייה לכך יקשיבו בריכוז וינסו לדלות אמירות מעניינות או משעשעות; בעצם זו סתם דרך להעביר את הזמן ולנסות להפיג את השעמום (אלא אם הנואם הוא פוליטיקאי חשוב, והצופה הוא כתב חדשות שמקווה שתצא מכאן כותרת). אחרים יעבירו את הזמן בסריגה, הפחות מנומסים - בפטפוטים עם שכניהם. פעם, בטקס חלוקת תארים אקדמיים שבו צפיתי מהצד, גיליתי שהנסיבות הפיזיות (הגודל, הסידור המרחבי, כיפת השמיים) מאפשרות לי לקרוא עיתון בזמן הנאומים בלי שמישהו ייעלב (או יוכל להבחין בכלל, בין כל הילדים המתרוצצים וצועקים). אבל זה חסד נדיר. רוב האנשים, רוב זמן, פשוט מחזיקים חזק ומחכים שזה יעבור.
ואם עבורנו הצופים זו טרדה, עבור רבים מהנואמים מדובר במועקה של ממש. שום אל לא שם נבואות בפיהם, וגם אצל גורגיאס הם לא למדו. הם רק ביקשו לעצמם, וקיבלו, תפקיד ביצועי: להורות לאנשים ללכת מפה לשם, לחתום על העברות כספים, במקרה הטוב אולי גם להתוות דרך. לפעמים אפילו זה לא, אלא הם בסך הכל התלמיד ה"חנון" של הכיתה שיודע לדבר יפה. ללא שום הכשרה מתאימה הם נדרשים פתאום לכתוב טקסט שלא תמיד מעניין אותם, ואז לעמוד מול קהל שהטקסט מעניין אותו עוד פחות, ולדקלם אותו, אבל שלא יישמע כמו דקלום; למעשה, תוך העמדת פנים שהוא כן מעניין את הנוכחים. יש, מן הסתם, אחרים שחיידק הבמה דבק בהם, והם דווקא נהנים מהעמידה הזו מול הקהל, ומצחצוח הלשון. אלה, כמובן, הרבה יותר מסוכנים עבור הקהל, שכן יש סכנה שהם יאריכו בדברים.
למה זה נחוץ? אולי אפשר בלי נאומים? הזמן שלנו יקר! ראש מועצה אזורית נכבד, באתי הערב כדי לצפות במחול, וכבר השחתתי זמן בתור לכרטיסים ולבדיקה הבטחונית; על ההקדמה שלך אני דווקא מוכן לוותר. מנהל בית־ספר יקר, באתי למסיבת הסיום כדי לראות את הילד שלי מופיע. נובע מכך באופן לוגי שאאלץ לראות גם את שאר מאתיים הילדים בשכבה מופיעים; אבל לפחות תיאורטית אפשר היה להשלים את המשימה גם בלי קטע הסולו שלך בפתיחה. כבוד הדיקנית, אני אמנם שמח לקבל את התעודה, אבל אלמלא הנאום שלך הייתי יכול ללכת הביתה חמש דקות קודם ולנצל את הזמן הזה לקידום האנושות. מנכ"לית יקרה, אני מבין את הצורך שלך להודות למזכירה ולצוות הטכני שבלעדיהם כל זה לא היה אפשרי, אבל יכולת לעשות את זה במשרד, בלי לערב אותי. וגם אתה, מזכ"ל הועד האולימפי - נו די, רוצים כבר לראות את הזיקוקים!
לפעמים דווקא יש לבעל התפקיד משהו חשוב לומר, שעשוי גם לעניין את הקהל. המלכוד הוא שדווקא בגלל השגרה המשמימה, הנאום הופך להיות דרך לא מוצלחת להעביר את המסר; אנשים פשוט לא מקשיבים. אילו היינו מצליחים להיפטר מהנוהג הקבוע של נאומים, אפשר היה להגיע למצב שבעלי התפקידים עולים לומר משהו רק במקרים שבהם יש להם משהו לומר (כלשון חוקי היסוד: רק לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש), ואז גם האוזניים היו כרויות. כפתרון ביניים, ואולי אמצעי ביניים לגמילה מנאומים, אפשר לחלק לקהל עלונים ובהם ההודעה החשובה.
ואולי עלונים הם המוצא ההולם לא להודעות החשובות, אלא לקלישאות הנבובות וסתם למלל הלא־מעניין שבנאומים. נראה שלפחות בפסטיבלים ומופעי תרבות זה אכן מה שנעשה. אולי בגלל שממילא מחלקים תוכנייה, אפשר כבר לשלב בה את הנאום. לעין קל יותר לדלג מאשר לאוזן, והנייר זול יותר מהזמן שלנו.
לפחות בחלק מהמקרים יש אולי לנאום עוד תפקיד. זו ההזדמנות שלנו לדעת איך בכלל נראים ונשמעים בעלי התפקידים, הדיקן או מנהלת בית הספר. ולמה אנחנו צריכים לדעת את זה? אנחנו לא, אבל כבני אדם זה משום מה מסקרן אותנו קצת. כמובן, אפשר היה להשיג את המטרה הזו גם ללא השחתת הזמן והאנרגיה הכרוכים בנאום: מנהלת בית הספר יכולה היתה לשבת מאחורי דוכן, במסדרון הכניסה לאולם, אולי אפילו על כס מפואר, ולנופף בידה להורים הנכנסים; אפשר, על פי הטעם, גם ללחוץ יד ולומר "שלום" מזדמן. ורק אם היא ממש רוצה, אפשר גם שבדוכן יחולקו עלונים ובהם היא תברך את ההורים והתלמידים, תסכם את השנה שחלפה ותפרוש את חזונה לשנה הקרובה, ותודֶה לכולם.
תודה על תשומת לבכם, לא אאריך יותר בדברים. אני מבקש רק לנצל את ההזדמנות ולהודות למזכירה ולצוות הטכני, שבלעדיהם כל זה לא היה אפשרי.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש