|
||||
|
||||
ובכן, אם המטפל חשף מידע שחלה עליו סודיות רפואית, הייתי אומר שכבר אין אמון. אני לא הייתי נותן בו אמון, בכל מקרה, והייתי דואג לחפש לעצמי מטפל אחר. הסדר הלוגי שלך הפוך - זה לא שאם יש אמון אז הוא לא יכול לתבוע אותו, זה שאם הוא רוצה לתבוע אותו, סימן שאין אמון. |
|
||||
|
||||
הסדר הלוגי שלי לא הפוך.אני היתקשרתי עכשיו למטפל שלי שאפילו שיום שישי וזה לא יום עבודה שלו אבל הוא מטפל שמרשה ליתקשר אליו מתי שיש צורך אז אני היתקשרתי אליו וקראתי לו את מה שכתבת והוא הסביר לי שוב שאני יהיה בטויחה שמה שאני אומרת זה נכון. אז ככה הוא הסביר לי אם יש טיפול אז חייב להיות אימון. אחרת הטיפול ביכלל לא היה מגיע לשלב שאומרים דברים כמו אני רומצה לעשות משהו לאמא שלי או אני רוחצה להרוג את עצמי. אם מטופל הוא כבר אומר דברים מיסוג הזה למטפל סימן שיש כבר אימון מלא במטפל ואז הוא לא יחשוב על דבר כמו לתבוע אותו בבית משפט.אם הוא כל הזמן יהיה חשדן אז הטיפול לא יהיה שווה שום דבר כאילו לא היה טיפול בכלל ואפשר כבר בכלל לוותר על כל המקצוע. ואם כבר מטפל הלך ואמר דברים על מטופל של סודיות רפואית אז המטופל הוא לא יתןם יותר אמון בשום מטפל וכל הטיפול הפסיכיאטרי שלו ייגמר לגמרי והוא יהיה לתמיד חולה. |
|
||||
|
||||
אני חושבת שמה שסיגל ניסתה לומר הוא, שכחלק מתהליך הטיפול הפסיכולוגי חייב להיווצר אמון בין המטפל למטופל. מבחינת מטופלים (כמו סיגל) האופצייה של ''הסגרת המטפל'' לא קיימת. אם אין לה אמון - לא ייתכן טיפול. אם יש לה אמון - לא תיתכן תביעה. ולכן, מרגע שכדי להגן על עצמו, המטופל נאלץ להיות חשדני כלפי המטפל, הטיפול מסתיים. |
|
||||
|
||||
כן, זה אני הבנתי, אבל לא מדובר פה על מצב של חשדנות - מדובר פה על מצב שברור וידוע שהועבר מידע למשטרה. אין כבר מקום לאמון בשלב הזה. |
|
||||
|
||||
לא בהכרח. איומים, בפגיעה עצמית או בפגיעה בזולת, הם בהרבה מקרים אותות מצוקה, או קריאות לעזרה. עובדה (או אולי הנחה) ידועה ומקובלת, אפילו בין המטופלים. לכן גם כאשר ברור וידוע כי הועבר מידע למשטרה, יכול להשמר האמון של המטופל במטפל כי העברת המידע נועדה לטובתו של המטופל. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |