 |
|
 |
||
|
||||
 |
קראתי את הספר לאחרונה וקצת התאכזבתי. נראה לי שאמירתך כי הטכניקות הספרותיות דינן להכשל בעמדן בפני השואה, היא קצת רחמנית כלפי גרוסמן. גרוסמן אכן מפגין אומץ "סנסציוני" (מגלומני?) בנסיונו להתמודד עם השואה בכלי הספרות. האם הוא עומד במשימה שנטל על עצמו? הוא מנסה להגיע לשיאים הרגשיים היאים לנושא אך יש הרגשה שהוא "נוטש" לפני השיא. למשל, החלק השני (ברונו) לא ממש מחובר והספר לא היה נפגע בלעדיו. כמובן, אי אפשר להשוות את הנסיון ההרקוליאני של גרוסמן עם סופרי שואה הכותבים "דוקומנטרית" או נמנעים מלגעת בלב האופל (וכאלו יש רבים ומצליחים), אבל ההרגשה היא שהמשימה מעל לכוחו. אני שוב משווה בין גרוסמן לאלזה מורנטה של "אלה תולדות". היא עוסקת בנושא מאותו סד"ג: הגורל והסבל האנושי. אך "מרימה" את הכפפה ע"י כשרון המספר הפלאי שלה שניכר גם בספריה האחרים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חולקת על דעתך בנושא ברונו. דווקא הפרק הזה (שרבים ממכרי לא צלחו ואני דווקא נהניתי ממנו יותר מאשר משאר הספר), מביא לניתוק הקורא מנושא השואה - גם אם באופן לא מודע וגורם בסוף הספר לידי נסיון לחבר אותו בכל זאת וכך להגיע למסקנות בעלות ערך מוסף לנושא השואה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא אכן כתוב טוב לא פחות מיתר החלקים. הנקודה היא שהוא יכל להופיע כנובלה טובה ללא שום קשר לספר. מה שאני חושב הוא שגרוסמן ניסה להקים מבנה ספרותי למורשת השואה והמבנה כולו לא עומד בדרישות הגבוהות במיוחד של הנושא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם המשימה היא רק מעל לכוחו של גרוסמן, או גם מעל לכוחם של כל הסופרים? אחד הדברים שאהבתי אצל גוטפרוינד הוא שהוא מלכתחילה לא מנסה לקחת על עצמו את המשימה ההרקוליאנית הזו, לפחות לא כמו גרוסמן. אשמח לשמוע עוד על מורנטה. איך היא מצליחה במקום שבו גרוסמן נכשל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מכיר יצירה ספרותית בדיונית הנחשבת קאנונית והמתמודדת עם השואה ונדמה לי שאלו שניסו הצליחו עוד פחות מגרוסמן (היה נדמה לי ספר ירוד בשם המלון הלבן), אבל אין זה מוכיח שהדבר בלתי אפשרי. נסיון נוסף שכשל הוא הסרט של לנצמן. יש כמובן סופרים רבים שכתבו ''דוקומנטרית'' וכתבו נפלא (פרימו לוי, ויקטור פרנקל) ולא זו החזית בה התיצב גרוסמן. קשה להסביר מדוע מורנטה מצליחה. קודם כל זה ענין של טעם. שנית נדמה לי שזה כמו במוזיקה. הנגן הוירטואוז מצליח ליצור את האשליה שהנגינה שלו היא נטולת מאמץ, קלה כנוצה. מורנטה פשוט מספרת את הסיפור של אוזפה ואימו ותוך כדי כך רוקמת בחוט סמוי את הטרגדיה האנושית. את יכולת הסיפור שלה אפשר לראות גם ב''כזב וכישוף'' הכתוב גם הוא מצויין אך ללא נושא הרה עולם כמו ב''אלה תולדות''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ל''המלון הלבן'' התייחסתי בהערה קודמת בדיון זה. אין זה ספר ירוד, אלא ספר מטלטל, אם כי לא שווה לכל נפש ומאוד שנוי במחלוקת. כדאי לקרוא.(אם להשתמש בדימוי שלך גם הנגינה הזו וירטואוזית). ''אלה תולדות'' הוא ספר יוצא מן הכלל. למרות שקראתי אותו לפני שנים ואת ''עיין ערך אהבה'' לפני שנים רבות יותר, נראה לי שאחד ההבדלים ביניהם הוא שספרו של גרוסמן הוא גרנדיוזי יותר, מעין ניסוי ספרותי. ''אלה תולדות'' פחות הולך בגדולות, הרי זהו סיפורם של השבבים הנופלים כשכורתים עצים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר חלחל המלון הלבן לתוך הרשימה איך אפשר לוותר על הזווית של יורם קניוק באדם בן כלב,ולאחר אזכור ''אלה תולדות'' אולי לקבל מחומש זהב שיאזן אסטטית | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום חיפשתי את הספר בלב האופל ולא מצאתי הייכן צאתה מציעה לחפש? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |