 |
|
 |
||
|
||||
 |
אומרים שסבל הוא המניע את מוּזה ליצור. מאיזה נאום מהגיהנום באת? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההגיג עלה בדעתי דווקא באותו טקס לא-טראומטי של קבלת תארים (שני, של אשתי) שהזכרתי במאמר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עושה הרושם שבמקרה הנוכחי אתה פשוט מזכיר נאומים שנועדו לחלוק כבוד לנואמים. הם בעלי תפקידים, הם הביאו אותך עד לטקס, ונראה שזה לא מעיק עליהם כל כך אלא חשוב להם שתדע מי המנהלת. לשבת על כיסא כבוד לא מספיק טוב להם. תזפזפ :) לעיתון... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אין צורך להגיע לטקס חלוקת התארים כדי לקבל תואר. אם אתה (או רעייתך) מעוניינים בתעודה, תוכלו לאסוף אותה בזמן הנוח לכם ממשרד הרשם או מארכיון האוניברסיטה. מדוע הרגשתם צורך להיות נוכחים בטקס? הורים וסבתות זה לא תירוץ. זה פשוט מעביר את השאלה אליהם. אני מניח שמדובר על סוג של טקס התבגרות חברתי או משהו. אבל אז, כיצד היית ממלא אותו בתוכן? אם יש צורך בטקס ובהרגשת חגיגיות (עובדה שהגעתם), הרי צריך להיות לו תוכן כלשהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שזה נכון, שצריך להיות לטקס תוכן כלשהו לצורך חגיגיות; אני תוהה אם נאומים הם התוכן הנכון. דווקא בטקס ההוא היו אלמנטים אחרים של חגיגיות: הגלימות עם הצבעים, מופע קטן של להקת אפרוחי חיפה (או משהו), בלונים, ודניאל פאר שהסביר כל מיני דברים (והרי הקול שלו הוא החגיגיות בהתגלמותה). למעשה, אני לא מתנגד ל*נוכחותם* של "הגדולים"; היא כשלעצמה תורמת כנראה לחגיגיות. אני לא בטוח שבהינתן כל אלו, נשיאת הדברים מצידם תורמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשיאת הדברים מצד הגדולים תורמת משהו לחגיגיות וגם ל"ממלכתיות", ותהיה משמעות המושג הזה אשר תהיה. הבעיה היא , כמו שכבר צוין כאן - האריכות. זה פשוט צריך ליהפך לדבר נורמטיבי, שמותר, ואפילו צריך - לדבר בקיצור (אבל יהיה קשה לשכנע את הפוליטיקאים, כנראה). מה שמצחיק אותי זה שבטקסי סיום בי"ס יסודי ותיכון וכאלה, עולות על הבמה כל מיני אמהות העומדות בראש ועד ההורים, שאף אחד לא שמע על קיומן (בדרך כלל זאת אם, לפעמים אב. רשמית הם "נבחרו" לתפקיד, אבל מעשית רוב ההורים לא מכירים אותם) - ומתחילות לנאום ולנאום בחשיבות אדירה וכאורך ההפטרה, כאילו הטקס כולו אורגן במיוחד לכבודן. בכמה פעמים שנכחתי באירועים כאלה, תמיד שאלתי את עצמי - מה, היא *באמת* לא יודעת שהיא לא מעניינת אף אחד? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יכלת שלא להזכיר לי את טקס הסיום של בית הספר שלי, שבו בדיוק כזה דבר קרה - עלתה אמא של אחד התלמידים, שאף אחד לא הבין מי בדיוק המציא אותה, והתחילה במשך דקות ארוכות לשבח ולפאר ולרומם ולקלס ולהדר את מנהלת בית הספר שלנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדיין לטקס הזה ספציפית. אתה מציג כאן השקפה צרכנית, לפיה מטרת הטקס היא לרצות את "הקהל". אבל זה לא טקס של סלקום. אני חושב שגלימות חגיגיות, אפרוחים ודניאל פאר לא מספיקים לטקס קבלת תארים באוניברסיטה. אחרי כל הציניות, זה מוסד שיש לו מטרות "רוחניות" - לשמר ולפתח את הידע האנושי. ההנחה היא שהנשיא, הרקטור והדיקאן הם אנשים עם עולם רוחני עשיר, ושהם יכולים לחלוק מהידע שלהם או להעביר איזה רעיון לקהל. עוד שני דברים שעולים בדעתי בהקשר זה: 1. בעולם היהודי זה דבר מקובל, להכניס לתוך כל התכנסות חברתית "נאום" או "דרשה". אפילו ארוחות פשוטות הופכות כך לסעודות מצווה. אולי בתור סטודנט לתואר מתקדם זה משעמם אותך, אבל זה דווקא מנהג ראוי. הוא מקנה מימד נוסף למפגשים סתמיים. 2. אני לא מכיר את חיפה, אבל הייתי לא מעט פעמים בטקסי הבוגרים בבר-אילן. חלק לא קטן מהאורחים (משפחות וכאלה) הם אנשים שבאים בדחילו-ורחימו בשערי האוניברסיטה. הם לא היו שם מעולם, או שהיו לפני שנים רבות. הם מגיעים בסוג של יראה וחגיגיות. זה לא מספיק להשאיר להם חוויה של גלימות ואפרוחים. צריך לתת להם משהו שאינו טלוויזיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"צריך לתת להם משהו שאינו טלוויזיה." נאומים משמימים הם לא טלוויזיה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וואלה. לירדן אין טלוויזיה רב-ערוצית. אולי בזה העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נאומיים בטקסי הרשמיים אינם מוסיפים דבר להבנת המסר אלא בד''כ משעבדים קלישאות מסכנות שנשחקו עד תום. בוודאי שהמטרה היחידה של טקסים היא לרצות את הקהל, אנשים או לראות בד''כ את בני משפחותיהם מקבליים את התואר הנכסף ול אכפת להם כ''כ מהשבחים שמחלק הרקטור לעצמו. לא מדובר כאן בילדים קטנים המושפעים ממסרים דידקטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כיבוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשביל כ(י)בוד צריך לעבוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין את הגישה הזו. לי למשל היה מאד חשוב להגיע לטקס קבלת התואר הראשון שלי. התברר לי שהיו רבים שלא עניין אותם כהוא זה הטקס. מבחינתי היה המעמד הזה אקורד מסיים וחגיגי למסע בן שלוש שנים בו נתתי את נשמתי ומרצי לעבודת הלימוד. האם צריך לסיים מסע כזה בהתמסמסות רפויה אל השיגרה הבנאלית? זוהי הזדמנות אחרונה לתת מבט מסכם מסביב, להפרד מחברים ללימודים, שמי יודע מתי נתראה שוב, להרשות טפיחה עצמית על השכם, וגם מהמשפחה הגאה או החברים שבאו לפרגן. בקיצור, אני לא מבין מה הסלידה מכך. מה, שאין תוכן? זה לא סובב סביב תוכן אלא סביב חגיגה של סיום. לא מכל דבר צריך לקחת Take home message. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שהחמצת את כוונתי. אין לי דבר נגד הטקסים האלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למדת 3 שנים (כלומר לא התקבלת למשפטים, הנדסה, ארכיטקטורה, או רפואה) ואתה עוד טופח לעצמך על השכם?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת לא הומור משובח במיוחד.. בכל אופן, בחרתי במקצוע (ביולוגיה) בו הלימוד לא נפסק לעולם, וגם אחרי דוקטורט זה רק טבעי שצריך לעשות גם פוסט-דוקטורט אחד או שנים. אקיצר, <נה עליך> : ) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומזה אתה גם מתפרנס? (סתם, חשדתי שלמדת משהו ב"מדעי" הרוח. ביולוגיה זה מכובד) ;) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב הדברים ''מכובדים'' יותר מהנדסה, בעיני. בפרט לימודי מדעים מדוייקים (פיזיקה, מתמטיקה, ביולוגיה, כימיה) - כולם תלת שנתיים, בדרך כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |