 |
|
 |
||
|
||||
 |
מעניין, גם אני חוויתי היום את אותה החוויה. לראשונה בחיי (הקצרים יותר משל דובי, כך נראה) הייתי אך ורק עם עצמי בזמן הצפירה; זאת בהחלט חוויה משונה למדי, יש בכך איזו שבירה של מסגרת קבועה וידועה מראש של התבדחויות-צפירה-עמידת דום-טקס החוזר על עצמו-שירים ידועים מראש-שירת התקווה-עצב קולקטיבי-חזרה לשגרה. סיטואציה שניתן לתאר במשפט - It's Deja-Vu all over again. אך כאשר אדם נמצא בפרטיות ביתו ואינו מחוייב לאף עיניים חטטניות ולאף ביקורת חיצונית לגבי מעשיו, אז מתבררת במלוא כוחה המשמעות האמיתית של הצפירה הזו - דקות מעטות לפני 10:00 חשבתי על המצב הזה - מה יקרה אם לא אעמוד דום? האם זה אומר שאינני שותף לזכר השואה או שאני מסרב לזכור את הקורבנות? או שמא זה אומר שאני מסרב לשתף פעולה עם הזיכרון והעצב שהמדינה והחברה מנסים להכתיב לי, שאני בוחר להביע אותו בדרכי שלי ובזמני שלי...עולה השאלה, מה ערכה של הצפירה אם אדם מגביל את עצמו למחשבה על הנושא רק בדקה חפוזה זו? אם יום למחרת ימשיך לנגוש בעובדיו הזרים או להיות חלק סביל מקולקטיב הפוגע בעם השכן לו? מה הוא ערכה של הצפירה אם היא משמשת בתור חיזוק מלאכותי למוסריות של אדם, ולא בתור תזכורת מתמשכת ללקחי השואה ולזוועות שעלולה לגרום חשיבה קבוצתית ושנאת-הזר? ובכל זאת עמדתי. לאחר מכן התברר לי מה היא מטרתה האמיתית של הצפירה עבורי - אני מדמה אותה לילד שקט בתוך קהל רועש שברגע אחד נמאס לו והוא צועק בקול העולה על סך כל קולותיהם של האנשים סביבו - "שקט!!!!" ואז פתאום כולם משתתקים ומסתכלים עליו בתדהמה, חושבים על מעשיהם שלהם ועל מעשהו שלו. אני מוקיר את השקט הפתאומי שנופל על המדינה הרעשנית הזאת שלנו - אין דיבורים, אין מבזקי חדשות, אין מוזיקה, אין צלצולים של טלפונים סלולריים, אין צעקות, אין קולות של בנייה או של תחבורה - שקט טהור עם צליל מונוטוני יחיד ברקע שדומה שמכריח כל אדם לעצור ולחשוב. גם אם זו הפוגה קצרה ומייד אחריה נכנסת שוב במלוא עוצמתה מכונת האבל לפעולה, הרי שאם כל אדם מנצל את ההפוגה הזאת למחשבה נקייה מהפרעות, הרי שמבחינתי המטרה הושגה. אני מרחם על האדם שמקדיש את כל זמנו לעניינים של החומר בלבד, אך שמח כאשר ניתנת לו האופציה להרהר קצת על הרוח. גם אם זה רק מספר פעמים אחדות בשנה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קשה להיפרד מהרגלים ישנים. רק שצריך להיזהר ולא לתת להם משמעות מעבר למה שהם באמת. אתה עמדת מכיוון שהורגלת בעמידה בעת צפירה. אין רע בכך אולם האם אתה באמת חושב שאתה חווית איזושהי חוויה רוחנית בדקותיים של עמידת דום? האם אתה חושב שמה שהבנת במהלך הצפירה היא משמעותה האמיתית שלה או אולי רק כוחו של ההרגל שהוטבע בך מהשנה הראשונה שבה יכולת לעמוד בכוחות עצמך? העמידה בעת הצפירה היא אקט סימלי בלבד שנועד להביע כבוד לקורבנות השואה. הבעת כבוד כזו אין לה שום ערך כאשר אין לה עדים. גם השקט המתואר אינו ממש שקט, הוא מלווה בצפירה שלא ממש מאפשרת חשיבה מה גם שהרגע כל כך טעון ברגשות שקשה לי להאמין שאדם באמת יצליח להעלות במוחו איזושהי מחשבה אמיתית דווקא באותו הרגע. גם אתה וגם דובי נמצאים בשלב שבו אתם מתחילים בחיים עצמאיים, אתם כבר לא שיכים למערכת החינוך או לצה"ל שמשתלטים על כל תחומי החיים שלכם, ולראשונה אתם נמצאים ביום השואה (ובעוד שבוע יום הזכרון) בלי שיש לכם איזה טקס ללכת אליו ולהתאבל קולקטיבית. בעוד כמה שנים, אחרי מספר צפירות מבוכה כאילו תהיה לכם רוטינת יום השואה/זיכרון שתשקף את הדעות והרגשות האמיתיים שלכם לגבי אותם ימים ומה שהם מסמלים, שתחליף את רוטינת הפולחן החילוני ממלכתי שיש בכם היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שמה שניסיתי להעביר לא הובן כראוי, כנראה באשמתי... רציתי לומר כי אינני חושב שיש לצפירה משמעות אמיתית יחידה כלשהיא, אלא שאני מצאתי לצפירה משמעות שהיא נכונה (לפחות הייתה נכונה היום בבוקר) עבורי - וזאת בהחלט איננה אותה המשמעות שהוכתבה לי במשך שנים רבות כ"נכונה". לא עמדתי בצפירה מתוך הבעת כבוד לזכר קורבנות השואה, ואינני רואה את הסיבה מדוע אם כן הייתי עושה זאת לה היה לכך ערך, אלא מתוך ניצול ההזדמנות לעשות עצירה במירוץ החיים והתבוננות שקטה על מכלול ההתנסויות שלי - היה לכך ערך מדיטטיבי במידה מסוימת. למעשה, חשתי הרבה יותר טוב היום כאשר עמדתי לבדי בביתי מאשר שחשתי בכל אחד מימי השואה הקודמים אותם אני זוכר ואשר בהם הייתי מוקף בחברה אנושית כלשהיא... תמיד רדפה אותי התחושה שאני נמצא במעין מבחן של האבל שלי ושאני צריך להוכיח כל פעם מחדש את ה"נאמנות" שלי לזכר השואה, כאשר למעשה היה ברור לי עצמי שאין לכך כל ערך ממשי אם אין מאחורי זה חשיבה עצמאית, אלא רק התנהגות מוכתבת וממוכנת. היום, הרגשתי לראשונה כי אינני צריך לזייף את התנהגותי כדי לעמוד בסטנדרט כלשהוא של החברה, ואני יכול לעשות כרצוני; העובדה שלבסוף עשיתי את מה שהותניתי חברתית לעשות נבעה מתוך תודעה ומתוך רצון לבחון את המעמד הזה באופן אינטימי יותר ועם משמעות עמוקה יותר - יכול להיות שאני אסיק כי יותר אינני מוכן לעמוד בצפירות כלשהן (כפי שמעיד על עצמו ניר יניב למטה... ד"א - מה תגובת החברה הקרובה לכך למעשך זה?), אך לפחות את זאת אני יודע - אינני מוכן לכופף את דעותיי ומעשיי ל"רוטינה" כזו או אחרת, משום שכמאמר הפרסומת (אם כי מנקודת מבט שונה לחלוטין) "שגרה זה רע" מן הטעם ששגרה הינה תחלופה לשקילה מחודשת ולבחינה של הרעיונות שעומדים מאחורי המעשים של כל אדם ואדם, וככזאת מנציחה שגיאות ועוולות ומנטרלת את היכולת לתקנן. מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי קצת יותר טוב, גלעד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שלא קראת בבהירות את מה שכתב לך "החבר"... קרא שוב לפני שאתה חושב מה שבעצם רוב פצצות האגו חושבות: "אף אחד לא מבין אותי". מכל הלב (ובאמת כך...) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל, רעיון: אזהרה למי שמגיב על תגובה בת יותר משלוש שנים, שישים לב מה הוא עושה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי עניין להתייחס לתוכן תגובתך, אך בכל אופן תודה על התזכורת לנקודה מעניינת בחיי מלפני ארבע שנים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |