בתשובה לדובי קננגיסר, 07/05/00 14:53
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה לא מרגיש, אינסטינקטיבית, שיש אלמנטים פשיסטיים בעמידה הקולקטיבית בזמן הצפירה? התקשורת הממלכתית (ולצערי גם זו שאינה מחויבת לממלכתיות משום סוג) דואגת שכולם ירגישו טוב-טוב שמדובר ביום אבל לאומי. הטענה שאלמלא הצפירה היה ולו אזרח אחד שלא היה שם לב שמדובר ביום אבל (או כלשונך, שהצפירה "מאפשרת" לאנשים להתאבל כקולקטיב) היא לא לעניין. כולם יודעים מהתקשורת שמדובר ביום זכרון גם בלי הצפירות. אז מה בכל זאת הטעם בזה? כמו שציין מר מאן, אבל לאומי אפשר להביע בדרכים סמליות מקובלות כמו הורדת דגלים לחצי התורן ועריכת טקסי זכרון. הצפירה חורגת מכל אלה, כאשר היא הופכת את כולנו מאזרחים לחיילים שלפי פקודה עוברים כולם יחדיו לדום מתוח - ואם זה לא אקט בעל מהות פשיסטית, אז אני לא יודע מה כן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בפעולה משותפת, ציבורית, של היחידים. הורדת דגל, שידורי הטלוויזיה - כל אלה הם ממלכתיים, או לפחות מוסדיים. הזמן היחיד בו מתאפשר לאדם הבודד להשתתף באופן מופגן באבל הכללי, גם אם לא ממש בא לו להיות מדוכא באותו היום, הוא עמידת הדום הציבורים בצפירה. אתה לא חייב לעמוד, כמו ניר וכמו עוד אנשים, זה עניין של בחירה. המדינה מספקת לך את ההזדמנות להביע בפני האנשים האחרים ברחוב את השתתפותך באבלם בצורה פשוטה, קלה וברורה. אגב, משום כך הנורמה בארץ, זו שגוערת באלו שלא עומדים, היא אולי שגויה, משום שדבר זה פוגע בבחירה האישית של כל אדם ומונעת את ההבעה האישית שבעמידה הקולקטיבית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |