 |
|
היום הייתה הצפירה המבודדת הראשונה שלי. לבד במשרד, בלי אף-אחד מסביב. צפירה אישית קטנה.
|
|
| טור אישי • דובי קננגיסר • יום ג', 2/5/2000, 10:40 |
|
| |
פעם, כשהייתי עוד בבית־ספר, היינו מתרכזים במגרש הכדורסל, כל הילדים ביחד, יושבים ישיבה מזרחית בשמש, מדברים, צוחקים, ושתי דקות לפני הצפירה, לבקשת המנהל, היינו כולנו קמים וממתינים בעמידה. עם השמע הצפירה הראשונה (שכן הצופרים השונים לעולם אינם מתואמים ביניהם), היינו נעמדים במקומנו, חלק מותחים את גבם, חלק מרכינים ראש, ומחכים שהצפירה תגמר. האנרגטיים יותר היו מתחילים להניע את זרועותיהם בעצבנות עם דעיכת הצפירה הראשונה, אחרים היו ממתינים עד לגוויעתה הסופית של האחרונה. ואז היינו מתיישבים בחזרה על הרצפה, וצופים בעוד טקס־יום־השואה, כמו כל קודמיו. גם בצבא הפרוצדורה הייתה דומה, רק עם יותר פקודות, וכמה הקשבים ועמוד־דום־עמוד־נוח לפני הצפירה ואחריה. הצפירה והטקס שבא אחריה לא היו מרגשים, אבל הם היו פעילות חברתית מסוימת. הביחד הזה הוא שיצר את הרגשת החגיגיות, והוא שאפשר לנו להגיע למצב הרוח המלנכולי המתבקש מטבעו של היום.
כשהצלצול העליז של בית־הספר התחיל להתנגן עקב תקלה באמצע הצפירה באחת הפעמים, חלק מהתלמידים פרצו בצחוק. זה לא שהצלצול היה מצחיק, אלא שהוא היווה תירוץ לשחרור זריז מעול הרצינות של היום. היו בקהל מי שהתכווצו למשמע הצלצול, כי חשו שהוא פוגע בכבודו של היום, ואחרים, הפדאנטים יותר, נעצו מבטים משרי אימה על המצחקקים. בתיכון היינו מתווכחים בינינו אם יש טעם לדרוש מאנשים להיות באבל ביום כזה, או ביום הזכרון לחיילי צה"ל. כשנער אחד היה מתלוצץ עם אחר, לעיתים היה מגיע שלישי וגוער בהם על התעלמותם הבוטה ממשמעותו של יום הזכרון.
הצפירה הייתה אז חלק חשוב מאווירת הנכאים שהייתה, כביכול, אמורה לשרות עלינו. כשהחלטנו לוותר על אווירת הנכאים, כל שנותר לנו מהיום היו הטקס, התוכניות בטלוויזיה, השיעורים בכיתה - והצפירה. הצפירה נכנסה היטב בקונטקסט שסביבה, ונתנה לכל השאר הילה ממלכתית יותר, מהוגנת יותר, קיבוצית יותר.
היום הייתה הצפירה המבודדת הראשונה שלי. לבד במשרד, בלי אף־אחד מסביב. מה המשמעות של עמידת דום אם איש לא יראה אותה? מי היה יודע אם הייתי ממשיך לקרוא את המאמר שקראתי באינטרנט? למי היה אכפת אם לא הייתי מפסיק את נעימתו של הדיסק המתנגן באופן קבוע במחשב שלי?
פעם הייתי מאלה שמרכינים ראש, היום אני ממתוחי הגב. מבעד לחלון יכולתי להבחין באיש אחד עומד דום, ופועל זר שהמשיך בעיסוקיו, אם גם נראה כאילו הוא הסתתר מאחורי השיחים כדי שלא להפריע. ברחוב, העמידה היא משמעותית. טורי המכוניות העוצרות במקומן כדי שנהגיהן יוכלו לעמוד בצפירה תמיד נראו לי מחזה נדיר - מדהים! - שאולי לא יתאפשר במדינות אחרות, וגם במדינה ההיפר־אקטיבית שלנו נראה כמו נטע זר וארכאי. שם, בחוץ, עדיין ישנה החוויה החברתית של הצפירה. אבל פה? בשביל מי אני עומד כאן במשרד הזה?
אינני מאמין בחיים אחרי המוות. אינני מאמין שהמתים מביטים בנו בעת שאנו עומדים ומתמלאים חדווה למראה הכבוד שאנו חולקים להם. אינני מאמין שהם מתקצפים על אלו שמעזים שלא לעצור במקומם. אינני מאמין שמי שממשיך בפעולותיו הרגילות בפרטיות ביתו, פוגע כהוא זה בכבודם של המתים, שכן כבודם שוכן בתוך אלו שזוכרים אותם, ואלו אינם רואים אותו בביתו ואינם מושפעים מהתעלמותו מהצפירה.
ובכל זאת עמדתי דום. מתחילת הצפירה הראשונה, ועד גוויעת האחרונה. כמו רפלקס פוולובי בלתי נשלט, עמדתי דום. בניגוד לכל מחשבה הגיונית שהצלחתי להעלות על דעתי, עמדתי דום. בפעם הראשונה בחיי, עמדתי דום בצפירה לא כי צריך, לא כי מצפים ממני, לא כי אזכה למבטים מזרי אימה אם אתעלם, לא כי בכך אני מכבד את המתאבלים. בפעם הראשונה עמדתי בצפירה לא כחלק מחוויה קולקטיבית. צפירה אישית קטנה. צפירה שכל משמעותה היא פרטית שלי, צפירה שאיגדה את הזכרונות שלי, את החששות שלי, את המחשבות שלי, והגישה לי אותן צרורות בדקה אחת של שקט.
אבל עם סיום הצפירה הכל נשבר לרסיסים - בלי טקס, בלי אנחות של אנשים לידי, אפילו בלי הטקסיות של מאות אנשים הנכנסים חזרה למכוניתם ומתניעים - הכל נעלם בפתאומיות. המאמר מהאינטרנט עדיין התנוסס לי על המסך, וכל שהייתי צריך לעשות הוא להתיישב, להישיר מבט, ולהמשיך כאילו כלום.
שנים של התנייה לא אפשרו לי פשוט להמשיך בעיסוקי הפשוטים. הייתי צריך איזה יזכור, הייתי צריך כמה שירים מדכאים בקולות מזויפים של מקהלת בית הספר, הייתי צריך קרטונים שחורים עם מגן־דוד צהוב עליהם. הייתי צריך ציורים של גדרות ותמונות של יהודים במחנות. הייתי צריך איזה משהו שיבהיר לי את משמעותו של היום בעזרים ויזואלים ברורים, אבל לא היה.
יום השואה שלי נגמר כשם שהתחיל, בלי משמעות, בלי מסגרת. דקה אחת, וחלף לו היום כולו. אבל איפשהו בלב, המלנכוליות המתוכנתת עדיין קיימת. יום שואה אישי.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש