 |
|
בתוך בליל הדעות בנוגע לעינויי השב''כ, כדאי אולי לשקול גישה עמומה יותר, של העלמת עין שפויה.
|
|
| חדשות • דובי קננגיסר • יום ג', 14/9/1999, 18:06 |
|
| |
פסיקת בג"ץ מהשבוע שעבר שהרחיבה את המגבלות של ועדת לנדוי על עינוי אסורים לכדי איסור מוחלט, פתחה ויכוח מתלהט בין הביטחוניסטים להומניסטים בישראל. הראשונים מעודדים חקיקה בכנסת שתאפשר שימוש בעינויים, בעוד שהשניים תומכים בקיום הלכה למעשה של החרם של בג"צ עליהם.
את האופציה הראשונה, זו של חקיקה, קל מאוד לדחות על הסף. חקיקה שכזו תציב את ישראל במצב בלתי אפשרי מבחינת מעמדה בעולם כולו, וספק אם תוכל לעמוד במבחן בג"ץ - את קביעתו בעניין העינויים ביסס בית המשפט על חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, וחוק זה, יש להניח, יעמוד לנגד עיניו גם כאשר ישלול חקיקה תומכת־עינויים בעתיד.
האופציה השניה היא הקשה יותר לדחייה. יש בה איזה יופי פואטי נשגב. מי שיוצא בעד עינויים מציג עצמו כאדם חשוך, ומי שבא חוצץ כנגדו הופך אוטומאטית לאביר זכויות האדם, איש משכמו ומעלה שאינו מפר את עקרונותיו אל מול איומים מינוריים כמו פיגועים וחיי אדם. העינויים הם ללא ספק דבר נורא, ואם לומר את האמת - ישנן דרכים מעט יותר נעימות להוציא מאנשים את העובדות.
כל בעלי הטיעון כי "עניי עירך קודמים", וכי יש להעדיף את הזכות לחיים של הקורבנות שבדרך על פני הזכות לכבודו ובריאותו של מי שנחשד בפעילות טרוריסטית, נתקלים בטענה כי אין הוכחה שיש לחקירות ולעינויים השפעה חיובית. הגדילה לעשות קוראת "הארץ" בשם שרה קליינמן, שבמכתב למערכת (14.9.99) אמרה כי "ההנחה שעינויים מונעים פיגועים היא בלתי מוכחת. כדי לאששה או להפריכה נחוץ מחקר, שיקיף מאות נחקרים שעונו ומאות שנחקרו בשיטות אחרות. מחקר כזה הוא לא אתי, בלתי חוקי ובלתי מעשי" - מלכוד 22. כך ניצלנו שוב ממסקנה שעשויה להיות, אולי, לא נוחה למגיני זכויות האדם.
אך בכל ההמולה נדמה כאילו נשכחה לגמרי שאלה פשוטה עד מאוד שיכולה לחלץ אותנו מהבוץ: מה עושים השאר? במדינות אחרות, כידוע, אין חוקים המתירים עינויים. האם למישהו יש ספק כי ארגונים מקבילים לשב"כ משתמשים בעינויים במרתפיהם העלומים מעין?
הרי לכם סיטואציה, כדי שתוארה במוסף "קפטן אינטרנט" של "הארץ", ע"י דרור פויר ("המרדף אחרי חאלד איברהים (או איך שקוראים לו)", 14.9.99): "בעוד ה'זיקית' נם את שנתו, פרצו לדירתו 15 סוכני אף.בי.איי.. לא דרך נעימה להתעורר. הם הפכו לו את הבית, החרימו מחשבים, מדפסות, כונני זיפ, צורבים, סורקים, כל מה שקשור לאלקטרוניקה. הם קשרו את ידיו מאחורי גבו וחקרו אותו במשך כמה שעות". כל זאת לבחור בן 18 שנחשד בפעולות האקינג בשירותו של מרגל־אינטרנט לא־יוצלח. חישבו על שמתרחש בחדרי החדרים של ה־אף.בי.איי. וה־סי.אי.איי..
כל הפעילות העניפה הזאת מתבצעת לא באישור בתי המשפט, ובטח שלא תחת כנפיה של חקיקה תומכת־עינויים. הדברים נעשים בשקט, בהחבא, ותוך העלמת עין של הרשויות. העלמת עין שכזו נדרשת לפעילות תקינה של מוסדות בטחון וביון, ומאפשרת באותו הזמן גם שימת עין להגזמות, שיכולות לזכות לענישה ראויה (זוכרים את אבישי רביב ואת חופן העבירות שהצליח לחמוק מהן ללא משפט?).
ההצעה שהועלתה כבר, לתת ליועץ המשפטי את הזכות לקבוע אלו מקרים יגיעו לבית משפט ואלו לא, היא אפשרות נאה - בתנאי, כמובן, שהיועץ המשפטי הוא אדם ריאלי, כמו אליקים רובינשטיין, ולא לוחם דון־קישוטי למען זכויות האדם כמו יוסי ביילין. פיקוח שכזה יאפשר ליועץ המשפטי לבחון את המצב שהוצג בפני החוקרים, ולהחליט אם היה חשד סביר לקיומה של "פצצה מתקתקת". הבחינה הזאת תעשה מחוץ לאור הזרקורים, ותחסוך מחוקרי השב"כ את החשש המתמיד מתביעה משפטית רווית־תקשורת בשל טעות מודיעינית או שגיאה של החוקר. המקרים הקשים, שיהוו פריצה של גבולות הסביר ושימוש בכוח ללא עילה מבוססת, יגיעו לבית המשפט - ולביקורת הציבורית.
יש סיבה שקוראים לשירות החשאי ככה.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש