בתשובה לאדם קלין, 23/02/00 23:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לדעתי, צרות-האופקין, בלי להעליב, מצויה בך. אתה עדיין חושב במונחים של שוק סגור של כמה חברות תקליטים שמריצות את כל הסינגלים שלהן דרך הרדיו. לפי אותו הטיעון, אם לא נהיה מחויבים לקנות ולשלם על כל העיתון היומי, ולא רק החלקים שאנו מעוניינים בהם (מה מעניין אותי מוסף הספורט?), נהיה יותר צרי-אופקים; או שאם ספרית הוידאו תאפשר לנו לשלם בשביל הסרט שאנחנו רוצים לראות, במקום לקבל את מה שהטלוויזיה דוחפת לנו באותו יום, האולפנים יפיקו רק שוברי-קופות טיפשיים. ואמאזון זו בכלל זוועה, כי איך ארצה לקנות ספרים חדשים אם אני לא רואה אותם על מדפי חנות הספרים? אני מעדיף לחזות שוק פתוח, שבו כל מי שרוצה יכול ליצור מוסיקה ולמכור אותה באינטרנט, תמורת סכום שהוא יקבע. תהיה תחרות חופשית בין כולם על כיסו של הצרכן, כאשר מן הסתם אמנים חדשים ולא מבוססים יגבו מחירים נמוכים יותר, אבל עדיין תשמר תחרות בין אמנים דומים שיתחרו על אותו השוק (תחשבו על הביטלס נגד הרולינג סטונז :) ). אל תדאג לשיווק. אין דבר שתרבות האינטרנט האמריקנית מתמחה בו יותר מאשר שיווק. יהיו עשרות דרכים לדחוף מוסיקה לצרכנים, ורובן לדעתי תהיינה עדיפות ותשארנה יותר חירות לצרכן מאשר שיטת הסינגלים ברדיו. אני מתאר לעצמי, בתור התחלה, שתוכל (אחרי free registration כמובן...) להאזין פעם או פעמיים לכל שיר שתרצה להוריד, כדי שתוכל להחליט מה אתה אוהב ומה לא. לכל ז'אנר אפשרי במוזיקה יהיו לפחות שני אתרי דיונים בסגנון האתר הזה כדי לחוות דעה על כל שיר ושיר שיוצא, וחברות השיווק *ישמחו מקרב לב* לשלוח לך אימייל בכל פעם שהאמן האהוב עליך יוציא שיר חדש. בקשר לטענה על שירים נוספים בדיסק - ראשית, אני רוצה להבהיר ש'עשרה שירים סרח עודף' היתה כמובן הגזמה לצורך הדגשה, אבל הכוונה שלי ברורה: אני לא רואה טעם לשלם עבור שירים שאני לא אוהב. אני רוצה את האפשרות להחליט מה אני אוהב ומה לא, למשל על ידי שמיעה פעם אחת, אבל אני רוצה לבחור מה אני רוצה ומה לא. לדעתי, במודל הנכון, שירים 'לא להיטיים' עדיין יופקו, כל עוד יש להם קהל. אף אמן אמיתי (להבדיל מלהקות מיוצרות) אינו מסוגל או רוצה ליצר שרשרת רצופה של להיטים; ובמודל הנכון, ישתלם לאמן ליצור שיר אפילו אם יהיה לו עשירית מקהל היעד של להיט, כי גם עשירית מבוחטה זה עדיין סטיפה. כמו שלכל אתר לא חשוב וחורני ברשת עדיין יש מאות מבקרים ויש קהל, סמוך על האינטרנט שיצליח להוציא את הדולר האחרון מכל נישה אפשרית שקיימת במוסיקה, ועדיין להיטיב ולקלוע לטעמו של כל אחד ואחד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עידו (ויסלחו לי שאר הקוראים על הנימה האישית), לא כל האמנים בעולם הם ספייס גירלז (למעשה, עכשיו שהלהקה התפרקה, אף אחד מהאמנים בעולם אינו ספייס גירלז, ואימרו אמן). יוצרים כמו הסמאשינג פאמפקינז או ניין אינץ' ניילז יוצרים אלבומים סביב נושא או רעיון או הרגשה מסויימת. לסדר השירים באלבום גם כן יש משמעות וחשיבות (וראה את מאמרו המצויין של ירדן ניר ממזמן מזמן על המעבר מתקליטי ויניל לדיסקים). לדרוש מיוצרים להתרכז ביצירת יצירות בודדות, קצרות, קליטות ופופולריות יהיה מכת מוות ליוצרים האיכותיים באמת (וואו, הנה מלה מההיסטוריה החשוכה שלי - איכותיים...). אתרי האינטרנט שאתה מתאר יאבדו חלק גדול מהקהל, בדיוק כמו כל אתר. רק לשם הדגמה - גדי סוקניק, שזכה לכ-25 אחוזי רייטינג בערוץ 2, זוכה כעת לשברירי אחוז כעורך של אתר החדשות של נטקינג. בהתמחות הספציפית של אתרי השיווק שאתה מתאר למעלה גלומה הסתגרות של קהילות מוזיקליות בתוך תחומים קטנים ובלתי משתנים. הרעיון שלך הוא לא פחות המאפוקליפסה של המוזיקה הטובה, ואחרית הימים של מוזיקת הזבל - מוזיקה של שמע וזרוק. מה גם שאין לי שום אמון באינטרנט, אבל זה אני אישית, והנה אני שוב יורק אל הבאר שאני כותב בה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סחתיין על ההעלבה האישית. אכן ירידה נחמדה ברמת הדיון. תודה, נהנתי. ועכשיו לעניין - ההשוואה בין ספר לבין שיר אינה לעניין. ההשוואה הנכונה היא "אני רוצה להיות מסוגל לקנות רק את הפרקים המעניינים בספרים - למה הסופר מכריח אותי לקרוא את כל הספר?". אני לא טוען שיש פה דבר רע באופן אבסולוטי - יש דיסקים שבאמת יש בהם רק שיר נורמלי אחד או שניים. אבל יש דיסקים שיש בהם הרבה שירים מצוינים שפשוט לא תשמע אף פעם. האמונה הבלתי-מעורערת שלך ביכולת של אינפורמציה להגיע אל אנשים היא, תסלח לי, מגוכחת. על כל אתר באינטרנט שמבקרים בו מאות אנשים כל יום יש אלפי אתרים שאף אחד אף פעם לא רואה. על כל שיר שאתה שומע ברדיו יש מליון שירים שלעולם לא תשמע. אם הדרך היחידה בה אדם יוכל להרחיב את אופקיו (ושים לב, אני לא מאשים אותך בצרות אופקים, אני מאשים את השיטה שאתה מציע שתעודד צרות אופקים) היא ע"י בחירה מודעת, רובנו נישאר צרי אופקים למדי. זאת אחת הבעיות הגדולות עם אינטרקטיביות - אדם שהוא אוטונומי לחלוטין הוא סגור לחלוטין למידע חיצוני (הוא הרי מבודד לחלוטין מהשפעות חיצוניות), והוא ישאר מקובע לחלוטין בדעותיו ובטעמו. בוא ואתן לך דוגמא - בכל מסעדה בה קיימת האפשרות, אני תמיד בוחר ב'תפריט הטעימות של השף'. אני מניח שהשף מבין באוכל, ואני מניח שיש לו טעם מעניין (לא, אני לא מניח שכל מה שהוא יגיש לי אני אוהב). אולי אני אגלה מאכל חדש ומעניין שאף פעם לא הייתי מזמין בעצמי? אולי אני אלמד משהו חדש שלא הייתי מגיע אליו לבד? בצורה אבסורדית משהו, העולם שאתה מתאר הוא עולם נאופובי: כולם יעשו רק את הדברים המוכרים והאהובים. אני מעדיף עולם נאופילי: כולם ירצו לנסות דברים חדשים מדי פעם ויסמכו על אנשים אחרים מספיק בשביל לאפשר להם להשפיע על טעמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה, בעצם, מונע מיוצר למכור "דיסק שלם" במודל האינטרנט? "לא ניתן לקנות רצועה זו לבדה, אלא רק את כל העשרה, במחיר של 25 ש"ח בלבד". לחלופין: "כל שיר שלנו עולה 10 ש"ח בהורדה ישירה מהאתר של דוד. אבל אם תגיד שדוד שלח אותך, תוכל לקנות את כל האלבום - 12 רצועות, לא פחות - בחמישים ש"ח בלבד". אם אהבת שני שירים שלהם, סיכוי לא קטן שתתפס בחכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובכן, מהי האנלוגיה הנכונה בעולם הספרים לתופעה של בידוד שיר מתוך הדיסק? האם ספר אחד מתוך כלל יצירתו של סופר (רזון)? או פרק אחד מתוך ספר (קלין?) ואולי דווקא סיפור מתוך אוסף סיפורים קצרים? ואולי פסקה מתוך פרק? ואולי לכל אחד מאלה, האנלוגיה במוזיקה תהיה דווקא בידוד של הפזמון החוזר מתוך השיר? של סולו הגיטרה? די ברור למה אני חותר: אפשר לפרק ולאחד למעלה ולמטה כמעט ללא גבול. הכל תלוי ביוצר ובמאזין ויהיה נחמד לתת לשני הצדדים האלו להחליט, במין משא ומתן, מהי היחידה האטומית שאותה אפשר/ראוי להוריד. (אולי אולי אפשר לשקול לתת ליוצר אפשרות כפייה, או לפחות וטו - כלומר, אפשרות טכנית למנוע "הורדה" של שיר בודד, כאשר הוא חושב שיש ליצירה מקום רק כאלבום שלם). אבל שוב, המסגרת של "דיסק" דווקא, קיבוץ שירים בהיקף של בין ארבעים לשמונים דקות, לא הרבה פחות ולא הרבה יותר, אין בו שום דבר מקודש. אני מאמין שהוא נולד מסיבות טכניות בימי הויניל העליזים - אז, אכן, האורך היה הרבה יותר קשיח. בקומפקט דיסק אפשר כבר לשים על דיסק אחד הרבה יותר דקות, וכתוצאה מכך גם הגבולות התגמשו, אבל עדיין יש איזה ציפיה שבאלבום יהיו כמה עשרות דקות של מוזיקה, כלומר מספר מסוים של שירים. אם האינטרנט מאפשר שחרור ממגבלות כאלה, מה רע? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |