פרופ' עודד בלבן, חבר סגל בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, מציע תיאוריה מעניינת על פוליטיקה ואידאולוגיה. במאמר זה אתאר בקווים כלליים את הבסיס של משנתו. במסגרת זו ננסה להוכיח שלושה דברים:
1. מהצהרות של פוליטיקאי לא ניתן ללמוד ישירות על הפוליטיקה שלו.
2. אידיאולוגיה אינה מכתיבה פוליטיקה, ולהפך.
3. כל ניתוח מדעי של מעשי פוליטיקאי חייב להניח שהפוליטיקאי אינו טועה.
אני לא עומד לומר מה כן: איך כן צריך לנתח, כיצד כן ניתן להסביר, וכולי. מאמר זה מציג דה־קונסטרוקציה: נסיון לפרק את הגישה האינטואיטיבית לניתוח הפוליטיקה. בלבן מציע גם רה־קונסטרוקציה: גישת ה"מתבדלים־משתלבים" שהוזכרה בדיונים רבים באתר זה. אך איני בטוח בעצמי מספיק כדי להגן עליה כראוי.
נתחיל מהגדרות: מהי פוליטיקה? פוליטיקה היא איזושהי מדיניות מעשית שפוליטיקאי מנסה לקדם. לדוגמא, "העלאת ריבית" היא פוליטיקה, "חיסול האבטלה" לא. העלאת ריבית היא דבר ברור וניתן לבצוע, בעוד חיסול האבטלה הוא: א. מטרה בלתי אפשרית (אבטלה אפשר להוריד, לא לחסל) ב. מטרה שניתן לנקוט מספר דרכים לקידומה, ולא ברור מהן.
מיהו פוליטיקאי? כל אדם המנסה לקדם מדיניות מעשית. התורה הבלבנית עוסקת בעיקר באותם פוליטיקאים שהם בכירים מספיק כדי לקבל הרבה זמן מסך, כך שיש לנו מספיק חומר לעבוד איתו. איתם גם יותר נכון להניח שהם אינם טועים, שכן הם עברו "אבולוציה" פוליטית מהירה, אבל אני מקדים את המאוחר.
מהי התיאוריה של בלבן? התיאוריה מהווה כלי ניתוח מדעי, המשתמש במידע גלוי (טלוויזיה, עיתונים וכו') כדי ללמוד מהי הפוליטיקה אותה מנסה לקדם פוליטיקאי.
אידיאולוגיה איני יודע להגדיר בפשטות, אבל אני חושב שזהו מושג מספיק ברור לרובנו.
המילים כפטיש
נצלול פנימה: הדבר הראשון שחייבים להבין כדי לקבל את התאוריה הבלבנית, הוא ההבחנה בין אמצעים ומטרות אצל פוליטיקאי. מה המטרות של הפוליטיקאי אנחנו כבר יודעים: מימוש הפוליטיקה שלו. אבל באילו אמצעים הוא יכול להשתמש כדי להשיג את המטרה הזו?
הטענה הראשונה שאני רוצה שתקבלו היא שהאמצעים של הפוליטיקאים הם המילים בהן הוא משתמש. השפה. פוליטיקה היא אומנות ההשפעה על אנשים, ואת זה עושים בעיקר תוך שימוש בלשון. אם קיבלתם את זה, הרי שהטענה הראשונה שלי כמוה כמוכחת - אם ההצהרות של הפוליטיקאי הם האמצעים שלו, הרי לא יעלה על הדעת שהוא מתכוון אליהן!
כשאתה רואה נגר בעבודתו, האם הוא מתכוון לשולחן או לפטיש? וודאי שלשולחן. השולחן הוא המטרה, הפטיש אמצעי. והבלבול הזה, בין מטרות לאמצעים, הוא זה שכל כך מפריע לאנשים להבין באמת פוליטיקה. אז נחזור: בהכרח, לא ייתכן שפוליטיקאי מתכוון למה שהוא אומר. הוא מתכוון לפוליטיקה שהוא רוצה לממש. וזה הבסיס שממנו חייבים לצאת, כדי להבין פוליטיקה ככלל.
איני אומר שפוליטיקאי אף פעם לא אומר אמת. זה יכול לקרות, אם האמת במקרה משרתת את הפוליטיקה שלו. אני כן אומר שבשום אופן אין להניח שפוליטיקאי מחויב לאמת, או שמה שהוא אומר זה האמת כפי שהוא מבין אותה. פוליטיקאי משתמש במילים כדי לקדם מטרות מעשיות, ואם שקר או שתיקה ישרתו אותו יותר טוב מהאמת, אז בהן ישתמש (אגב, יש כאן הנחה סמויה שפוליטיקאי הוא יצור רציונלי).
אבל בכל זאת, כדי לא להשאיר אתכם במתח, מה כן ניתן ללמוד מהצהרות של פוליטיקאי? ניתן ללמוד על הפוליטיקה שלו לא דרך התוכן, אלא דרך הבנה של הצורה בה הן ניתנו. איפה הפוליטיקאי אמר מה שאמר? למי? מה יכולה להיות ההשפעה? יש הבדל מהותי בין נתניהו האומר "ירושלים בירת ישראל לנצח!" בפני חברי מרכז הליכוד, לבין נתניהו האומר אותו דבר בפסגה בוושינגטון לאסד האב.
מה התוכן של הצהרות של פוליטיקאי על פני השטח? הדיבור של הפוליטיקאי הוא מטיבו דיבור אידיאולוגי. פוליטיקאי יצהיר "ירושלים בירת ישראל לנצח!" או "חייבים לעזור לשכבות החלשות!", כשברור, מההגדרה, שאלו לא הצהרות פוליטיות. מהצהרה אידיאולוגית, בפני עצמה, אי אפשר ללמוד דבר. ברור ש"חייבים לעזור לשכבות החלשות!" לא מציע שום מדיניות, אבל אפילו דברים שנראים כמו התחייבות למדיניות, בדרך כלל אינם כאלה.
ניקח דוגמא מהזמן האחרון: נתניהו הבטיח, מול חברי מרכז הליכוד: "אם אהיה ראש הממשלה אגרש את ערפאת!". לכאורה, התחייב למדיניות ברורה, אבל לא כך. הרי לא אמר לנו באילו תנאים יעשה או לא יעשה זאת, ומשלא אמר, אין שום התחייבות. כולכם מכירים פוליטיקאים, ויודעים שכאשר פוליטיקאי עושה משהו שלא מתיישב עם מה שהבטיח, הוא מודיע כי "התנאים השתנו", ולכן לא יכול לקיים, או ש"התנאים הכריחו אותי לפעול כך", כשפעל בניגוד להבטחה. אבל מה פירוש "התנאים הכריחו"? הרי אתה שם כדי להשפיע על התנאים! כוונתך פשוט שלא היית מוכן לשאת בתוצאות של הפעולה לה התחייבת. אבל פוליטיקאי לעולם לא יגלה את מכלול השיקולים שלו. הרי נתניהו הצהיר שיגרש את ערפאת כאשר הוא היה שר החוץ; מה מנע ממנו לשים על שולחן הממשלה הצעה לגירוש ערפאת כבר אז?
פוליטיקה ואידיאולוגיה - התרת הקשר
הטענה השנייה אומרת בעצם שניתן לממש כל פוליטיקה מתוך אידיאולוגיות הפוכות, ושכל אידיאולוגיה יכולה להוביל לפוליטיקות הפוכות.
דוגמא נאה נתן ח"כ אברהם שפירא: ב-1981 הוא משך את הצעת חוק "מיהו יהודי" משולחן הכנסת, למרות שהיה סיכוי שתזכה ברוב. הוא הסביר בראיון טלוויזיה כי חוק מיהו יהודי הוא בנפשו של העם היהודי. לא ראוי שיעבור על חודו של קול - אם לא ניתן להעבירו ברוב גורף, מוטב לחכות. ב-1984 הוא השאיר את הצעת החוק על כנה למרות שלא היה סיכוי שתאושר. אז הוא טען, בראיון טלוויזיה, כי חוק מיהו יהודי הוא בנפשו של העם היהודי. איננו יכולים להעלות ולהוריד אותו על־פי שיקולים חולפים של קולות. אותה פוליטיקה - נגד החוק! - מנימוקים אידיאולוגיים הפוכים.
מצד שני, ניתן לקבל פוליטיקות הפוכות מאותה אידיאולוגיה. דוגמה לכך ניתן לראות במה שמתכנה "מחנה השלום", השמאל. בשם אותה אידיאולוגיה, תוכל למצוא בשמאל גם אנשים שבעד גדר הפרדה, נאמר מנימוקי בטחון, וגם כאלה שמתנגדים, כי זה יבודד ויפגע בפלשתינאים.
הדגמתי שאידיאולוגיה לא בהכרח גוררת פוליטיקה, ופוליטיקה ניתנת להצדקה מתוך אידיאולוגיות הפוכות. לכן אין שום משמעות לחלוקה "שמאל־ימין".
החובה להניח חוסר טעויות
זוהי אולי הרגל הכי פחות אינטואיטיבית, והכי נתונה לתקיפה. כל אדם יכול לטעות, תאמרו, ואני אסכים לגמרי. אבל, אנחנו מנסים לתת ניתוח מדעי ותקף של מעשי הפוליטיקאים. לצורך זה, אנחנו בונים תיאוריות, ומעמתים אותן עם המציאות. אם אנחנו מרשים לפוליטיקאים לטעות, התיאוריות שלנו לעולם לא יפלו. הן למעשה מייצגות את הרהורי ליבנו, ולא ניתוח מדעי של המציאות. נניח שאני מציע את התיאוריה "שמעון פרס בעד הורדת הריבית", ואז אני רואה שפרס הצביע בממשלה נגד מועצת נגידים (דוגמה בדיונית), דבר המשאיר את הכוח אצל נגיד בנק ישראל להשארת ריבית גבוהה. אז זה לא שנפלה לי התיאוריה, אלא שפרס, מה לעשות, פשוט טעה! הוא לא שם לב מה ההשלכות של ההצבעה שלו.
(צילום: משרד ההגנה האמריקאי)
אני לא אומר שזה לא יכול לקרות: גם פרס בן אדם, ואולי הוא באמת לא שם לב, אבל כשם שאפשר להניח שנגר לעולם לא יבנה בטעות כיסא כשהתכוון לבנות שולחן, כך אני מניח שפרס לא טועה אף פעם. ברור שזה לא נכון, אבל אני לא מתיימר לדעת את האמת, אלא רק לנסות לקרב אותה עם הסבר מדעי. לכן גם טוב להתרכז בפוליטיקאים בכירים, שכן אם הם לא היו ממש טובים במה שהם עושים, הם לא היו הופכים לבכירים, כך שהנחת האי־טעות קרובה יותר למציאות.
וזהו, פחות או יותר, הבסיס לתאוריה הפוליטית של עודד בלבן. למעוניינים, מומלץ מאוד לקפוץ לקורס הטכניוני שלו - "פוליטיקה ואידיאולוגיה" (אפשר בחינם, כשומעים חופשיים).
|
קישורים
הפוליטיקה הסמויה מן העין - מאמרו של ערן בילינסקי
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש