בתשובה לקונשטוק, 14/08/00 20:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מר קונשטוק הינו הדוגמא הטובה ביותר לגבולות חופש הביטוי; התבטאותו הגורסת כי 'מבחינתו של כל אדם דתי הגרמנים שירתו איזושהי מטרה נעלה' קצובה בחוק הגרמני לעונש מאסר של עד 6 חודשים, כולל קנס כבד. ובישראל? בברכה א. מאן |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין טעם לבוא בויכוח תאולוגי ו/או פילוסופי, גם לא בנושא השואה. אלו הן שתי מערכות שונות לגמרי ש(לפעמים) משתמשות באותן מילים, מה שרק מגביר את הבלבול. אין כאן הצעה לסטסוס-קוו אלא רק לומר שדו שיח שכזה נדון לכשלון. על התוכן אין לי להתווכח עם הרבובדיה ובניו, יש גם יש על האופן: בלי שום קשר לדעתו של אדם וניממוקיו, לפני שיוציא אותה לפומבי, שיהרהר לרגע על ההשלכות שיכולות להיות, מוצדקות או לא - זה לא משנה. התגובות (והנזק) בארץ ומחוצה היו בלתי נמנעות ממש, והאשמה היא אשמת אומרם. איך הצליחו אנשי ש"ס לגרד את עזות המצח להאשים את התקשורת?! על אחת כמה וכמה שלא מדובר בדיון תאולוגי, וההתבטאות האחרונה (של בניזרי, נכון לכתיבת שורות אלה) דנה בהיסטוריה. כאן הויכוח נפתח גם לגבי מהותם של הדברים. אם באמת מה שנכתב נכון, שש"ס מחפשת הצהרות פרובקטיוויות שכאלו לקראת הבחירות, זה עצוב וזה מדאיג. לדעתי זה חוצה את גבולות ההסתה כאילו אין מחר. בכל אופן, בינתיים הולך להם טוב - הם מקבלים עוד מצלמה ומיקרופון להתלהם ולנבוח, ועצם פתיחת הענין לדיון ציבורי נותנת להם מידה של כבוד ולגיטימציה בעיני רבים, גם באופן שלא מודע. את רובנו התבטאויות שכאלו מרחיקות עוד יותר, אבל הרי לא היינו בוחרים בהם ממילא. לעומת זאת, הם כן עלולים לגרום לסחף של עוד ועוד אנשים אליהם. אחרי שגמרו לשפשף את מנורת השד העדתי הם מחפשים תאוריות קשר אחרות, וכך להמשיך ולפלג, להמשיך ולמשול בעוד ועוד. כנראה שעד שלא יקום עליהם השד שאותו הם עצמם הוציאו מהמנורה, זה לא יגמר. פרובוקציות רצו - שפרובוקציות יקבלו! עד שלא יקום המון מתלהם נוסח ש"ס, אלא שיפנה את יריקותיו ואבניו נגדם ממש ולא בעבורם, הם ימשיכו. מכיוון שמהרוב הדומם (זה אנחנו) אי אפשר לצפות ליותר מדי, אני מקווה שש"ס יעשו איזה שהיא טעות ויחלו במתקפה נגד ציבור בעל "מקדם תסיסה" נמוך יותר. נמרוד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביסודו של כל ילד טוב אשכנזי מתחבאת הג'ננה... מדובר סך הכל בצאצאים של אלו שניסו לייבש ביצות עם אקליפטוסים (!) והצליחו (!). הייתי מציע לכל אנשי ש"ס הנכבדים שמזלזלים ב'לפלפים מצפון ת"א' להזהר מאד בטרם יחליטו צאצאי החלוצים לייבש אותם... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האקליפטוסים לא ייבשו את הביצות. את ביצות חדרה הצליחו לייבש רק לאחר שנחפרה תעלת ניקוז לבריכת יער ומשם לנחל אלכסנדר. זאת למרות שהיער הראשון בארץ - יער חדרה - כבר בן יותר ממאה וכולו נטוע באקליפטוסים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לאל, בישראל קונשטוק יכול להסתובב חופשי ולהמשיך להביע בפרהסיה עמדה פילוסופית לגיטימית לחלוטין, אם גם שגויה (כפי שמראה דובי קננגיסר). מה כל כך נורא במה שאמר? אם כבר, אז יש כאן פגיעה בדת (וזו עבירה בישראל דווקא - אבל זו בעיה אחרת), קצת יותר קשה מהעידוד (?) שיש כאן לניאו-נאצים. מה בדיוק השיטה בחוק המטורף שאתה מציג? כל התבטאות שתמצא-חן בעיני ניאו נאצים היא אסורה? מה באשר ל"בטבע שורדים המינים הכשירים יותר"? גרמניה מתמודדת אולי עם ניאו-נאציזם שישראל פטורה ממנו, או לפחות לא נגועה בצורה זהה שלו. אבל אפילו בהקשר הגרמני, נדמה לי שחוק כזה הוא לא דמוקרטיה מתגוננת - הוא דמוקרטיה בהיסטריה. מה בדיוק משרת החוק? על מי הוא בא להגן? האם המרחב שבין הריין לאודר מאוכלס כולו במוחות כה רופסים, שרק יחדור לו הגיג ניאו-נאצי לטווח שמיעתם ומייד ישתכנעו? והרי חוק כזה יכול להגן (במקרה הטוב) רק על ההמון הרחב, לא על המיעוט שמראש מסמפט דעות כאלו. לאותו מיעוט, הדעות האמורות יגיעו בדרך כלשהי; וזה שיש חוק נגדן (והרי אין דעות אחרות, מופרכות ככל שיהיו, שיש נגדן חוק!) רק יוכיח, לאותם אנשים, את מזימת הליברלים והיהודים כנגד העם, או מה שזה לא יהיה. ואולי כל מטרתו של החוק הוא שיהיה משהו בספר החוקים, שבו ניתן יהיה להרשיע מנהיגים ניאו-נאצים? לשם כך מספיק להוציא אל מחוץ לחוק את הניאו-נאציות עצמה. דעות גזעניות יכולות אולי לשמש ראיה לניאו-נאציות, אבל מקבילו הגרמני של קונשטוק יוכל לפחות לנסות להוכיח שהוא רק משתעשע בהגות (וזה רק לצורך הדיון - כאמור, בעצם אין בתגובתו שמץ של גזענות, או של איזשהו פסול אחר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין כל קשר בין דארוין לבין האידיאולוגיה הנאצית. על פי התיאוריה הדארוויניסטית, אין ולא יכולים להיות "גזעים עליונים"; יש רק גזעים ששורדים טוב יותר. את הבולשיט על גזעים נחותים ועליונים שאבו הנאצים מהתיאוריות האוקולטיסטיות של מאדאם בלוואטסקי. השרלטנית הזו, שהופרכה עוד בחייה כזייפנית, מוערצת עד עצם היום הזה כמייסדת התנועה התיאוסופיסטית על ידי אנשי ניו אייג' נבובים (וחלק מכתביה, למרבה הפדיחה, תורגמו לעברית). היא הייתה הראשונה שכתבה תיאורית גזע - לפני צ'מברליין. אנשי ה THULE BRUDERSCAHFT (מר מאן יתקן את שגיאותי בגרמנית, אם היו כאלה) שאבו מהם את דיעותיהם על הגזעים; ודיטריך אקרט, ממוריו החשובים של היטלר (הוא הקדיש לו את "מיין קמפף") היה מראשי התנועה הזו ומיסטיקן בזכות עצמו. אמור מעתה: בין תורת הגזע ובין המדע אין ולא כלום. תורת הגזעים היא אוקולטיסטית במהותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובתו של מר גורביץ לעניינו של דארווין הינה מהטובות והשנונות שאי פעם קראתי בנושא, תגובה אשר מן הסתם אצטטה בעתיד בוויכוח מסויים המתנהל לו בחוג הפילוסופי-אסתאטי בו אני חבר. ולמען הדיוק - שמה של האגודה הינו "Thule Gesellschaft" בידידות א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר ניר היקר, אכן, גרמניה רבתי בהחלט מצויה ברמת התגוננות מסויימת, אשר לשיטתך ניתן להגדירה כהיסטרית. אני לכשעצמי מעדיף להיות מאופק יותר ולהגדיר את גרמניה כמדינה אשר נכוותה ברותחין ומעוניינת להזהר בפושרין, גם על חשבונם של ערכים דמוקרטים מסוימים. זו גם הסיבה המאוד לא פרוזאית בגינה הוויכוח מורכב לו הרבה יותר מאשר התבטאויות משעשעות ופולמיות כלפי דארווין. ברשותך, אציג לפניך ולפני קהל הקוראים את שאלתי פעם נוספת: מהם גבולות חופש הביטוי הפילוסופי/דתי/אמוני/חילוני/אומנותי/ דמוקראטי אשר יכולה חברה להציב לעצמה? ומכאן שאלת המישנה המתבקשת - האם מותר ורצוי לאפשר אפריורית לכבוד הרב עובדיה יוסף מבחינה חוקית ופילוסופית לגרוס את שגרס בדרשתו, ולו מפאת אמונתו העמוקה ב'אמיתות' הסברו, ללא היותו נתבע על ידי מדינת ישראל בזילותם של קורבנות השואה? מבחינת בית מידרשו של נ. חומסקי העניין פשוט ביותר - חופש הדיבור וההתבטאות הוא החופש לאפשר לאוייבך וליריביך לומר את אשר ברצונם, היות וכל נסיון להגביל חופש זה מוביל אל מצב בו הינך כלשונו 'דומה לנאציונאל סוציאליזם אשר במסגרתו מנסה אתה להשתיק בכוח דיעה מסויימת הנשענת על ערכיות אחרת משלך, וזאת מפאת אמונתך הסובייקטיבית כי הינך בצד הנכון והצודק וגו.' בניגוד לחומסקי, אשר אגב חתם על עצומה למען אפשרות פירסום ספרו של מכחיש השואה הצרפתי רובר פריסון בטענת חופש הדיבור וההתבטאות, סבור אנוכי כי יש לסייג תופעות שכאלו בחוק, גם אם התבטאות שכזו מוגדרת כאמונית ו/או כמשחק מחשבה והגות מבית מידרשו של הסופיזם, וזאת על מנת להגן על הרגש המאוד סובייקטיבי של אנשים אשר היקר להם מכל נרצח אל מול עיניהם וכ'. אגב, אינני מחזיק הרבה מהסעיף הראשון לחוקת ארה"ב, ומסתבר שגם היינקים לאו דווקא הושפעו מסעיף זה כאשר על הפרק עמדה 'הסכנה האדומה'... בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתגובתך עולה תכלית לחוק, שהיא שונה מזו שעליה דיברתי. לא הגנה על הדמוקרטיה, אלא הגנה על רגשות הציבור, או על רגשות ציבורים מסויימים. זה נאצל, אבל מאוד מאוד בעייתי. בסופו של דבר אני חושב שאין זה מתפקידו של המחוקק לאכוף נימוסים והליכות ולהגן על רגשות, לא של דתיים (ראה תגובתי להלן) ולא של ניצולי שואה. הנה מתברר כי המוחים כנגד דברי עובדיה יוסף נמצאים פוגעים ברגשות חסידיו של הרב, ואנה אנו באים. באשר להגנה על הדמוקרטיה (או הגנה מפני הסתות שונות), אולי יש לכך הצדקה במקרים מסוימים - אבל הייתי שמח לו לפחות היתה תועלת מעשית במגבלות על חופש הדיבור - לרוב אני מפקפק בתועלת כזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר ניר היקר, זוהי בדיוק הנקודה. מהם גבולות חופש הדיבור וההתבטאות? האם יש להגן על רגשות הציבור באופן המעוגן בחוק? האם יש כלל ערך ל'רגשות הציבור'? האם לשיטתך יש לקבע בחוק סאנקציות למקרים מסויימים ועל כן - להעניש מכחישי ו'מסבירי' שואה למיניהם, ואם כן, מדוע? - להעניש מפיצי פורנוגראפיה אלימה במיוחד, ואם כן, מדוע? - להעניש על פגיעה מכוונת ברגשות דתיים, ואם כן, מדוע? מהם גבולותיה של הדמוקרטיה המתגוננת? האם הגזענות והפורנוגראפיה הינן ה'מחיר' אותו צריכה ורשאית לשלם כל דמוקרטיה? וכלל מר ניר - כיצד מגדיר הינך 'הסתה'? מהי לעניות דעתך 'טובת הציבור', והאם קיים לו כלל לשיטתך 'שלום הציבור'? שאלות על גבי שאלות... בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחרונה, בעקבות ההתפתחויות בגבול לבנון, בא צוות מומחים מטעם האו"ם לסימון גבולות. השתעשעתי קלות במחשבה על קיומו של מקצוע כזה, "מסמן גבולות". אני, לצערי, לא הוכשרתי ברזי המקצוע. אתה שואל אותי מה צריכים להיות גבולות חופש הביטוי, ואני אשיב שאינני יודע. בכך שאיני מחוקק ולא שופט אני פטור מכך. ועדיין אני עומד על זכותי לומר על משהו שהוא בוודאי מעבר לגבול. אין לי משנה סדורה האם וכיצד יש להגביל את חופש הדיבור כנגד קריאות לעבירות חמורות, או לערעור על המשטר. אולי אין מקום להגביל בכלל, כי באותם המקרים בהם זה מוצדק, אין זה מועיל. אבל, ובכך אני יותר בטוח, איני רואה מקום להגביל כדי להגן על רגשות הציבור. שאלה יפה, "האם יש ערך לרגשות הציבור"? עלי להודות שכן, כנראה, מעצם היות הרגשות מרכיב באושרו או בצערו של אדם. ההשלכה של זה היא שלא אראה בעין יפה אם מישהו יפגע ברשות מישהו אחר, בוודאי ברגשות ציבור שלם, אם אין לו סיבה טובה. לרוב יש להניח שתהיה לו סיבה טובה, לעתים זו - שהגבלתו תפגע ברגשותיו-הוא. כן, מן הסתם היתה לעובדיה יוסף סיבה טובה לפגוע ברגשות ניצולי השואה (בין אם ידע שיפגע בהם ובין אם לאו) - לומר את האמת, לשיטתו, ואולי גם הם יכירו באמת, ואולי ייטב להם אז, ואם לא להם אז לכלל העם בטווח הרחוק. הבה נזכור שהתפתחויות אינטלקטואליות ומדעיות שאנו רואים בהן כיום ברכה התחילו, בין השאר, בפגיעה ברגשות (הדתיים). (השוויתי כרגע את עובדיה יוסף לגלילאו. אם זה פוגע ברגשות של מישהו - סליחה.(-:) רגשות הם דבר שכה קשה לכמת, להוכיח ו...לסמן גבולות, שאני חושב שמוטב למחוקק להדיר סעיפיו מהם. יש לזכור כי לרוב הפגיעה שבפגיעה-ברגשות אינה אנושה, וניתן כנראה לספוג אותה. באשר לפורנוגרפיה, מכל מקום, אני חושב שיש נימוקים להגבלתה מעבר לפגיעה ברגשות (של דתיים, של נשים, של כל אדם "טוב"). למשל, פגיעה בהתפתחותם הנפשית התקינה של בני נוער. או פגיעה ביחסם של גברים אל נשים, על התוצאות הפיזיות שיכולות להיות לכך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר ניר היקר, אינך יכול לאכול את העוגה ולהשאירה שלימה. מנימת תגובתך מבצבצת לה התחסדות והתממות אשר אינן יאות לכתב בקאליבר שלך. אינך יכול להמליץ ולדבר בזכותו ובשבחו של חופש הדיבור וההתבטאות, וכשמגיע הדבר לשאלות קונקרטיות להתחמק במעין 'אינני יודע', 'אינני שופט ומחוקק' וכ'. אינך יכול לתת תשובה שכזו ועם זאת להמליץ באופן רוחני-איזוטרי לחירותם הכללית של חופש הדיבור וההתבטאות. אף הנימוק שבחרת להביא בתחום הפורנוגראפיה הינו נימוק מוראליסטי מטיבעו; מדוע מזיקה הפורנוגאפיה להתפתחותם הנפשית ה'תקינה' (מה זה?) של ילדים בעוד שביטואיי איבה ושינאה אחרים נפטרים על ידך כהיבטים פילוסופיים של בעיית פרספקטיבה אשר לה הינך מחלק ציונים בסיגנון 'יפה' או 'לא יפה'. בידידות א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(קאליבר? אני? אימא'לה. אבל תודה, בכל אופן) הבה ניזכר במהלך הדיון. אני טענתי שגרמניה צריכה לצאת למלחמה נגד ישראל בגלל הכיעור המופגן בקריית הממשלה החדשה בחיפה. אתה השבת שטעם רע בארכיטקטורה אינו סיבה טובה למלחמה, ונתת לכך טעמים טובים. אני שאלתי אותך אילו סיבות הן כן מספיקות לצאת למלחמה? האם רק כאשר ישראל תתקיף את גרמניה? האם נסיון של ישראל להשמיד את המיעוט הצ'רקסי? אתה ענית שאלו הן שאלות קשות, ואינך יכול או אינך רוצה לענות עליהן. אז אמרתי שאם כך, אינך יכול לשלול מלחמה על ארכיטקטורה. אה לא, סליחה, הדיון היה אחר: אתה תיארת חוק בגרמניה, המגביל את חופש הדיבור כדי לא לפגוע ברגשות. אני טענתי שפגיעה ברגשות אינה סיבה מספיקה להגביל את חופש הדיבור, והעליתי נימוקים. אתה שאלת מתי כן אפשר להגביל את חופש הדיבור. אני אמרתי שאיני יודע לסמן את הגבול, וכעת אתה טוען שאם כך איני זכאי לדבר כלל בזכות חופש הדיבור. למה? יש משהו אחר שאתה יכול לטעון כנגדי: הנחתי שחופש הדיבור הוא ערך חשוב (שאני מוכן לסבול בשבילו פגיעה ברגשות), ולא נימקתי מדוע. הרשיתי לעצמי לא לנמק זאת, כי איש לא הציב על כך סימן שאלה (לפחות אתה לא). אם כן תדרוש ממני זאת, אני לא בטוח שיהיה לי קל, ואם לא אצליח - זאת כבר תהיה נקודת תורפה בטיעון שלי. באשר לפורנוגרפיה, שוב אזכיר את מהלך הדיון (והפעם, בלי התחכמויות): לאחר שטענתי לעליונות חופש הדיבור על רגשות הציבור, אתה שאלת האם אני תומך במגבלות על פורנוגרפיה. אילו הנימוק היחיד נגד פורנוגרפיה היה פגיעה ברגשות, היה עלי לתמוך בחופש פורנוגרפי. אני טענתי שזה לא המצב - יש נימוקים אחרים. למשל, שפורנוגרפיה מזיקה לבני נוער (והיה שם עוד נימוק, לא משנה). מכאן, שעומדת לי הזכות לא לקבוע עמדה על פורנוגרפיה. ואכן, אני בוחר לנצל זכות זו ולא להביע עמדה בנושא. בפרט, לא אמרתי שאני *מסכים* עם נימוק הנוער, ואני עומד על זכותי לא להביע הסכמה או התנגדות לו. בידידות אף לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פורנוגרפיה יסודה במעשי פשיעה והפצתה משמשת זרז למעשי פשיעה. בצד העשייה - ניתן למצוא אסמכתאות לכך, ששחקניות פורנו עובדות בתנאים של ניצול, כפייה ואלימות, לרבות מעשי אונס. בצד ההפצה - ניתן למצוא אסמכתאות לכך, שצפייה בסרטי פורנו מעוררת את הצופים למעשי אלימות, כפייה ואונס, במשפחה ומחוצה לה. משום כך, אין לפורנוגרפיה דבר עם חופש הביטוי או חופש העיסוק, אלא עם מעשים שביסודם עבירה ושיש לאוסרם בדיוק כפי שאוסרים ביטויי הסתה גזעניים וכפי שאוסרים עיסוק בגניבה ושוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בצד העשייה: כולן? לא יודע. לא נראה לי. תלוי באיזה סוג של סרטים, אני מניח. בצד ההפצה - פורנוגרפיה היא דבר כל כך נפוץ, שלטעון שהיא מביאה לאלימות ואונס זה בערך כמו להגיד שחלב מביא לאלימות. כמעט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה מחשבה שנחשפתי לה לאחרונה. נימוסין הם מראית העין או הכנת הקרקע למוסר. התנהגות נימוסית מופיע כאילו היא ערכית וטובה ומכילה בתוכה באופן מובלע את הצפיה לערכי מוסר ''ממשיים'' וברורים יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חס וחלילה. זהו הליך פשוט מאוד; האדם האומר בפומבי דברים שכאלו מוזהר לו על ידי המשטרה, באם לא נתבע לפני כן על ידי גורם אחר. במידה ואחר כך מתנהל לו משפט - יקבל אותו מלעיז בכל מקרה עונש על תנאי של עד 6 חודשים. בכל מיקרה צפוי לו עונש כספי. מהבחינה הזו וגם מבחינות אחרות חופש הדיבור בישראל הרבה יותר מושרש בישראל מאשר בגרמניה, הן מפאת ה'אנארכיה הדמוקראטית' של חברת המהגרים הקיימת בישראל, והן מחוסר הנטייה לטאבואיזציה בקרב רוב שדירות הציבור הישראלי. בברכה א. מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לישראל יש, מסתבר, מגבלה שערורייתית חביבה משלה על חופש הביטוי, אם כי אכיפתה היא מוגבלת, תודה לאל (אופס, יתכן כי כרגע עברתי על החוק). בראיון עם עידו אמין, בגליון האחרון של ''העיר'', הוא סיפר על מקרה שהיה לו עם קריקטורה שפירסם בזמנו, שבה השווה בין נער עובד שטן השוחט חתול (אז זה היה באופנה) ליהודי דתי השוחט תרנגול כפרות. לדבריו היתה שערוריה גדולה, נאומים בכנסת, חקירה במשטרה והוא אולץ להתנצל. מדובר בחוק האוסר על פגיעה ברגשות הדתיים. לדבריו, ניסוח החוק הוא גורף, ולא עומדת אפילו הגנת ''אמת דיברתי'', העומדת כנגד תביעת דיבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. אותו חוק מטופש הוא שנוצל כדי להכניס את טטיאנה סוסקין, בזמנו, לכלא, על כך שהפיצה כרוזים ש''פגעו בדת המוסלמית''. אחד מהמתועבים שבחוקי ישראל, לדעתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמריקאים מעוררים בי לעג מריר. וזה למה? בגלל שמצד אחד יש להם מערכת דמוקרטית מאוד נאורה ופלורליסטית שחירות הפרט חקוקה על דגלה. ומצד שני - החברה האמריקאית היא בין החברות השמרניות ביותר בעולם המערבי, היא חברה שמפחדת מדברים שאינם בקונצנזוס. היא חברה שלא אוהבת את מי שממש את חירויות הפרט שלו. אם כך, בקרקס הזה מותר לכל הליצנים לעלות על הבמה, ואסור לו, לזרקור שיפנה אל הליצן שלא נמצא במרכז. זו ספק בריחה מהמציאות, ספק בדיחה מהמציאות. בארה"ב קיים מצב מוקצן בו יש בלבול בין חוקי לרע (!), ו"הקונצנזוס" שפוף בפינה, מפנה את ראשו אל הקיר ומנפנף בחרב ה"מוסר" לכאן ושם, בנסיון לעשות קצת סדר בראש. במילים פשוטות - חופש הביטוי קרע את החברה ע"י קיצונים שמושכים לכל עבר, ולכן "הרב הדומם", המבולבל, מתגונן מאחורי ערכים שמרניים "שחייבים להיות טובים". הם הגזימו בליברליות הראשונית שקנו לעצמם, ועכשיו הם מסוגרים בשמרניות. כמובן שלא הייתי רוצה לראות את אותו תהליך עובר גם על החברה שלנו. על אותם גורמים רדיקלים שמושכים לכאן ולשם להירגע ולחזור למרכז. יש כאן היזון-חוזר בין רעש מאלו הקוראים למדינת-הלכה לבין צרימה של אלו הקוראים להפריד את הדת מהמדינה. כמובן שזה חוקי להתבטא בפומבי לכאן ולכאן, אבל החוקיות הזו עלולה לעלות לנו ביוקר - או שהדבר יוביל לקרע בעם, או, כמו בארה"ב, הבילבול יהיה גדול מדי, ואף אחד לא יוכל להשתחרר מאחיזת המוות של הסטטוס-קוו, שרע לכולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבלבול הוא גם שלך. אתה מציג את הדרישה למדינת הלכה ואת הדרישה להפרדת הדת מהמדינה כדרישות שקולות של מחנות קיצוניים, ולא היא. שים לב: הדרישה ל"מדינת הלכה" היא לחייב את כולם לנהוג על פי חוקי התורה. ב"הפרדת הדת מהמדינה" הכוונה היא שהמדינה לא תתערב בנושאי דת, וכוהני דת לא יתערבו בהנהגת המדינה כחלק מהסמכויות הדתיות שלהם. כלומר צד אחד דורש כפיה. הצד השני דורש חופש, ומבחינתך שניהם קיצוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע שזה נשמע כמו דמגוגיה לא מוצלחת במיוחד, אבל יש דבר כזה שנקרא "כפיה חילונית". ואני אומר את זה בתור בועל נידות ואוכל שפנים. הפרדת הדת מהמדינה "תכפה" ליברליזם אוניברסלי על האוכלוסיה. עיון בנושא שקראתי (מ-94, אמנם), מצביע על כך שלא רק הציבור הדתי והחרדי לא מתלהב מהרעיון, אלא רב הציבור בכללותו. לא ניתן לקחת איזמל מחוקקים, לקבוע שממחר הדת מופרדת מהמדינה וללכת הביתה להספיק להגיע לארוחת ערב. מאז 48 יש לנו מדינה, רק שאנחנו לא ממש בטוחים מה אנחנו רוצים לעשות איתה. כל צד מנהל מלחמת חפירות בנסיון להשיג עוד חקיקה ועוד יתרון, למשוך את השמיכה של הסטטוס-קוו קצת יותר לכיוון שלו. אבל ליבון מעמיק של המחלוקת לא נעשה. אני מאמין שהחברה בארץ לא הייתה בשלה מספיק על מנת להסתכל במדינה בעיניים, אבל עכשיו, כשהמחלוקת מתקטבת עוד ועוד, צריך להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד... אני מדבר על חוקה לישראל. חוקה היא לא רק אוסף של חוקי יסוד, אלא היא גם הצהרה על "סיבת המדינה" (RAISON D'ETAT). בתור שכזו אני לא בטוח (בלשון המעטה..!)שרק "עיגולדים" למיניהם צריכים לנסח אותה. בתור שכזו אני גם לא בטוח שעיגולד מפלל לילד הזה. שורה תחתונה - הגיע רגע האמת להקים מפעל ממלכתי שיחל בעיצוב חוקה לישראל - לא רק פעולת חקיקה, אלא שיח ציבורי ארוך שיכשיר את הציבור לקבלת החוקה, תהא אשר תהא, בלי שיצא לרחובות עם לפידים ובלי שיארוז מזוודות כי "נגמרה לנו המדינה". אני לא מתכוון לוועדה שמנמנה של ח"כים שתסיים את עבודתה עד המושב הבא, אלא מפעל שיכלול אישי ציבור, אנשי רוח, שיתכנסו וידונו בדבר מס' שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העיון שהזכרתי הוא הספר "ממלכתיות יהודית" מאת אריק כרמון, מיסד ונשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מדובר בחוקה שלא תתן חרויות פרט מלאות, עדיף כבר שלא תתקיים. בשביל מה אנחנו צריכים חוקה אם היא בסך הכל תקבע את הסטטוס-קוו הקיים? פשרה, להזכירך, היא דרך לסיים משא ומתן כך שכל הצדדים יצאו ממורמרים. אני לא רואה משהו טוב יוצא מחוקה שהיא תוצאה של התפשרות על עקרונות הדמוקרטיה וחופש הפרט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת... אם פשרה היא דרך לסיים משא ומתן כך שכל הצדדים יצאו ממורמרים, אנא למדני דרך שבה כולם יוצאים זורחים ומאושרים... ואני דווקא מאמין שעם קצת *נכונות* אפשר להגיע להבנה, שתיבנה לאט אבל תצור בסיס איתן לדמוקרטיה בישראל. חוקה שכזו לא תשמר את הסטוס-קוו אלא תמגר אותו - היות שמשמעותו של הסטוטוס קוו היא "אני לא בא בביתך ואתה לא תבוא בביתי", והמדינה היא שופט שמחליט שלא לשפוט במקרים שכאלו. חוקה שכזו תאפשר פתח להבנה של ממש בין המחנות, היא תאפשר דיפוסזיה בין המחנות, היא תאפשר לראות אנשים שלבושים בכל בגד עושים כל דבר. לצדנו נוכל לראות חייל עם ציצית ורופא עם שטריימל. ואף אחד לא יכריח אותנו לשים מכסה על הראש. כל דמוקרטיה בעולם שונה מחברתה בצביונה. וצביון זה הוא שמבדיל בין מדינה למדינה, והוא שמעניק זכות קיום למדינה כריבונות נפרדת ושונה. ואיך נוצר אותו צביון מיוחד? מריאקציה/הפריה הדדית בין היסודות האוניברסלים של המדינה (חוקי חופש הפרט), ובין היסודות הפרטיקולרים של האומה (שפה, מנהגים, מסורת, דת, בהחלט לא מסודר ע'פ דרגת החשיבות). והמסורת והדת בהחלט תופסים מקום נכבד בעמנו. לסבר את האוזן - אנגליה היא מדינה שבה זכויות האדם הן נחשבות ביותר, ותדיר עומדות על סדר היום הציבורי. וע"פ חוק מדינה, המדינה מגישה סיוע בהקמת כנסיות אנגליקניות בלבד. אין סיוע לבנית מסגדים, לא לבתי כנסת, ואף לא לכנסיות קטוליות. בארץ, להשוואה, ע'פ חוק מדינה, המדינה מתקצבת בנית כל מבנה דתי, מכל דת. גם מסגד שיעי בכיכר רבין יתוקצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כבר עכשיו אין לי שום בעיה שיהיה רופא עם שטריימל. זה בדיוק העניין - הציבור החילוני אינו מעוניין להגביל את הציבור החרדי. ההפך הוא הנכון. אילו החרדים לא היו מתעקשים לכפות את צורת חייהם על סביבתם, ולנצל את קופת המדינה תוך התעלמות משאר אזרחיה אף אחד לא היה מעלה שום תלונה כנגדם. לאנשים לא היה אכפת לגור בכפיפה אחת עם חרדים, אילולא היו אותם חרדים צפויים לסגור לתנועה כל אזור בו הם מתגוררים. לאנשים באמת לא היה מפריע שהחרדים יביאו גם מאתיים ילדים לעולם, אילולא היו דורשים לעצמם עוד ועוד זכויות יתר בשל כך. או, בקיצור, החרדים, על פי דרכיך, אינם נדרשים לוותר על אף אחד מזכויותיהם - מקסימום, הם ידרשו לוותר על *חלק* מדרישותיהם מאיתנו. וואו. בשביל זה אני לא צריך חוקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שרציתי להגיד הוא כזה: נכון שכבר עכשיו הציבור החילוני לא מתנגד לראות רופא בשטרימל, אבל זה לא קורה. לדעתי זה יהיה דבר חיובי מאוד. הם יצאו מהמערות ואנחנו נקבל פרטנרים יותר נאורים. ככה הם גם יוכלו להרויח כסף, המדינה לא תאלץ לתמוך בהם כ"כ, משאבים יופנו לדברים חשובים יותר. לי אין בעיה שהם ימשיכו לחיות בשכונות משלהם, מטעמים של שמירת הצביון, בתנאי שישלמו בכסף מלא (ולא כפי שקיים היום). לדעתי אם נקיים פתיחות ביננו לבינם, פחות ירצו להמשיך ולחיות בגטו. לי יש שכן דוס (דלת לדלת), שלא דוחף את "תחום השבת" שלו מעבר לסף דלתו, גם כשאצלנו יש מסיבות בליל שישי, למשל. חוץ מזה, החוקה שאני מדבר עליה, לדעתי יותר משתכפה עלינו היא תשחרר אותנו מטופרי הרבנות הראשית, למשל. לגבי חתונה אזרחית-כבר השיב בטעם (זה היה רן בר זיק?) שלמעשה כבר היום אפשר להרשם כמוכרים בציבור. חוקה גם תתן למוכרים בציבור שווין זכויות כזוג נשוי. זו, למשל פשרה ראויה - לא "חתונה" אזרחית, שתהוה זילות למושג החתונה (הדתית), ושוויון זכויות בצידה. לדעתי חוקה שכזו גם תאפשר לפתוח חנויות בקיבוצים. היא גם תפיג את הפוביה כנגד הדת שיש לכ'כ הרבה חילונים, בגלל המלחמה המפגרת הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בכל מקרה" רק מתוך הנחה שהורשע, אני מקווה? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |