 |
מבלי להתייחס ישירות לשתי היצירות שנדונו,אלא כבת להורים שניצלו מאושוויץ וכמי שקוראת ספרות העוסקת בשואה בדרכים שונות,עלי פועלות היצירות שצומחות מעולם,מארץ, כלומר, מממשות. סופרים כמו פרימו לוי,אהרון אפפלפלד,אידה פינק,אורי אורלב,קרל פרידמן ואחרים,ששאפו בדרכים שונות להעמיד עולם נפשי וגם אמין ולא כפו תימה אומנותית שהתפרים שלה בולטים הצליחו לטעמי להעניק חוויה ותחושה לארועים המזוויעים של השואה. אינני מדברת על נגיעה ממש בזוועה,אלא על הזדהות רגשית שנוכחת ביצירות האלה. כאשר סופרים מנסים לצקת את התוהו הזה לתוך מודלים ספרותיים במקום לספר אותו באפיזודות שצומחות מהארוע נוצרת תחושת ניכור אצל הקורא.הניכור הזה נובע מזיוף העולם הרגשי ומהצורך לעצב באופן מפותל מדי ארועים וחוויות בעלי עוצמה משל עצמם.
לאחר צפיה בסרט "שואה" של קלוד לנצמן לא הייתי מסוגלת לחזור לשיגרה והחוויה ליוותה אותי בעוצמה מספר ימים,לעומת זאת נאבקתי בעצמי כדי להצליח קרא ספרים שהיסוד האינטלקטואלי השתלט עליהם על חשבון כוחה העצום של המציאות ובסופו של עניין לא הותירו את החוויה שהיו אמורים לתאר. הייתי ממליצה לסופרי ישראל להרבות ולקרא בתנ"ך וללמוד ממנו את אומנות הסיפור,ולא לשפוך מילים ולתאר בהרחבה תיאורים מיותרים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש