בתשובה לאח של אייל, 23/06/24 12:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
סליחה אבל עם כל האמפתיה והסימפטיה למטרות המאבק ולגרוסמן, הסופר הלאומי הנעים שלנו דפק פה טקסט של יושבת ראש ועד עובדים שביקשה מהמזכיר שלה לנסח משהו לפני הטקס. פשוט תת-רמה. לעניין התוכן - הנאום שלו לוקה באותו מום שבו לקו נאומיהם ומאמריהם של שאר מובילי המחאה, ליקוי שנקרא לו "קתרזיס בניוטרל". בטקסט טיפוסי כזה שלושה חלקים: א) המצב ממש גרוע. ב) אנחנו/אתם ממש טובים וראויים, ומטרותינו ראויות. ג) לכן יש להעלות הילוך, לא להתפשר, ו... - לצאת לרחובות! אבל הלא כל הנאום הזה כולו קורה ברחובות, בפני אנשים שיצאו לרחוב, כבר שנה שלמה, והוא מבטיח להם שבפעם הבאה שייצאו לרחובות זה בטח יעבוד. מעולם לא ראיתי שהמליצו *באופן רשמי* על משהו אחר. למעט סרבנות מילואים, כל הדרכים האחרות להביע מחאה אזרחית (בואו נתמקד במחאה לא אלימה) - מרד מסים, לוחמת סייבר במכונת הרעל, חלוקת ממתקים ופעילויות לילדי מתנחלים/חרדים (חב"ד ליברלי שכזה), סתם מהשרוול, לא יודעת מה. שום דבר לא קורה, או מוצע בקווים מעשיים. רק עוד הפגנות. זה מרשים וזה קשה לצאת לרחובות באופן תדיר, אני לא מזלזלת לרגע. אבל זה עושה רק חצי עבודה, ולפעמים כמו במקרה ההפגנות נגד לוקשנקו, זה הכרחי אך לא מספיק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד משהו: אפילו בתור אב שכול שבנו נפל לחינם (ביום האחרון של מלחמה, אחרי הפסקת אש, בגלל גחמה של מקבלי ההחלטות) הוא לא מעז לקרוא לסרבנות בזמן הקזת דם מתמשכת בעזה. ממלכתיות היתר והנימוס האנגלי של המרכז-שמאל הישראלי הם בעוכריו, מול מחנה שאיבד כל רסן. (סליחה על העצבים. היום ראיתי שזרקו רימון למשרדים של "יוזמות אברהם". זה עצוב ומייאש). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. מזדהה עם רוב דברייך. אבל הצופה לבית ישראל (אם להשתמש בתיאור של י"ח ברנר) אינו מחוייב לשרטוט תכנית פוליטית אפקטיבית ומרחיקת ראות אלא לביטוי השאיפות והתקוות של העם (במקרה זה הציבור). גרוסמן לא היטיב לשרטט את קווי המתאר של הפיתרון המדיני, אבל היטיב לתאר את שיברון הלב של הציבור. באשר לצעדים היותר אפקטיביים שתארת, הללו נמצאים בכוונת כל העת. מהומה בקניה. לפעמים החזון נבחן לא בנקיטת צעדים רדיקליים, אלא דוקא בהתאפקות ובהימנעות מהן. אנו נמצאים כפסע מחיסול הריבונות היהודית, כאשר כל שלטון שיוקם יופל ע"י מהומות של האופוזיציה. עדיף להימנע עדיין מצעדים רדיקליים ולהמשיך לנסות לחפש הסכמה חברתית רחבה לפשרה מסויימת. למשל, אינספק שמערכת המשפט בישראל דורשת רוויזיה מסויימת כדי להפוך אותה לרלאבנטית ומעורבת יותר בשמירת החוק והסדר ופחות מעורבת בתחום הפוליטי. צריך למצוא דרך כך שלא כל המחדלים של הזרוע המבצעת יונחו לפתחו של בג"ץ. אני לא חושב שזה מועיל שחה"כ שיש להם את הבמה הציבורית של הכנסת, רשאים לפנות לקבל סעד בביה"מ. ביה"מ נועד לפרש את החוק ולא להחליף את בימת הכנסת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי ביקורת דומה ממישהי אחרת (אני לא מגיע לקפלן אלא מפגין בעיר מגורי בשרון), אבל כשקראתי את דברי גרוסמן הם דווקא נשמעו לי בסדר, בטח יחסית לרמת הנאומים שאני שומע כל מוצ"ש. אכן, הנוהג של הנואמים לדבר אל נערי המקהלה, לשבח אותם על כושר העמידות, להודות למפגינים1, לטעון שההפיכה המשטרית נבלמה בזכותם (נכון חלקית, לפחות באופן זמני) ולהבטיח ניצחון כי"אין לנו ברירה אחרת" (כאילו לאבותינו באושוויץ כן היתה ברירה), ואז, אגב, להסתלק מההפגנה מייד לאחר תום הנאום - ובכן, כל אלה כבר נאמרו באוזנינו 60 פעם בערך, וגם אם קשה להעלות רעיונות חדשים קצת גיוון (אולי סטנד אפ קומדי קצר? תחרות "השלט המצטיין" (נחשו מי בטוח יזכה בטיול לגלאפאגוס), שירי היתולים בנוסח סר בוסן-שלוסן, או משהו שמוחות טובים יותר משלי יכולים לחשוב עליו) לא היה מזיק. ___________ 1- הם מבינים, כנראה, שבסופו של יום הצטרפות להפגנה היא צעד אלטרואיסטי מסיבות שפירטתי כבר בעניין ההצבעה בבחירות. מלבד אי הנוחות הברורה, גיליתי שהשתתפות בהפגנות גורמת להזדקנות מואצת, ואני מתפלא שאף אחד לא מדבר על זה. עובדה: בשנה האחרונה הגיל הממוצע של המפגינים עלה במשהו כמו שני עשורים שהם הרבה יותר משנה אחת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
==> שום דבר לא קורה, או מוצע בקווים מעשיים אני מרגיש אחרת. אבל זה הגיוני כי אנחנו לא באותם בפורומים. אבל אני לא הכתובת לטענות שלך וגם לא גרוסמן. אני כן יכול לתת לך כמה כתובות אחרות וערוצי פעילות אחרים (מתנצל מראש אם את כבר מכירה) 1. להצטרף לזום השבועי של רדמן מצורפת הקלטה של אחד האחרונים, אפשר לדבר איתו ישירות. 2. להצטרף לכח קפלן: אתר 3. להתפקד לאחת התנועות הפוליטיות (למשל מפלגת העבודה) 4. בזווית קצת אחרת: להתנדב במטה משפחות החטופים אתר |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקריאה שנייה של השיר של גרוסמן, אני חושב שהחמרת איתו יתר על המידה. גרוסמן לא קרא לצאת לרחוב ולא הבטיח למפגינים דבר. באותה מידה אפשר לנחש שהוא קרא להתקוממות נוסח קניה. לעומת זאת הוא היטיב לתאר את רגש המצוקה ואת הרגשת הדחיפות וההזדמנות האחרונה. למרבה הצער, גרוסמן לא יהיה זה שיאמר לנו, מה צריך לעשות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |