 |
|
 |
||
|
||||
 |
בנוגע לMP3, שחברות התקליטים בארה"ב כבר רואות אותו כאיום ממשי (בארץ, לפי מוכר אחד בחנות דיסקים שדיברתי איתו, זו תופעה זניחה לחלוטין לעומת הפיראטים) - אני חושב שלא צריך להסתכל עליו כעל תופעה שצריך לקעקע אותה בכל צורה, אלא כצורה לא-מושלמת (מבחינת זכויות היוצרים) של המוסיקה בעתיד: מוסיקה שתמכר אונליין, מיידית, במחירים נמוכים ועל בסיס רצועה בודדת ולא אלבום שלם. למה אני מתכוון? יש כמה דברים שמאוד לא נוחים לי בשיטה הנוכחית, של קניית אלבומים בחנויות: אני צריך להטריח את עצמי לחנות, אני צריך לקנות אלבום שלם גם אם אני רוצה שני שירים מתוכו, ואני צריך לשלם פערי תיווך, שאני חושב שכמעט מכפילים את המחיר. MP3 הוא צורה הרבה יותר נוחה למוסיקה, משום שמי שיודע איפה לחפש, יכול בזמן קצר להוריד כל שיר שהוא רוצה. שמעתי שיר יפה ברדיו? תוך 3 דקות אני מאתר את השם שלו בעזרת מנוע חיפוש, תוך 3 דקות נוספות אני מוצא מאיפה להוריד אותו, ותוך חצי שעה הוא כבר אצלי. ממש לא אכפת לי לשלם מחיר סביר (נאמר, 5-10 ש"ח, סביר בהחלט בשביל שיר אחד) תמורת השיר. מה שאני רוצה זו הנוחות של שמיעת שירים בודדים בבית, ובלי הצורך להסחב עם סרח עודף של 10 שירים אחרים שמגיעים על אותו דיסק. אני בטוח שהרבה מאוד אנשים מורידים קבצי MP3 בגלל הנוחות הזו, ולא בגלל שזה בחינם. נכון שזו הפרה של זכויות יוצרים, אנשים מאותה סיבה גם נוסעים באדום. זה הכל נשמע מאוד הגיוני, אבל אני לא בטוח אם אי פעם נקבל תסריט מושלם שכזה. ראשית, אני לא מאמין שאי פעם פטנט שיאפשר העברת מוסיקה מאובטחת לחלוטין, שרק הרוכש יוכל לשמוע, ויוכל לשמוע בכל מקום ובכל שעה. קיים פרוטוקול בפיתוח בשם SDMI המתיימר להיות מאובטח, אבל הוא זוכה לביקורות צוננות וקיטונות של רותחין מצד הקהילה הטכנית, משום שהוא מגביל מאוד את הצרכן, יותר מאשר בקניית דיסקים רגילים, וגם נראה כאילו הוא 'נועל' גם את שוק יוצרי המוסיקה וגם את שוק יצרני המערכות, כך שהם תלויים באירגון SDMI ובאישור שלו לייצור (כמובן תוך תשלום תמלוגים נדיבים). שנית, אם חברות התקליטים לא יוכלו לדפוק אותנו במחירי האלבומים, הם ידפקו אותנו במחירי הרצועות הבודדות. אל תבכו כל כך על החברות האלו (לפחות הבינלאומיות, לא רוצה להתחייב בארץ), הן מרוויחות סכומים מופלגים, שרק מעטים מהם מגיעים בסופו של דבר לאמנים. המצב כרגע שהן למעשה בפועל קרטל - מתי בפעם האחרונה ראיתם איזושהי תחרות במחירי הדיסקים? בשוק חופשי באמת, בריטני ספירס וכריסטינה אגילרה אמורות להתחרות לא רק במצעד הפזמונים אלא גם במחירים שעל הדיסקים. לדעתי אם תודבר תופעת הפיראטיות לחלוטין, לא נראה ירידה במחירי הדיסקים (מה שאמור לקרות, כי הרבה יותר צרכנים יממנו פרויקט שעלותו קבועה) אלא דווקא עליה - בהעדר התחרות עם תחרות עם חברות תקליטים אחרות או עם פיראטים, למה להוריד מחירים? מיקרוסופט כבר הודתה שמחירי התוכנה שלה נקבעים יותר בידי איום הפיראטים מאשר בידי השווי האמיתי, אין סיבה להאמין שגם בחברות התקליטים זה לא יהיה כך. שלישית, נראה כאילו השוק עומד לעבור למודל עסקי שונה לחלוטין - כזה שמבוסס על פרסומות, כמו באתרים. כלומר, זה יהיה כמו ברדיו: את המוסיקה נקבל בחינם, אבל נאלץ לשמוע או לראות פרסומות בתמורה. אני לא יודע מה לגביכם, אבל לי פרסומות כבר עולות על העצבים. אני שומע גלגל"צ כי אין בו פרסומות, ומחליש את הרדיו בכל פעם שיש תשדירים או חדשות. אני רק מקווה שבמודל העסקי הבא של מוסיקה תהיה לי אפשרות לשמוע מוסיקה *בלי* פרסומות. לא אכפת לי לשלם סכום סביר, אבל תנו לי לשמוע את What a Wonderful World כשיר ולא כפרסומת לטלפון סלולרי. האמת, שלפעמים אני תוהה אם בכלל יש הגיון בכל השיטה הקיימת של קניין רוחני. בגלל שההכנסה מקניין רוחני מנותקת לחלוטין מעלות הפקתו, היא יוצרת אי-שוויונות עצומים בין יוצרים שונים. שיר פופ שמפיקים בשבוע יכול למכור פי עשרה עותקים מדיסק מורכב בסגנון Tubular Bells (שלקח, כמדומני, כשנה להפיק), ובזה רק מתחילה ההשוואה, כי היא מתגמדת לעומת סופר שטרח ועבד עשר שנים על ספר מחקרי היסטורי, והרוויח בוודאי עשירית משני הקודמים. בכל שיטה קפיטליסטית של קניין רוחני, אין שום קשר בין מידת ההשקעה למידת הרווח, והבדלים קטנים מכירות הם ההבדל בין אמן מתוסכל רעב ללחם ואמן שבע ועשיר. בעולם מושלם לחלוטין, ניתן היה לשלם ליוצרים תשלום קבוע עבור עבודתם, שתחולק חינם לציבור כתרומת היוצרים האלו לחברה, בדיוק כמו שמשרד ממשלתי מספק שירותיו לציבור ומממן את עובדיו. הבעיה בשיטה הזו היא שאין שום בקרת איכות, כלומר מי שהתאמץ יותר או יצר משהו מוצלח יותר לא יקבל יותר, אין תמריץ ליצור בעלות נמוכה יותר (לרסן תקציבים של סרטים, למשל), והיא פתוחה לכל מיני אמנים רמאיים שיצרו זבל שהציבור לא מעוניין בו (להבדיל כמובן מזבל שהציבור כן מעוניין בו, שזה מוסיקת פופ :) ) ועדיין יתפרנסו. וכמובן, השיטה הזו היא בעצם צורה של קומוניזם, ומה יצא מהשיטה הזו כבר ראינו. אין ספק, קניין רוחני הוא נושא מסובך וטעון. רק דבר אחד ברור לי בו: הטכנולוגיה תעקוף את כולם, ובעיקר את מי שמנסה להלחם בה בכל מיני שיטות של הגנות מפני העתקות. לכן, אני מסכים עם דובי שחינוך לערכי זכויות יוצרים (נשמע כמו פרויקט של המפד"ל) הוא פתרון הרבה יותר יסודי לבעיה. מישהו בעד להוסיף את זה לחוק החינוך, לצד חובת לימוד תורה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תסריט מושלם? בזה הרגע הפחדת אותי עד מוות. אתה לא קונה דיסק עם עשרה שירי "סרח-עודף", אתה קונה דיסק בגלל שני שירים טובים - ומקווה למצוא עוד שירים טובים בתוכו. השירים האהובים עלי היום מתוך דיסקים כמעט אף פעם אינם השירים שבגללם קניתי אותו. המציאות שאתה מתאר היא מציאות בה אמנים מאבדים לחלוטין את היכולת להשפיע על טעמו של הקהל וליצור את המוזיקה שהם רוצים - מהר מאוד הם יכתבו רק להיטים, כי פשוט אף אחד לא יקנה שום דבר אחר. בנוסף, השליטה שאתה נותן בידיה של גלגל"צ (האיומה) למשל היא אבסולוטית - מה שהיא לא משמיעה לא ימכר, נקודה. הרי אף אחד לא יקנה שיר אחד אם הוא לא מכיר את אותו השיר! בנוסף, העולם שאתה מתאר הוא עולם צר-אופקין להדהים: אם אתה היחיד שקובע מה תשמע ברמת השיר, לעולם לא תשמע שירים שאתה לא מכיר. גם ככה העולם האינטראקטיבי שאנו צועדים לעברו יגרום לכל אדם להישאר בד' אמותיו הרוחניות, והמצב שאתה מתאר יחמיר אותו עוד יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברגע הראשון, אני חותם על כל מילה: גם אני קונה דיסק כדי להיות מופתע, וכדי לגלות שירים טובים שלא ידעתי על קיומם. מצד שני, האם חייבים "להכריח" אותך לקנות דיסק שלם בשביל זה? אולי יכול האמן לומר: אהבת את השיר דו-דו-דו? הרשה לי להמליץ לפניך על השיר דה-דה-דה! ואולי הוא יכול גם לומר: בעצם, דו-דו-דו הוא רק חלק אחד ביצירה כוללת, בלה-בלה-בלה, ואם אתה מעריך את יצירתי, כדאי לך לקנות את כולה! ואולי הוא יוכל גם לפתח את יצירתו במשך הזמן: זוכר את השיר שלי דו-דו-דו שאהבת לפני עשר שנים? כתבתי סביבו אופרת רוק וסבון שלמה, אנא נסה! בסך הכל אתה תוכל להחשף לשירים שלא הכרת קודם, באותם אופנים שהיום אתה נחשף לדיסקים שלא הכרת קודם, ואולי בעוד כמה אופנים. השליטה של גלגל"צ תהיה כמו היום, על מי שנהנה להיות נתין שלה. בסך הכל יש כאן (כלומר שם, בחזון של רזון) יותר חופש לכולם, ואני רואה בזה ברכה. לפחות אמנים של הברקה חד-פעמית לא ירגישו מחוייבים לעשות דיסק שלם ולייגע את הציבור, רק בגלל שרק ככה זה הולך. אפילו מעריצות ריקי מרטין הן בני אדם, גם אם פחות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, צרות-האופקין, בלי להעליב, מצויה בך. אתה עדיין חושב במונחים של שוק סגור של כמה חברות תקליטים שמריצות את כל הסינגלים שלהן דרך הרדיו. לפי אותו הטיעון, אם לא נהיה מחויבים לקנות ולשלם על כל העיתון היומי, ולא רק החלקים שאנו מעוניינים בהם (מה מעניין אותי מוסף הספורט?), נהיה יותר צרי-אופקים; או שאם ספרית הוידאו תאפשר לנו לשלם בשביל הסרט שאנחנו רוצים לראות, במקום לקבל את מה שהטלוויזיה דוחפת לנו באותו יום, האולפנים יפיקו רק שוברי-קופות טיפשיים. ואמאזון זו בכלל זוועה, כי איך ארצה לקנות ספרים חדשים אם אני לא רואה אותם על מדפי חנות הספרים? אני מעדיף לחזות שוק פתוח, שבו כל מי שרוצה יכול ליצור מוסיקה ולמכור אותה באינטרנט, תמורת סכום שהוא יקבע. תהיה תחרות חופשית בין כולם על כיסו של הצרכן, כאשר מן הסתם אמנים חדשים ולא מבוססים יגבו מחירים נמוכים יותר, אבל עדיין תשמר תחרות בין אמנים דומים שיתחרו על אותו השוק (תחשבו על הביטלס נגד הרולינג סטונז :) ). אל תדאג לשיווק. אין דבר שתרבות האינטרנט האמריקנית מתמחה בו יותר מאשר שיווק. יהיו עשרות דרכים לדחוף מוסיקה לצרכנים, ורובן לדעתי תהיינה עדיפות ותשארנה יותר חירות לצרכן מאשר שיטת הסינגלים ברדיו. אני מתאר לעצמי, בתור התחלה, שתוכל (אחרי free registration כמובן...) להאזין פעם או פעמיים לכל שיר שתרצה להוריד, כדי שתוכל להחליט מה אתה אוהב ומה לא. לכל ז'אנר אפשרי במוזיקה יהיו לפחות שני אתרי דיונים בסגנון האתר הזה כדי לחוות דעה על כל שיר ושיר שיוצא, וחברות השיווק *ישמחו מקרב לב* לשלוח לך אימייל בכל פעם שהאמן האהוב עליך יוציא שיר חדש. בקשר לטענה על שירים נוספים בדיסק - ראשית, אני רוצה להבהיר ש'עשרה שירים סרח עודף' היתה כמובן הגזמה לצורך הדגשה, אבל הכוונה שלי ברורה: אני לא רואה טעם לשלם עבור שירים שאני לא אוהב. אני רוצה את האפשרות להחליט מה אני אוהב ומה לא, למשל על ידי שמיעה פעם אחת, אבל אני רוצה לבחור מה אני רוצה ומה לא. לדעתי, במודל הנכון, שירים 'לא להיטיים' עדיין יופקו, כל עוד יש להם קהל. אף אמן אמיתי (להבדיל מלהקות מיוצרות) אינו מסוגל או רוצה ליצר שרשרת רצופה של להיטים; ובמודל הנכון, ישתלם לאמן ליצור שיר אפילו אם יהיה לו עשירית מקהל היעד של להיט, כי גם עשירית מבוחטה זה עדיין סטיפה. כמו שלכל אתר לא חשוב וחורני ברשת עדיין יש מאות מבקרים ויש קהל, סמוך על האינטרנט שיצליח להוציא את הדולר האחרון מכל נישה אפשרית שקיימת במוסיקה, ועדיין להיטיב ולקלוע לטעמו של כל אחד ואחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עידו (ויסלחו לי שאר הקוראים על הנימה האישית), לא כל האמנים בעולם הם ספייס גירלז (למעשה, עכשיו שהלהקה התפרקה, אף אחד מהאמנים בעולם אינו ספייס גירלז, ואימרו אמן). יוצרים כמו הסמאשינג פאמפקינז או ניין אינץ' ניילז יוצרים אלבומים סביב נושא או רעיון או הרגשה מסויימת. לסדר השירים באלבום גם כן יש משמעות וחשיבות (וראה את מאמרו המצויין של ירדן ניר ממזמן מזמן על המעבר מתקליטי ויניל לדיסקים). לדרוש מיוצרים להתרכז ביצירת יצירות בודדות, קצרות, קליטות ופופולריות יהיה מכת מוות ליוצרים האיכותיים באמת (וואו, הנה מלה מההיסטוריה החשוכה שלי - איכותיים...). אתרי האינטרנט שאתה מתאר יאבדו חלק גדול מהקהל, בדיוק כמו כל אתר. רק לשם הדגמה - גדי סוקניק, שזכה לכ-25 אחוזי רייטינג בערוץ 2, זוכה כעת לשברירי אחוז כעורך של אתר החדשות של נטקינג. בהתמחות הספציפית של אתרי השיווק שאתה מתאר למעלה גלומה הסתגרות של קהילות מוזיקליות בתוך תחומים קטנים ובלתי משתנים. הרעיון שלך הוא לא פחות המאפוקליפסה של המוזיקה הטובה, ואחרית הימים של מוזיקת הזבל - מוזיקה של שמע וזרוק. מה גם שאין לי שום אמון באינטרנט, אבל זה אני אישית, והנה אני שוב יורק אל הבאר שאני כותב בה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סחתיין על ההעלבה האישית. אכן ירידה נחמדה ברמת הדיון. תודה, נהנתי. ועכשיו לעניין - ההשוואה בין ספר לבין שיר אינה לעניין. ההשוואה הנכונה היא "אני רוצה להיות מסוגל לקנות רק את הפרקים המעניינים בספרים - למה הסופר מכריח אותי לקרוא את כל הספר?". אני לא טוען שיש פה דבר רע באופן אבסולוטי - יש דיסקים שבאמת יש בהם רק שיר נורמלי אחד או שניים. אבל יש דיסקים שיש בהם הרבה שירים מצוינים שפשוט לא תשמע אף פעם. האמונה הבלתי-מעורערת שלך ביכולת של אינפורמציה להגיע אל אנשים היא, תסלח לי, מגוכחת. על כל אתר באינטרנט שמבקרים בו מאות אנשים כל יום יש אלפי אתרים שאף אחד אף פעם לא רואה. על כל שיר שאתה שומע ברדיו יש מליון שירים שלעולם לא תשמע. אם הדרך היחידה בה אדם יוכל להרחיב את אופקיו (ושים לב, אני לא מאשים אותך בצרות אופקים, אני מאשים את השיטה שאתה מציע שתעודד צרות אופקים) היא ע"י בחירה מודעת, רובנו נישאר צרי אופקים למדי. זאת אחת הבעיות הגדולות עם אינטרקטיביות - אדם שהוא אוטונומי לחלוטין הוא סגור לחלוטין למידע חיצוני (הוא הרי מבודד לחלוטין מהשפעות חיצוניות), והוא ישאר מקובע לחלוטין בדעותיו ובטעמו. בוא ואתן לך דוגמא - בכל מסעדה בה קיימת האפשרות, אני תמיד בוחר ב'תפריט הטעימות של השף'. אני מניח שהשף מבין באוכל, ואני מניח שיש לו טעם מעניין (לא, אני לא מניח שכל מה שהוא יגיש לי אני אוהב). אולי אני אגלה מאכל חדש ומעניין שאף פעם לא הייתי מזמין בעצמי? אולי אני אלמד משהו חדש שלא הייתי מגיע אליו לבד? בצורה אבסורדית משהו, העולם שאתה מתאר הוא עולם נאופובי: כולם יעשו רק את הדברים המוכרים והאהובים. אני מעדיף עולם נאופילי: כולם ירצו לנסות דברים חדשים מדי פעם ויסמכו על אנשים אחרים מספיק בשביל לאפשר להם להשפיע על טעמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, בעצם, מונע מיוצר למכור "דיסק שלם" במודל האינטרנט? "לא ניתן לקנות רצועה זו לבדה, אלא רק את כל העשרה, במחיר של 25 ש"ח בלבד". לחלופין: "כל שיר שלנו עולה 10 ש"ח בהורדה ישירה מהאתר של דוד. אבל אם תגיד שדוד שלח אותך, תוכל לקנות את כל האלבום - 12 רצועות, לא פחות - בחמישים ש"ח בלבד". אם אהבת שני שירים שלהם, סיכוי לא קטן שתתפס בחכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, מהי האנלוגיה הנכונה בעולם הספרים לתופעה של בידוד שיר מתוך הדיסק? האם ספר אחד מתוך כלל יצירתו של סופר (רזון)? או פרק אחד מתוך ספר (קלין?) ואולי דווקא סיפור מתוך אוסף סיפורים קצרים? ואולי פסקה מתוך פרק? ואולי לכל אחד מאלה, האנלוגיה במוזיקה תהיה דווקא בידוד של הפזמון החוזר מתוך השיר? של סולו הגיטרה? די ברור למה אני חותר: אפשר לפרק ולאחד למעלה ולמטה כמעט ללא גבול. הכל תלוי ביוצר ובמאזין ויהיה נחמד לתת לשני הצדדים האלו להחליט, במין משא ומתן, מהי היחידה האטומית שאותה אפשר/ראוי להוריד. (אולי אולי אפשר לשקול לתת ליוצר אפשרות כפייה, או לפחות וטו - כלומר, אפשרות טכנית למנוע "הורדה" של שיר בודד, כאשר הוא חושב שיש ליצירה מקום רק כאלבום שלם). אבל שוב, המסגרת של "דיסק" דווקא, קיבוץ שירים בהיקף של בין ארבעים לשמונים דקות, לא הרבה פחות ולא הרבה יותר, אין בו שום דבר מקודש. אני מאמין שהוא נולד מסיבות טכניות בימי הויניל העליזים - אז, אכן, האורך היה הרבה יותר קשיח. בקומפקט דיסק אפשר כבר לשים על דיסק אחד הרבה יותר דקות, וכתוצאה מכך גם הגבולות התגמשו, אבל עדיין יש איזה ציפיה שבאלבום יהיו כמה עשרות דקות של מוזיקה, כלומר מספר מסוים של שירים. אם האינטרנט מאפשר שחרור ממגבלות כאלה, מה רע? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |