בתשובה לדובי קננגיסר, 04/09/02 16:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
שוב אני מופתעת, דובי. לא באתי הנה לריב או להתווכח, גם לא להוכיח שכל מה שאמר רון הוא שטות ורק אני יודעת את האמת הצרופה. בסך הכל, ניסיתי להסיט את הדיון לכיוון שמעניין אותי, ורציתי לשמוע את דעתו של רון בנושא. אבל רון "לא מגיב לניקים אלמוניים", ואתה קפצת עלי עם כל מיני תובנות שנוגעות לעולמי הפנימי. אתה מחליט מה אני חושבת, אתה טוען שאני "מוציאה נרווים". היכן, בשם אלוהים ונערות הליווי שלה 'הוצאתי עליך נרווים"? קיללתי? העלבתי? השפלתי מישהו? ומי שם אותך להחליט מה אני חושבת ומתי אני עצבנית? ולמה זה בכלל רלוונטי לנושא? לא באתי לפה לריב או להתווכח. אבל לפתע אני בעין הסערה. ובמקום להמשיך לעסוק במה שמעניין אותי, אני מוצאת את עצמי מנסה לא להיעלב מהתעלמותו של רון שלא מחבב את הניק שלי, ומתלבטת עד לאיזו נקודה אני מוכנה למשוך את הויכוח העקר והמייגע איתך, שלא נוגע בכלל לנושא הנדון. אתה חושב שניסיתי לסתור את רון, ולא כך הוא. ולראייה, גם תגובתו של רון, שמשום מה מופנית לאיילת בועזסון, אינה מנוסחת כאילו הוא צריך לגונן על הדיזרטציה שלו. אז מדוע אתה מתנהג ככה? איפה ראית שכתבתי על משהו שהוא "לא נכון" או סתרתי אותו? אגב, המשפט "ובכן, תפיסה זו את הדחפים הרצחניים היא משוללת הוכחות מדעיות, אמפיריות", בא לומר, שרון לא טרח לבסס את ההנחה, שהוא עצמו כינה פילוסופית, בהוכחות מחקריות מקובלות. ההסתייגות שלי נובעת מכך, שרון לא ניתח את הדחפים הללו, הסתפק בקביעה כי הם קיימים, ונתן איזו הארה פילוסופית לגביהם. לטענתי, הבנת הדחפים הללו, בבני אדם ובקופי אדם, היא מהותית ודורשת התייחסות עמוקה יותר. לשם קיוויתי להסיט את הדיון, אבל, כאמור רון אינו עונה... הקו שאתה נוקט בו, ביחס אלי, הוא תוקפני מדי לטעמי, ואין לי עניין להישאר פה ולחבוט חזרה. לפתוח תגובה במילים "…מה גורם לך לחשוב…" נשמעה לי קנטרנות לשמה. כנ"ל לגבי "אל תוציאי את הנרווים שלך…" המאוחר יותר. אם לפי הקוד שלך זה נימוס, לפי הקוד שלי זו תוקפנות, ואני לא מתנצלת על פגיעות שלא פגעתי. לגבי רון, הוא ממשיך להוכיח לי שהוא מתנשא ויהיר. זכותו. שיהיה בריא. נשאלת השאלה רק, מדוע, אם הוא מסתייג מניקים אלמוניים (דווקא נדמה היה לי שהאתר מלא בכגון אלה, אבל כנראה ששוב אני לא מבינה כלום) הוא בכלל טורח לכתוב במקום ש"פרוץ" לכל דיכפין. אבל זו באמת בעיה שלו. לכשעצמי, קיבלתי הוכחה לתיאוריה שמתגבשת אצלי בראש כבר כמה זמן. חבל. קיוויתי להוכיח את ההיפך. זה נורא משעמם לקבל אישור להנחות היסוד שלך, כשאת רק מתחילה לגרד אותן. קוויתי לנעוץ בהן שיניים, לרקוד איתן את הטנגו – צעד קדימה, שנייים אחורה – להשתעשע בהן מעט. נו מילא. אחזור לשחק ברידג'. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
איילת הנכבדת(*), אנא ראי את תשובתי לאיילת בועזסון (נסיון רביעי הצליח אחרי שלש התבלבלויות עם זס או סז) כמופנית אליך (כמו אל שאר הקוראים). בפסקה האחרונה של התגובה הזו תגובה 89494 כתבתי בדיוק כמה מוגבל הערבון שמוטל על המאמר, כך שאני מקווה שזה עונה לתמיהה שלך שאינני "מגונן על הדיזרטציה". נראה לי שהיה ברור מהפסקה הרלוונטית במאמר שהיא מבוססת על טענה פילוסופית, ואם אני טועה הרי שלמאמרים עתידיים אצטרך להוסיף הסתייגויות יותר חמורות ובצורה הרבה יותר מפורשת. שימי לב שמטרת המאמר היתה לעמת את התפיסה הדתית של גן עדן עם הידע (האמפירי) והתאוריות שאני מכיר, ולהראות שאין הם עולים בקנה אחד, בלשון המעטה. לטעמי, האיור הכי מענג למטרה הזו הוא הסיפור האגדי על הפרה שקיימה מצוות שבת. לכן, הכותרת שבחרת והסעיף האחרון בתגובתך הראשונה אינם סותרים את מה שכתבתי תחת הכותרת "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה". ________ (*)רציתי להוסיף גם "חוצפה", אבל אני חייב להזהיר שיש לקרוא אותה בהטעמה יידישאית, ולהבין אותה בצורה שבה משתמשים בה באמריקאית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה יודע, לא כל תגובה פה בהכרח משקפת רצון לסתור או לקעקע. לפעמים דיון הוא רק דיון, ואני נזהרת מאוד לא ללכת הלאה עם הפראפראזה הזו. גבולות ההומור של האתר הזה עדיין אינם נהירים לי, ואני לא סארקסטית (לשם שינוי). בוא ננסה לעמוד על הבדלים הסמנטיים ביננו: הבעתי תמיהה על היחס שלך לניק שלי. הבעתי תמיהה על כך שבחרת לענות לאיילת בועזסון, למרות שאני זו שהיית צריך להפנות אליה תשובה, אך בחרת שלא לעשות זאת, מטעמים שכאמור תמוהים בעיני. נפגעתי מכך, ואני לא מתביישת להצהיר זאת קבל עם ופורום. לא הבעתי תמיהה על ש"אינך מגן על הדיזרטציה". נהפוך הוא. הערכתי אותך על כך. שכן לא היתה לי כוונה לקעקע וכו'. ועכשיו לתמיהה האולטימטיבית. הצלחת לבלבל אותי לחלוטין. בתחילה הבנתי, שאת הניק שלי אינך מחבב, ונפגעתי, משום שחשבתי שמין הראוי להתייחס לתוכן של דברי, ליכולת הניסוח, ולא לעטיפה, קרי ניק מקרי לחלוטין, שבו בחרתי לעטוף אותם. עכשיו, אתה מפנה אותי לדברים שכתבת בעבר, שאם אני מבינה אותם נכון, מתייחסים לסגנון כתיבה. אז מה, בעצם, ולכל הרוחות, הפריע לך מלכתחילה לענות לי? מדוע להשפיל אדם שאינך מכיר ולכתוב לו שניק שלו אינו ראוי בעיניך, במקום להתייחס עניינית לדבריו. ואגב, אם לנסות לחזור לדיון המהותי, ולא להתנצחות המיותרת (בעיני לפחות), אין ביננו הרבה הבדלים בתפיסה, אלא שאני מבקשת לבדוק את שורשי האלימות, בגלל הספר שאותו אני קוראת כעת. זה הכל. ואגב, אני מסכימה אתך לחלוטין שהגישות הפילוסופיות, שלא התעמקתי בהן כמוך, ואני מדברת פה "מנהמת לבי", אינן עולות בקנה אחד עם ה"הוכחות המדעיות", הגם שהללו נתונות לפרשנות ולא אחת מוטלות בספק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שאני מנומס. כל מי שמכיר אותי, במיוחד ברשת, יודע שאני לא. תוקפנות זו מילה שאני מוכן להסכים איתה. למעשה, ככה הייתי מתאר את הכתיבה שלי בד''כ. תוקפנית. כזה אני. לא קנטרנית, תוקפנית. אינני נוטה להסתובב סחור סחור, אלא אני תוקף מיד את מה שנראה לי כמטרה הלגיטימית באותו רגע. אם משהו בתהליך ההיסק שלי היה שגוי, הרי שאני מתנצל. אם הבנתי את כוונתך לא נכון, אני מתנצל כפליים. וכמובן שאם העלבתי או פגעתי אני מתנצל פי שבע. לא זאת הכוונה, ולעיתים אני נוטה לשכוח שלא כולם כאן מורגלים בסגנון הכתיבה שלי. מכיוון שככל הנראה אין לי מושג למה את מתכוונת, ומכיוון שאת חושבת שהשיחה (או מה שזה לא יהיה שאנחנו מנהלים) מייגעת, אפסיק כאן, ולא אנסה עוד לגונן על דברי, אף כי טרם הבנתי מדוע הם אינם תשובה לגיטימית לדבריך. אשמח לשמוע מה התאוריה שלך, כדי לדעת מה הוכחתי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |