 |
|
 |
||
|
||||
 |
מר קננגיסר היקר, בצער רב נאלץ אנוכי לקבוע כי ריטואל צפירת יום השואה ויום הזיכרון במדינת ישראל הינו ריטואל בעל אופי איזוטרי-כתתי האינו יאה למדינה ריבונית-דמוקרטית, ולא בכדי קבעו אף חוגים אורתודוכסים יהודים שונים כי המדובר ב'עבודה זרה של ממש'. עצם הרעיון המחריד כי מדינה שלמה מבצעת במעין אקט דתי גורף פעולה אוטומאטית זהה במשך דקותיים הינו פסול וזר לכל אדם הבקיא בפסיכולוגית ההמונים ובהליכי אינדוקטרינציה כלליים. אקט פסוידו-רליגיוזי זה נכפה על סך ציבור אזרחי ישראל במעין רפלקס מותנה אשר מקומו יכירנו בצפון קוריאה, סוריה, מדינת אורוול ושאר מקומות חביבים שכאלו. זכרונות ילדותי ונעוריי משנות מגוריי בארץ הקודש בנדון הינם בהחלט לא נעימים, ולימים העדפתי באותן דקות להשאר בביתי ולו על מנת שלא לקחת חלק בפסיכוזה החברתית אשר התחוללה לה ממש מתחת לאפי ברחוב. המדובר באקט כפייתי של ממש - ואף אני נאלצתי לעמוד בפרהסייה ברחוב בכל פעם בה 'הופתעתי' על ידי הצפירה ברחוב - ולו מחמת הפחד שאחזני מן ההמון המהופנט מסביבי. זכרון ביעותים אחד רודף אותי במיוחד עת התגוררתי בשכונת המושבה הגרמנית בירושלים, ואשר בו רואה אנוכי שוב ושוב את אותו פועל נקיון ערבי המוכה על ידי שני בחורים מצויינים בגין העובדה שלא 'עמד' בצפירת יום השואה ובחר להמשיך לטאטא את הרחוב... בברכה א. מאן |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שבתור יורד (אם תסלח לי על הביטוי בעל הקונוטציות השליליות משום מה) אתה מרגיש עוינות כלשהי כלפי מנהגי הארץ, ואולי במקרה לא הרגשת בנוח עם המנהג מסיבות אחרות, אך בכל מקרה - העמידה בזמן הצפירה היא לא רפלקס מותנה, ואפילו לא בדיוק טאבו חברתי. אנחנו (מי שעומד) עומדים בצפירה בכדי לכבד את האבלים, ולא בשביל שום סיבה אחרת. קשה לי להאמין שקיים אזרח ישראלי שאינו מכיר, או שהוא עצמו, שכל את אחד מיקיריו באחת ממערכות ישראל, או שאין ניצולי שואה בין מכריו. אין לי בעיה מיוחדת ללכת במהלך הצפירה, ואם אני נמצא לבדי, אין שום סיבה שאעמוד, מלבד הסיבה שהעלה דובי במאמר המקורי - בכדי לחלוק כבוד לנספים בעיני עצמי. ע''י שירוש מנהג זה, אנחנו משיגים שתי מטרות במכה אחת - גם מוודאים את שימור הזכרון בקרב הדורות החולפים, וגם מראים לניצולים ולשכולים שאכפת לנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר ברזיק היקר, חלילה לי מלפגוע ולזלזל בכבודו של איש - אך כל מדינה דמוקרטית לכשעצמה כגוף ריבוני-טכני אינה יכולה ואף אינה רשאית - וזאת לעניות דעתי - להעלות הפקות גורפות מסוג עמידת הדום הקולקטיבית, גם אם נעשה הדבר ל'מטרות טובות וחינוכיות'. אבל לאומי כבד וזכרון הסטורי מתבצעים בדמוקרטיות השונות הן על ידי הורדת הדגל לחצי התורן, והן על ידי תוכניות מסויימות בערוצי רדיו וטלוויזיה הממלכתיים בלבד. במידה והדבר נחוץ ובשעת צורך מסויימת יכולה בהחלט להתקיים העלאת ריטואל לוקאלי סימבולי, אשר אינו אמור לאפוף את סך כל האומה בזמן אמת טלסקריני-פיזי. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע אינה רשאית? מה רע לאפשר לאנשים להרגיש לשתי דקות(*) חלק מקולקטיב אחד גדול המתאבל על בניו? אף אחד לא מכריח אנשים לעמוד (ואלו שכן רוצים להכריח - יש להבהיר להם שאל להם לעשות כן), אלא מדובר בנסיון מצד המדינה לחלוק כבוד לבניה שנפלו במלחמות, או לבני משפחות אזרחיה שנרצחו בשואה. אם כי אני מבין את אי הרצון של חלק מהאנשים להשתתף בטכס, מדוע לדעתך אסור בכלל שיתקיים טכס שכזה? (*) אגב, מישהו העיר לי באימייל שכותרת המאמר מדברת על "דקה אחת", בעוד שלמעשה הצפירה היא בת שתי דקות. אומר רק שהכותרת "דקה אחת של שקט" היא שמו של פרוייקט מוזיקלי שניסיתי לכתוב במשך זמן רב,ולבסוף זנחתי, אך השם נשאר נטוע במקום טוב בזכרון שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא מרגיש, אינסטינקטיבית, שיש אלמנטים פשיסטיים בעמידה הקולקטיבית בזמן הצפירה? התקשורת הממלכתית (ולצערי גם זו שאינה מחויבת לממלכתיות משום סוג) דואגת שכולם ירגישו טוב-טוב שמדובר ביום אבל לאומי. הטענה שאלמלא הצפירה היה ולו אזרח אחד שלא היה שם לב שמדובר ביום אבל (או כלשונך, שהצפירה "מאפשרת" לאנשים להתאבל כקולקטיב) היא לא לעניין. כולם יודעים מהתקשורת שמדובר ביום זכרון גם בלי הצפירות. אז מה בכל זאת הטעם בזה? כמו שציין מר מאן, אבל לאומי אפשר להביע בדרכים סמליות מקובלות כמו הורדת דגלים לחצי התורן ועריכת טקסי זכרון. הצפירה חורגת מכל אלה, כאשר היא הופכת את כולנו מאזרחים לחיילים שלפי פקודה עוברים כולם יחדיו לדום מתוח - ואם זה לא אקט בעל מהות פשיסטית, אז אני לא יודע מה כן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בפעולה משותפת, ציבורית, של היחידים. הורדת דגל, שידורי הטלוויזיה - כל אלה הם ממלכתיים, או לפחות מוסדיים. הזמן היחיד בו מתאפשר לאדם הבודד להשתתף באופן מופגן באבל הכללי, גם אם לא ממש בא לו להיות מדוכא באותו היום, הוא עמידת הדום הציבורים בצפירה. אתה לא חייב לעמוד, כמו ניר וכמו עוד אנשים, זה עניין של בחירה. המדינה מספקת לך את ההזדמנות להביע בפני האנשים האחרים ברחוב את השתתפותך באבלם בצורה פשוטה, קלה וברורה. אגב, משום כך הנורמה בארץ, זו שגוערת באלו שלא עומדים, היא אולי שגויה, משום שדבר זה פוגע בבחירה האישית של כל אדם ומונעת את ההבעה האישית שבעמידה הקולקטיבית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |