 |
אותו הסיפור, בגלימות שונות: "עיין ערך: אהבה" הקלאסי של דוד גרוסמן מנסה להתקרב לחווית השואה בדרכים פנטסטיות ובטכניקות ספרותיות שונות, ולשווא. "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד, בפשטותו, מקרב אותנו יותר אל שואה בלתי־נתפסת לא פחות.
|
|
| ספרים • הדר אבירם • יום ו', 8/8/2003, 21:47 |
|
 |
|
לפני שבוע קראתי, סוף סוף, את "שואה שלנו" של אמיר גוטפרוינד, זוכה פרס בוכמן לשנת 2001. לאורך כל הספר טרדה אותי התחושה שהסיפור מוכר לי. כלומר, קראתי כל כך הרבה על השואה, אבל בכל זאת, הרצף העלילתי היה דומה מאד למשהו שכבר קראתי. עיון בכריכה האחורית של הספר לא הכזיב: שתיים מהביקורות משוות אותו ל"עיין ערך: אהבה" של דוד גרוסמן. אבל, חרף שלל המוטיבים המשותפים והדמיון בעלילה, שני הספרים שונים מאד זה מזה בנסיון שלהם לגשת לנושא מורכב וטעון זה.
שני הספרים פותחים בחווית ילדות של ילד (מומיק אצל גרוסמן, אמיר אצל גוטפרוינד) שהוא "דור שני" או "דור שניים וחצי" לשואה. במקרה של מומיק, ההתחקות אחרי מה שקרה "שם" מתרחשת מתוך רצינות תהומית ונואשת (שההקפדה עליה מעידה על המבוגר המושך בחוטי הזכרון) , ובמקרה של אמיר, בשמץ של הומור ובשפה של מבוגר. הילד של גוטפרוינד אינו ילד בעת הסיפור. הוא מבוגר הכותב את זכרונות הילדות שלו. הדבר ניכר, בין היתר, בהומור הסלחני שהוא מפגין בזיהוי "תופעות" הכרוכות בחווית השואה. למשל, הוא מתייחס לנטייה לשייך למשפחה אנשים שאינם קרובי דם, כדי לפצות על הקרובים שלא ישובו, כאל מעין חוק פיסיקלי־הומוריסטי - "חוק הדחיסה".
שני הילדים, מומיק ואמיר, והמבוגרים שהם גדלים להיות, שבויים בצורך כפייתי לדעת הכל אודות השואה. האיכות הנואשת שבנסיון להבין מה באמת קרה "שם" מצמררת יותר ב"עיין ערך: אהבה", בו מרעיב מומיק חיות במרתף ביתו כדי להוציא מהן את "החיה הנאצית". אמנם, גם צמד הילדים ב"שואה שלנו" עורכים נסיונות ומשחקים דמיוניים - למשל, הם "משחקים בוכנוואלד" בעת שהותם בקיבוץ על ידי הרעבה עצמית - אבל אפילו בנקודה כואבת זו, מחייך גוטפרוינד חיוך עצוב כשהוא נזכר שקרובתו־חברתו, אפי, רימתה במשחק. חלק מן ההבדל בחוויות הילדות בשני הספרים נעוץ בעובדה שהילד של גרוסמן מבודד בעולם של מבוגרים, שאת סודותיו הנוראים עליו לפענח בכוחות עצמו. לילד של גוטפרוינד יש "עזר כנגדו" - ילדה נוספת, נועזת, חיונית ומלאת שמחת חיים. נוכחותה של אפי כילדה נוספת בסיפור מעניקה לשני הילדים כח, וכך קל להם יותר להתמודד עם טענת המבוגרים הממאנים לספר להם על השואה כי "עוד לא הגעתם לגיל".
תיאורי השואה, מבחינה עובדתית, דומים ולא־דומים. הארץ הקסומה, "שם", היא פנטסטית, כמעט בלתי נתפסת עבור מומיק של גרוסמן. הוא יוצר סדרת בולים, ובהם תמונות מאותה ארץ מסתורית, ומרכיב פסיפס של מידע המקנה לאירופה של טרום השואה נופך מיתי־נוסטלגי. נופך זה מתעצם עם השימוש בגלריה צבעונית של דמויות משנה. המוזרויות והשגעונות של ניצולי השואה שבשכונה ב"עיין ערך: אהבה" מטופלות דרך סיפור דמיוני של סב ניצול שואה - דמויות כל יכולות, ששגעונן והטראומות שסבלו מוצגים ככוחות על טבעיים. אך דווקא ההאלהה הזו מכשילה את האנשתם. ב"שואה שלנו" אפשר למצוא חבורה דומה להפליא של שכנים, אבל גוטפרוינד אינו מייחס להם כוחות על טבעיים, וגם לא יכולת עשיית קסמים, נסים ומופתים: הוא מתאר אותם בהרבה חיבה ונסיונות להבינם, בלי להיות שבוי בקסמם הנורא.
גם כמבוגרים, הטכניקות בהן משתמשים מומיק ואמיר כדי להבין את השואה דומות ושונות. שני המבוגרים אובססיביים לנושא השואה ואינם יכולים להרפות ממנו. לשניהם יש בנים קטנים, ואבהותם משחקת תפקיד חשוב ודרמטי בחיפושם אחרי הבנה וידיעה, אבל החיפוש שונה. בעוד שגוטפרוינד משתמש בטכניקה פשוטה של רישום עדויותיהם של קרובים וחברים - לעתים בגוף ראשון, כפי שלכאורה נמסרו לו בשיחה פנים אל פנים - גרוסמן מנסה להתקרב לשואה פיסית, באופן בלתי אמצעי ולא על ידי שליח. בכתב העת "קתדרה" מכנה דן לאור את הופעתו של "עיין ערך: אהבה" - "סנסציונית", ומדגיש את הטכניקה המהפכנית (שהוא מייחס להשפעה קניוקית) באמצעותה חווה מומיק את השואה כמבוגר דרך סיפורו של סבו, אנשל מספר הסיפורים: מומיק ואנשל יוצאים למסע דמיוני, בו הם חווים סיפור בתוך סיפור - את קורותיו הפלאיות של הסב במחנה ההשמדה, ואת קורותיהם של גיבורי סיפוריו המופלאים. גרוסמן אינו מרפה מן הנסיון שדינו להיכשל, להבין את השואה, ומשתמש בשתי טכניקות נוספות: מסע עם ברונו שולץ, הסופר, בתוככי הים, ו"אנציקלופדיה" של השואה, שערכיה מתייחסים, בין היתר, לסיפורו של סבא אנשל. גוטפרוינד, המודע לדיאלוג בין היצירות, מזכיר בספרו השני "אחוזות החוף" את ברונו שולץ, בו השתמש גרוסמן באחד מ"נסיונות ההתקרבות" שלו לחוויית השואה.
לפני כמה ימים שוחחתי על שני הספרים עם חברה שלומדת לתואר שני בספרות. היא הרגישה שהסיפור של גוטפרוינד דרש יד תקיפה יותר של העורך - הוא גדוש מדי, עמוס מדי בפרטים, מסודר פחות מדי. אבל לטעמי דווקא הגודש והעומס הם במקומם. הם מקנים לספר נופך אמין של זכרונות ילדות, שהרי גם זכרונותינו אנו עמוסים וגדושים בפרטים עיקריים וטפלים. הטיפול בשואה דרך סיפור, ודרך זכרונות וקורות חיים, נראה לי יאה יותר מהטיפול המסוגנן, המתוחכם ועמוס התחבולות הספרותיות ב"עיין ערך: אהבה". הסיפור נטול המאמץ "להיות שם" דווקא הופך את השואה להיות יותר "שלנו", יותר ניתנת להבנה ולחקירה.
והמסקנה הסופית של "שואה שלנו" היא בדיוק הפוכה מזו של "עיין ערך אהבה". בעוד שהטכניקות הספרותיות השונות בהן משתמש גרוסמן כדי לנסות ולהבין מה היה "שם" - המסע של מומיק אל ברונו שולץ, התלוותו אל הסיפור של סבא אנשל, ואפילו הטכניקה האנציקלופדית־ארכיונית שבחלק השלישי - נכשלות בזו אחר זו, דווקא דרכו של גוטפרוינד, הסיפור האנושי, עולה יפה. דרך הפשטות שבשמיעת סיפורים ובהכרה האמיתית של בני אדם, מסיק גוטפרוינד: "הכול, השואה, היתה מקרה רגיל, אנשים רגילים עשו אותה ואנשים רגילים היו הקורבנות".
אין בכוונתי לומר ש"שואה שלנו" עדיף על "עיין ערך: אהבה". גוטפרוינד עצמו מבדיל בין "דור שני לשואה" ובין "דור שניים וחצי", וייתכן שהשתייכותו לקבוצה השנייה מקלה עליו את ההתייחסות לאירוע הבלתי־נתפס. אבל מעבר לכך, ייתכן שההבדל בין הספרים נובע מהפער בתקופות בהן נכתבו. בעבר, המאמצים לתפוס ולהבין מה בדיוק קרה בשואה היו לב העניין, והיום, כשספרות שואה מצויינת כספריה של סביון ליברכט, למשל, גודשת את תודעתנו הספרותית, חשוב לנו לא לאבד את הקשר עם הישיר, האנושי והפשוט - סיפוריהם של הניצולים, שבעוד כמה שנים לא יהיו עמנו.
|
קישורים
שואה שלנו - לרכישת הספר ב"מיתוס"
עיין ערך: אהבה - לרכישת הספר ב"מיתוס"
קתדרה מאמרו של דן לאור על ספרות השואה
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש