 |
|
 |
||
|
||||
 |
מורן שריר ביומית, זורה מלח על פצעי אוהדי רל"ב ומנסה להבין את ההיגיון של מהות הרל"ב ומגיע לבסוף למסקנה שתפיסת "רק לא ביבי" היא פריבילגיה טהרנית וחסרת אחריות. ' לפני הבחירות דיברתי, כמו כולם, עם חברים, מכרים, קולגות ובני משפחה. את אלה ממחנה השינוי שאלתי עם מי הם מעדיפים שנתניהו יקים ממשלה אחרי הבחירות: עם בן גביר או גנץ. כולם ענו גנץ. אם ככה, שאלתי, זה אומר שאתם תומכים בכניסה של גנץ לממשלה עם ביבי? "לא, מה פתאום" ענו כולם. ניסיתי להבין את ההיגיון. חלק טענו שנתניהו יטמון לגנץ מלכודת, אבל הרוב פשוט ענו מהבטן. הם לא מוכנים לעזור לנתניהו להקים ממשלה גם אם האלטרנטיבה, לשיטתם, היא חורבן הדמוקרטיה הישראלית. "אני לא אציל את נתניהו מהתבשיל הכהניסטי שהוא בישל", אמר לי חבר. האמת היא שלא את נתניהו צריך להציל. הוא יהיה ראש הממשלה כך או כך. קונספציית "רק לא ביבי" קרסה. היא עבדה לא רע למשך תקופה, הצליחה לשנות את המפה הפוליטית והדיחה לזמן קצר את נתניהו, אבל בשורה התחתונה היא לא הצליחה לקבור אותו. הוא קבר אותה. המפץ הגושי נתקע בגבולות ליברמן-סער ולא זז משם מילימטר. לא היתה הבקעה בקרב חברי הכנסת של הליכוד, לא נרשמה תזוזה קלה אצל החרדים ובסופו של דבר גם לא בקהל המצביעים. ביבי חי וקיים. הגישה שמעדיפה לתת לדמוקרטיה הישראלית להיחרב רק כדי לא להכשיר ראש ממשלה עם כתבי אישום, כשלה. נתניהו לא צריך את ההכשר של גנץ ולפיד. נתניהו ניצח באופן משכנע ואפילו בלי טריקים מלוכלכים. הציבור נתן לו את ההכשר. האמת שהוא בכלל לא צריך את המשקולת של לפיד וגנץ על הרגליים שלו ובלאו הכי נראה שהם לא יילכו איתו. ההצהרות שלהם, לפני ואחרי הבחירות, נשמעות חד משמעיות. כך גם לקח השנים האחרונות. גנץ, שכבר הלך עם ביבי, שילם מחיר פוליטי ובקושי שיקם את עצמו. לפיד, שעמד במילתו, הרוויח קרדיט ציבורי וגם את ראשות הממשלה. מה שאומר שבסוף נשארנו עם שיקול של תועלתנות פוליטית. ויש גם את הטיעון המוסרי-ייצוגי. איך אפשר לשרת תחת ראש ממשלה שנאשם בשוחד? הטיעון הזה נתפס במצב הנוכחי כפריבילגיה טהרנית וכחוסר אחריות (הייתי אומר אפילו חוסר פטריוטיות). השמאל הוא לא תבוסתן - הוא הובס. אם ישראל באמת הולכת לחורבן כמו שכל כך הרבה אנשים בגוש השינוי מתריעים - איך ספרי ההיסטוריה יזכרו את מתנגדי האחדות? אחד משניים: או שההפחדות שלהם היו הפחדות סרק והמדינה לא בסכנה; או שהדאגה שלהם היא דאגת סרק והם מוכנים לתת למדינה לבעור. לא נעים להודות, אבל ויתור הוא פריבילגיה של ניידים. הם תמיד יוכלו להתנייד למדינה אחרת. ' 1 ----------- 1 מורן שריר, הארץ, דיגיטל, היומית 08.11.22 |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, אבל זה בליל מילים. מותר לדאוג למדינה, ומצד שני לחשוב שממשלת אחדות זה לא רצוי ולא עובד. זה אפילו לא קשור אם אם אתה ימני או שמאלני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. בקטע של 'הפטריוטיות' נאבדתי. זהו טור שתכליתו היא בין היתר להעלות לרלב''ים את הטורים. טור יומי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב ששריר מפספס את הדילמה ששוב צצה כאן: רציתי לכתוב "תוצאתנות מול דאונטולוגיה", אבל זה שדה מוקשים אז אלך לאן שהאייל יותר אוהב: דילמת הקרונית. גנץ הוא נהג הקרונית. בהנחות של שריר ובני שיחו הרל"ביסטים, לא להיכנס לקואליציה זה לתת למדינה להיחרב עם בן גביר - לתת לקרונית לדרוס ארבעה. להיכנס לקואליציה זה נותן סיכוי-מה להציל את המדינה, אבל זו תהיה עדיין ממשלה רעה, יכשיר את ביבי וכו', הפעם בהשתתפות של גנץ. באנלוגיה - להסיט את המתג ולהרוג אחד. כשממסגרים לרל"ביסט את השאלה "איזו ממשלה עדיף שביבי יעשה, עם גנץ או עם בן גביר?", זה מקביל לשאלה "מה עדיף, שנהג הגרונית יסיט את המתג? רוב האנשים יאמרו "כן", כי מסגור כזה של השאלה מגרה אותם לחשוב על מצב העניינים בעולם. לעומת זאת, כשממסגרים את השאלה "האם גנץ צריך ללכת לקואליציה?", מי שפחות-או-יותר תומך בגנץ מעמיד את עצמו במקומו של גנץ, או במקומו של נהג הקרונית. רוב האנשים, כידוע (נכון, שכ"ג? לפחות בפרמטרים תאורטיים מסוימים?) לא מוכנים להסיט, לגרום בהחלטתם אקטיבית ללתוצאה רעה (גם אם פחות). אני לא טוען שזה כל העניין כאן, המציאות כדרכה מורכבת הרבה יותר, אבל אני מנחש שזה תופס משהו. יאמר לזכות רוב האנשים - הבדל אחד שתמיד יש בין המציאות לבין ניסוי המחשבה של הקרונית הוא שבמציאות אין לנו שום ודאות מה יהיו התוצאות של שתי הבחירות, רק הערכות; האי-ודאות הזו מקשה מאוד להחליט לעשות את המעשה האקטיבי שיביא לתוצאה רעה-אבל-פחות. בטח שכ"ג כבר כתב את זה במאמר המכונן שלו על הדילמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים מאד עם הטיעון האחרון לגבי אי-הודאות. להילחם בקואליציה אפשר גם מהאופוזיציה (דוגמה חמה מהתנור - ראה את מה שעשתה האופוזיציה האחרונה לקואליציה.) לכניסה לקואליציה יש נזקים משלה. אחד הנזקים של כניסת גנץ לקואליציה, הוא החלשה משמעותית אם לא קטלנית של האופוזיציה. למשל, בכך שהוא מפרק את הגוש שאכן מהווה איום על שלטון נתניהו אם וכאשר ילכו שוב לבחירות. גנץ, אגב, כבר עשה את זה פעם, ונתן מהלומה כמעט טרמינלית לגוש השינוי, כשזה הצליח להתאושש בעור שיניו ולא בזכות גנץ אלא למרות גנץ. ז''א שעצם השאלה ''מה עדיף ממשלת בן-גביר או ממשלת נתניהו-גנץ'' היא שאלה מוטה שבעצם מתעלמת מחלק גדול מהמציאות המורכבת. זו לא שאלת קרונית של ארבע מול אחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם גנץ לא מתיישר לפי דרישות הקואליציה, תמיד אפשר לאיים עליו בהחלפה עם בן־גביר או סתם בגיוס ידו של בן־גביר. כלומר: הוא לא יהיה אפקטיבי בתוך הממשלה. אלא אם כן זו תהיה ממשלת חילופין שבה גנץ יקבל, מסיבה מוזרה, זכות וטו ודברים דומים. אבל למה לנתניהו לתת משהו כזה? אבל זה יכול להיות התסריט הכי גרוע: נתניהו יהיה הבוגד השמאלני שמכר את הממשלה בנזיד עדשים לגנץ. בינתיים בן־גביר ימשיך להתחזק על חשבונות מעמדת טהרנות ימנית. זוכרים את שינוי של 2003? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוצאתנות מול דאונטולוגיה אינה שדה מוקשים, אבל היא בהחלט דקונסטרוקציה פוסט מודרנית. מדוע? מפני שרוב הבוחרים מערבבים שיקולים משתי הקטגוריות. אני גם חושב שיש כשל לוגי בהצגת האלטרנטיבות, מפני שאחת מהן "מזוייפת" או מוגדרת לא נכון. אני מתכוון לאלטרנטיבה של כניסה לקואליציה. אני חושב שהטעות הזו אינה מקרית. היא תוצאה של כניעה לפייק קונספציה שזורע נ' כאילו יש משהו פסול או לא ראוי בעמדת הרל"ב. הטעות הבסיסית שיש באופציית הכניסה לממשלה היא שכניסה כזו תורמת לכך שימנע ביצוע של האג'נדות היותר קיצוניות של הימין. נ' זקוק לאגף שמאל בממשלתו כדי שיוכל להפיל עליו את כל מה שאינו רוצה או יכול לקיים מהבטחותיו. תרומת ה"ממלכתיים" תהיה כתרומת תרנגול הכפרות למנהגי החג. באותה מידה נ' יכול לחסום את יזמות הימין בעצמו. הוא לא יכול למנוע העלאת קרבנות מסויימים על מזבח שיתוף הפעולה עם חרדים-כהנא. כניסת ממלכתיים לממשלה לא רק שלא תחסוך את הקרבנות האלו, אלא תגדיל את הסיכוי שהם יקרו. כשם שהחרדים-כהנא יכולים לאיים על נ' בהפלת ממשלתו, כך יכול נ' לאיים עליהם בקואליציה חילופית עם המרכז. קרוב לודאי שהסיטואציה האמפירית הלגיטימית כרגע היא בין הקמת ממשלת ימין-על מלא לבין ממשלת ימין-מרכז. כאשר האופציה שהצגת לא באמת קיימת. קראתי לאופציה שלי אמפירית מפני שגם היא לא אקטואלית. אופציה כזו תהפוך את נ' למיעוט בממשלתו ומכל מקום היא בעולם של אי ודאות (אופציה כזו תהיה בחזקת ביקוע גרעיני בכל המפלגות הנוגעות) ופוליטיקאים לא אוהבים אי ודאות. מה שהמרכז צריך לעשות פשוט וברור. למלא את תפקידו כאופוזיציה. האופציה של התפרקות הקואליציה תחזור להיות אקטואלית רק כאשר יצוצו חילוקי דעות ובקיעים ספציפיים בקואליציה ואז יהיה ברור יותר היכן עומדים חברי הכנסת השונים. במשפט אחד, אין כרגע בכלל אלטרנטיבות לממשל ימין מלא. זחילת ממלכתיים לקואליציה לא תהיה אלא הצהרת אמונים לכורסאות העור הנוחות במשרדי הממשלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני לשתף את המגיבים במאבק חוקתי המתרחש כרגע מאחורי מסך הבערות של תקשורת ההמונים והפייק ניוז (אבוי לי. אפילו לעצמי אני נשמע כמו גרסה של בן-דרור ימיני). מאחורי מסך דברי ההבל על מחתרת האליטות בפרקליטות של נ' וסניף המרץ שקם בין סולברג לבין הפלדמן-פרידמנים, מתגלה שפסקת ההתגברות היא דרישה חרדית-דתית שנועדה קודם כל להכשיר את השרץ של הפטור לבני הישיבות ובנות שומרות שבת. מי שלכאורה מייצג את העמדה של הימין החילוני הם עוה"ד שפטל וטלי גוטליב. הם מתנגדים לחקיקת פסקת התגברות, משום שזו תהיה בעקיפין הכרה דה יורה בזכות הבג"ץ לפסול חוקי כנסת. טענת שני המטורללים האלו נסמכת על שתי עובדות פורמליות. ראשית הזכות של בג"ץ לפסול חוקים אינה מעוגנת בשום חוק כתוב מפורש. ושנית לישראל אין חוקה. בפועל הסיפור מסובך. גם אם הסמכות לפסול חוקים אינה מפורשת בחוק, מה יעשה בג"ץ כאשר מובא לפניו חוק הסותר חוק אחר? כאן נכנס העניין של העדר חוקה. לטענת גוטליב ושפטל, אין לישראל חוקה ולכן כל החוקים שוים. בעיקרון רשאית הכנסת לחוקק גם דבר והיפוכו. כאן כבר מתנגשים השניים עם המציאות. הענקת מעמד מיוחד לחוקי היסוד ע"י הכנסת, יצרה הירארכיה של חוקי הכנסת ובכך יצרה את הבסיס להתערבות שיפוטית. לרוע המזל, נראה שהבג"ץ לפחות להלכה הרחיק לכת מן הבסיס החוקתי שנתנה לו הכנסת ודבר על פסילת חוקים על סמך טענות מן הצדק והכרזות במגילת העצמאות. לאן מובילה כל רכבת העובדות הזו? כאשר סופסוף נבע סדק בין הימין החילוני לבין החרדתיים, עמדת הימין החילוני אינה הגנה על מאמץ בדי עמל שעשתה הכנסת להעניק לישראל מבנה חוקתי כנגד רצון החרדתיים, אלא ניסיון אנארכי לחסל את יכולת הבג"ץ לשמש כאיזון ובלם לכנסת. בימים הקרובים נראה את האמת מוצגת מאחורי מסך הבערות. בתגובה לדרישה החרדתית לחקיקת פסקת ההתגברות יכול רוה"מ מר נ' להציע הקמת ועדה משפטית שתייעץ איך לעגן/להגביל פורמלית את יכולת הבג"ץ לפסול חוקי כנסת. לחילופין, יכול הנ' להיכנע לתביעה הקואליציונית ולחוקק לא רק פסקה הרסנית להפרדת הרשויות אלא גם מריחה מסחי של נבלה אזרחית (פגיעה חסרת הצדקה בשיוויון האזרחי). בכך יפסוק הנ' מה יכתב בספרי ההיסטוריה על תפקידו הוא כמייצב המערכת בשלטון הימין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. טעות עובדתית- מגילת העצמאות מופיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כבסיס פרשני לחוק (סעיף 1 בחוק). אותו חוק אוסר בסייגים מסויימים (סעיף 8) חקיקת חוקים שפוגעים בזכויות המנויות בו. לכן מאז 1994 ההסתמכות של בית המשפט העליון על ערכי הכרזת העצמאות כדי לפסול חוקים שפוגעים בזכויות אדם היא על פי חוק מפורש. 2. סמכות בג"ץ לפסול חוקים אמורה להקבע בחוק יסוד: החקיקה, שהכנסת לא מצליחה לחוקק כבר עשרות שנים, למרות נסיונות חוזרים. הלקונה הענקית הזו השאירה לבית המשפט את סמכות ההחלטה, והוא השתמש בה במשורה, בחיל ורעדה. בכל פס"ד בעתירה לפסול חוק כלשהו, שב והאיץ בג"ץ בכנסת להשלים את חקיקתו של חוק יסוד חשוב זה, שעל פי הקונצנזוס הוא אבן הראשה שתשלים את המבנה של החוקה לפי החלטת הררי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר ושונה שגם אם הזכות לפסול חוקים אינה מופיעה בחוק, היא מובנית בתפקיד ביה"מ כפרשן המוסמך של החוקים. מה יעשה ביה"מ העליון כאשר יובאו לפניו שני חוקים סותרים? יורה לקיים את שניהם? אני חושב שכבר דנתם במצב בארה"ב שהוא עוד יותר קיצוני (יש חוקה ומנגנון לתיקון חוקים) וגם שם נטל לעצמו ביה"מ את הסמכות לפסול חוקים. מבלי להיות בקיא בחוקים שביה"מ פסל (יש כ-25 כאלו), אני חושב שהעליון בכל זאת הפריז במעורבותו עם הכנסת. המערכת המשפטית בארץ שאיבדה את אהדת הציבור בגלל התארכות הדיונים המשפטיים והמשפטיזציה של הדיונים האלו, העריכה עצמה יתר על המידה והיה עדיף שתימנע מפסיקות למשל בעניין ההתנחלות בשטחים המוחזקים וגירוש המסתננים. ביה"מ יכל להסתייג מהם, אבל לומר שהחוקים הללו לא בתחום סמכותו. מעניין שגם בישראל וגם בארה"ב, בית המשפט העליון הם בשפל המדרגה מבחינת אמון הציבור. בישראל זה בגלל הסתה פוליטית ובארה"ב זה מפני ששופטי ביה"מ נבחרים ע"י המנגנון הפוליטי ולכן נחשבים עושי דברם של אלו שמינו אותם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות למי שטוען שכן יש להצטרף לנתניהו הוא יכול לדמות את המקרה הנוכחי למקרה שבו חיי נוסעי הרכבת (אזרחי מדינת ישראל) נתונים לסכנת חיים (הרס הדמוקרטיה) ואם מישהו לא יסיט את המתג (ולא יצטרף לנתניהו ויזיז את אב''ג) הרי שבוודאות מישהו ימות. או משהו כזה. וכן, רוב האנשים נוקטים בגישת 'שב ואל תעשה'. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לא הצלחתי להבין מה אתה אומר וגם מה אתה שואל) | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |