 |
|
 |
||
|
||||
 |
כדאי לציין בכותרת "סודיות רפואית". מעניין אם להחלטת השופט תהיה השפעה גם לגבי חיסיון עיתונאי. משפטנים: האם יכול שופט שלום לקבוע תקדים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תקדים אחד הוא כבר קבע, ולא משנה איך יפסקו מעכשיו: החסינות הרפואית חסרת משמעות. הרי מטרת החסינות הזו להבטיח לחולה שהמידע שהוא מוסר לא ישמש נגדו, והמטפלים (רופאים, פסיכולוגים) אינם יכולים להעביר אותו הלאה. מאחר שהשופט התיר למטפלים למסור את המידע למשטרה - ידע כל מטופל שזה עלול לקרות גם לו, וידע כל מטפל שאם לא יעשה כן הוא עלול ליפול לידי שופט שיחייב אותו לשאת בתוצאות. בשביל התוצאות האלה לא צריך לבטל את הסודיות הרפואית בחוק - מספיק ששופט אחד פוסק כך. הסתייגויות: מהכתבה מסתבר שהמידע נמסר שלא במסגרת טיפול; אולי הסודיות הרפואית חלשה יותר בסיטואציה כזו. מלבד זאת, עצם העובדה שהמטופל מפסיק לקחת תרופות יכולה להחשב להפסקת הטיפול מצידו, וממילא הסודיות הרפואית פגה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון. אם המטופל יורשע, ובערעור למחוזי ייקבע שהוא זכאי וזאת בגלל דרך השגת הראיות נגדו, אז המצב חוזר להיות כפי שהוא היה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל למה אתה חושב שהמטופ]ל יורשע?? זה מה שלא ניראה לי הגיוני שהוא יורשע בדבריפם שהוא אמר למטפל שלו בסודיות רפואית.היום שאני דיברתי עם הרופא שלי שאני לא יגיד את השם שלו ביגלל שאני כן מאמינה בסודיותץ רפואית אז הוא אמר שביכלל לא נישמע לו כזה מין חוק ושברור שהמטופל הוא לא אשם במחלה שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהמטופל לא יורשע, אלא יזוכה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלע''ד. החסינות הרפואית אינה חסרת משמעות. יש הבדל בין פשע מתמשך או פשע שעתיד להתבצע ופשע שהתרחש זה מכבר. אם מטופל מספר למטפל על רצח שבוצע בעבר, קרוב לוודאי שהסודיות הרפואית תקפה, משום שאין במסירת המידע כדי למנוע פשע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא קבע תקדים, אבל הוא שופט שלום, וזה לא מחייב אף אחד. תקדים יכול לחייב רק ערכאות נמוכות יותר. לא אני אותו מטופל, הייתי תובע את המטפל ודואג ליצור תקדים שמה שהוא עשה זה בלתי חוקי (ובלתי חוקתי, מתוקף חוק יסוד כבוד האדם וחרותו). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנקודה היא שגם בלי לחייב שופטים אחרים לפסוק כמותו, הוא עדיין "קבע תקדים" בכך ששופט *יכול* לבטל את החסינות. אין צורך שזה יקרה בכל פעם - מספיק החשש שזה *יכול* לקרות. ושוב, הסתייגויות: כל הנ"ל תקף רק למקרה שבו דן השופט, דהיינו למטופל שהפסיק את הטיפול ומסר מידע על כוונה עתידית לבצע פשע; ובהנחה שהחלטת השופט לא תתהפך בערעור (שאז היא כאילו בטלה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביכלל אין כזאתי אופצתייה שמטופל הוא יתבע את המטפל שלו בבית מישפט.שאם הוא היה רוצה ליתבוע אותו סימן שאין ביניהם אימון וחוזה טיפולי וביכלל הטיפול לא שווה כלום בלי הדברים האלה.אים יש אימון בין מטפל ומטופל אז הוא לא יכול לתבוע אותץו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, אם המטפל חשף מידע שחלה עליו סודיות רפואית, הייתי אומר שכבר אין אמון. אני לא הייתי נותן בו אמון, בכל מקרה, והייתי דואג לחפש לעצמי מטפל אחר. הסדר הלוגי שלך הפוך - זה לא שאם יש אמון אז הוא לא יכול לתבוע אותו, זה שאם הוא רוצה לתבוע אותו, סימן שאין אמון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסדר הלוגי שלי לא הפוך.אני היתקשרתי עכשיו למטפל שלי שאפילו שיום שישי וזה לא יום עבודה שלו אבל הוא מטפל שמרשה ליתקשר אליו מתי שיש צורך אז אני היתקשרתי אליו וקראתי לו את מה שכתבת והוא הסביר לי שוב שאני יהיה בטויחה שמה שאני אומרת זה נכון. אז ככה הוא הסביר לי אם יש טיפול אז חייב להיות אימון. אחרת הטיפול ביכלל לא היה מגיע לשלב שאומרים דברים כמו אני רומצה לעשות משהו לאמא שלי או אני רוחצה להרוג את עצמי. אם מטופל הוא כבר אומר דברים מיסוג הזה למטפל סימן שיש כבר אימון מלא במטפל ואז הוא לא יחשוב על דבר כמו לתבוע אותו בבית משפט.אם הוא כל הזמן יהיה חשדן אז הטיפול לא יהיה שווה שום דבר כאילו לא היה טיפול בכלל ואפשר כבר בכלל לוותר על כל המקצוע. ואם כבר מטפל הלך ואמר דברים על מטופל של סודיות רפואית אז המטופל הוא לא יתןם יותר אמון בשום מטפל וכל הטיפול הפסיכיאטרי שלו ייגמר לגמרי והוא יהיה לתמיד חולה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שמה שסיגל ניסתה לומר הוא, שכחלק מתהליך הטיפול הפסיכולוגי חייב להיווצר אמון בין המטפל למטופל. מבחינת מטופלים (כמו סיגל) האופצייה של ''הסגרת המטפל'' לא קיימת. אם אין לה אמון - לא ייתכן טיפול. אם יש לה אמון - לא תיתכן תביעה. ולכן, מרגע שכדי להגן על עצמו, המטופל נאלץ להיות חשדני כלפי המטפל, הטיפול מסתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה אני הבנתי, אבל לא מדובר פה על מצב של חשדנות - מדובר פה על מצב שברור וידוע שהועבר מידע למשטרה. אין כבר מקום לאמון בשלב הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בהכרח. איומים, בפגיעה עצמית או בפגיעה בזולת, הם בהרבה מקרים אותות מצוקה, או קריאות לעזרה. עובדה (או אולי הנחה) ידועה ומקובלת, אפילו בין המטופלים. לכן גם כאשר ברור וידוע כי הועבר מידע למשטרה, יכול להשמר האמון של המטופל במטפל כי העברת המידע נועדה לטובתו של המטופל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלע"ד - אבל, עד כמה שאני זוכר משעורי אזרחות, פסיקה בערכאה כלשהי נחשבת לתקדים *באותה ערכאה* ובערכאות נמוכות יותר. כלומר התקדים שקבע שופט השלום מחייב שופטי שלום אחרים - כל עוד לא פסק בימ"ש מחוזי (או ביהמ"ש העליון) אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אלע''ד, אבל למיטב ידיעתי, תקדים בתוך אותה ערכאה אינו תקדים מחייב. אפשר להסתמך עליו אם בא לך, אבל אתה לא חייב. אחרת כל תקדים שהיה קובע ביהמ''ש העליון היה קבוע לעד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוק יסוד השפיטה קובע: (א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו. (ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ומבוייש, בפינה). [*] מה הביטוי העברי המקביל? לא עולה לי שום דבר בראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה מוסיף סעיף ב' על הנאמר בסעיף א'? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי את בית הדין הרבני הגבוה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סעיף א' מדבר על הנחייה. סעיף ב' מדבר על חיוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה מזל שאלע''ד, בטח הייתי מפסיד בכל המשפטים שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אל תהיה מתוסכל. יכולת האבחנה הזו - שנרכשת עם השנים - היא סוג של סטייה. אני לא צוחק: הדבר מפריע להנות מקריאת סתם טקסטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מצליחה להיגמל מהמנהג לזכור כל רשימה שמופיעה בטקסט, בלתי חשובה ככל שתהיה. וזה בהחלט מפריע לקרוא סתם טקסטים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאיזו "סטייה" שייך המנהג לזכור כל רשימה וכו' ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנטומיה שנה א'. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי גרוע זה כשאת/ה משנן כל ניק שהופיע אי פעם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להכין קובץ אקסל במקום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היכן באמת עומדים השיפוט הצבאי והשיפוט הרבני לגבי בתי משפט אחרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מערכות השיפוט הצבאי, הרבני, ביה''ד לעבודה וכו' הן מערכות נפרדות, אלא שמעל כולן - כולל מעל מערכת בתי המשפט הרגילים - נמצא בג''צ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכי מוזרות הן העתירות בבג''צ נגד בית המשפט העליון. במיוחד ''איך-קוראים-לו נגד כבוד נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק'' שנדון לא מזמן, בעניין העמדה לדין משמעתי של הלא-דוקטור סטיב אדלר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''איך קוראים לו'' הוא אדם בשם גיורא בשור היושב על תקן של נציג ציבור בבית הדין האזורי לעבודה. עתירות למיניהן נגד שופטי בית המשפט העליון חושפות - פעם אחר פעם - את הבעייה המובנית הנעוצה בכך ששופטים דנים בעניין חבריהם באותה ערכאה ממש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שקוף, אבל למי תיתן לדון בהם? ל-Privy Council? האמת שבהקשר הזה פסק הדין העצוב ביותר שיצא תחת ידי בית המשפט העליון שלנו בזמן האחרון הוא דווקא עתירה נגד מנהל בתי המשפט, שדרשה לבטל את ההוראה שהוא נתן לשופטים, הוראה לא להשיב על משובים שסטודנט לקרימינולוגיה ביקש להפנות אליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני זוכר שבעבר - כשהיו משחקי ליגה רגישים בכדורגל - נהגו להביא שופטים מקפריסין ויוון. אפשר, אולי, לאמץ את השיטה הזו. הבעייה היא - כך ניתן להתרשם - שהשופטים עצמם אינם מגלים רגישות מספקת לבעייה המובנית הזו, ו"מזמינים" - בהתנהגותם - עתירות מביכות נגדם (ראה מקרה השופט אור בעניין הורוביץ למשל). אשר למנהל בתי המשפט - ברור שהוא ידו הארוכה (והנאמנה) של הנשיא, והוא לא היה נותן הוראה לשופטים שלא להתראיין, אלא לאחר שהוא עצמו קיבל הוראה בעניין זה מהנשיא. אתה יודע מה ? עם ההוראה הזו דווקא אין לי בעייה. ככל שהבנתי, הסטודנט רצה לראיין את השופטים ולבחון את עמדותיהם האידיאולוגיות. לא צריך חוש נבואי מפותח כדי לצפות שבמורד הדרך, עלולות להתעורר - עקב כך - בעיות שונות ומשונות. הרגישות והחשדנות אצלנו גבוהות מדי מכדי שנתייחס בשיוויון נפש לתוצאות כאלה או אחרות שייעלה הסטודנט בחכתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |