בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 09/11/22 6:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תוצאתנות מול דאונטולוגיה אינה שדה מוקשים, אבל היא בהחלט דקונסטרוקציה פוסט מודרנית. מדוע? מפני שרוב הבוחרים מערבבים שיקולים משתי הקטגוריות. אני גם חושב שיש כשל לוגי בהצגת האלטרנטיבות, מפני שאחת מהן "מזוייפת" או מוגדרת לא נכון. אני מתכוון לאלטרנטיבה של כניסה לקואליציה. אני חושב שהטעות הזו אינה מקרית. היא תוצאה של כניעה לפייק קונספציה שזורע נ' כאילו יש משהו פסול או לא ראוי בעמדת הרל"ב. הטעות הבסיסית שיש באופציית הכניסה לממשלה היא שכניסה כזו תורמת לכך שימנע ביצוע של האג'נדות היותר קיצוניות של הימין. נ' זקוק לאגף שמאל בממשלתו כדי שיוכל להפיל עליו את כל מה שאינו רוצה או יכול לקיים מהבטחותיו. תרומת ה"ממלכתיים" תהיה כתרומת תרנגול הכפרות למנהגי החג. באותה מידה נ' יכול לחסום את יזמות הימין בעצמו. הוא לא יכול למנוע העלאת קרבנות מסויימים על מזבח שיתוף הפעולה עם חרדים-כהנא. כניסת ממלכתיים לממשלה לא רק שלא תחסוך את הקרבנות האלו, אלא תגדיל את הסיכוי שהם יקרו. כשם שהחרדים-כהנא יכולים לאיים על נ' בהפלת ממשלתו, כך יכול נ' לאיים עליהם בקואליציה חילופית עם המרכז. קרוב לודאי שהסיטואציה האמפירית הלגיטימית כרגע היא בין הקמת ממשלת ימין-על מלא לבין ממשלת ימין-מרכז. כאשר האופציה שהצגת לא באמת קיימת. קראתי לאופציה שלי אמפירית מפני שגם היא לא אקטואלית. אופציה כזו תהפוך את נ' למיעוט בממשלתו ומכל מקום היא בעולם של אי ודאות (אופציה כזו תהיה בחזקת ביקוע גרעיני בכל המפלגות הנוגעות) ופוליטיקאים לא אוהבים אי ודאות. מה שהמרכז צריך לעשות פשוט וברור. למלא את תפקידו כאופוזיציה. האופציה של התפרקות הקואליציה תחזור להיות אקטואלית רק כאשר יצוצו חילוקי דעות ובקיעים ספציפיים בקואליציה ואז יהיה ברור יותר היכן עומדים חברי הכנסת השונים. במשפט אחד, אין כרגע בכלל אלטרנטיבות לממשל ימין מלא. זחילת ממלכתיים לקואליציה לא תהיה אלא הצהרת אמונים לכורסאות העור הנוחות במשרדי הממשלה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני לשתף את המגיבים במאבק חוקתי המתרחש כרגע מאחורי מסך הבערות של תקשורת ההמונים והפייק ניוז (אבוי לי. אפילו לעצמי אני נשמע כמו גרסה של בן-דרור ימיני). מאחורי מסך דברי ההבל על מחתרת האליטות בפרקליטות של נ' וסניף המרץ שקם בין סולברג לבין הפלדמן-פרידמנים, מתגלה שפסקת ההתגברות היא דרישה חרדית-דתית שנועדה קודם כל להכשיר את השרץ של הפטור לבני הישיבות ובנות שומרות שבת. מי שלכאורה מייצג את העמדה של הימין החילוני הם עוה"ד שפטל וטלי גוטליב. הם מתנגדים לחקיקת פסקת התגברות, משום שזו תהיה בעקיפין הכרה דה יורה בזכות הבג"ץ לפסול חוקי כנסת. טענת שני המטורללים האלו נסמכת על שתי עובדות פורמליות. ראשית הזכות של בג"ץ לפסול חוקים אינה מעוגנת בשום חוק כתוב מפורש. ושנית לישראל אין חוקה. בפועל הסיפור מסובך. גם אם הסמכות לפסול חוקים אינה מפורשת בחוק, מה יעשה בג"ץ כאשר מובא לפניו חוק הסותר חוק אחר? כאן נכנס העניין של העדר חוקה. לטענת גוטליב ושפטל, אין לישראל חוקה ולכן כל החוקים שוים. בעיקרון רשאית הכנסת לחוקק גם דבר והיפוכו. כאן כבר מתנגשים השניים עם המציאות. הענקת מעמד מיוחד לחוקי היסוד ע"י הכנסת, יצרה הירארכיה של חוקי הכנסת ובכך יצרה את הבסיס להתערבות שיפוטית. לרוע המזל, נראה שהבג"ץ לפחות להלכה הרחיק לכת מן הבסיס החוקתי שנתנה לו הכנסת ודבר על פסילת חוקים על סמך טענות מן הצדק והכרזות במגילת העצמאות. לאן מובילה כל רכבת העובדות הזו? כאשר סופסוף נבע סדק בין הימין החילוני לבין החרדתיים, עמדת הימין החילוני אינה הגנה על מאמץ בדי עמל שעשתה הכנסת להעניק לישראל מבנה חוקתי כנגד רצון החרדתיים, אלא ניסיון אנארכי לחסל את יכולת הבג"ץ לשמש כאיזון ובלם לכנסת. בימים הקרובים נראה את האמת מוצגת מאחורי מסך הבערות. בתגובה לדרישה החרדתית לחקיקת פסקת ההתגברות יכול רוה"מ מר נ' להציע הקמת ועדה משפטית שתייעץ איך לעגן/להגביל פורמלית את יכולת הבג"ץ לפסול חוקי כנסת. לחילופין, יכול הנ' להיכנע לתביעה הקואליציונית ולחוקק לא רק פסקה הרסנית להפרדת הרשויות אלא גם מריחה מסחי של נבלה אזרחית (פגיעה חסרת הצדקה בשיוויון האזרחי). בכך יפסוק הנ' מה יכתב בספרי ההיסטוריה על תפקידו הוא כמייצב המערכת בשלטון הימין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. טעות עובדתית- מגילת העצמאות מופיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כבסיס פרשני לחוק (סעיף 1 בחוק). אותו חוק אוסר בסייגים מסויימים (סעיף 8) חקיקת חוקים שפוגעים בזכויות המנויות בו. לכן מאז 1994 ההסתמכות של בית המשפט העליון על ערכי הכרזת העצמאות כדי לפסול חוקים שפוגעים בזכויות אדם היא על פי חוק מפורש. 2. סמכות בג"ץ לפסול חוקים אמורה להקבע בחוק יסוד: החקיקה, שהכנסת לא מצליחה לחוקק כבר עשרות שנים, למרות נסיונות חוזרים. הלקונה הענקית הזו השאירה לבית המשפט את סמכות ההחלטה, והוא השתמש בה במשורה, בחיל ורעדה. בכל פס"ד בעתירה לפסול חוק כלשהו, שב והאיץ בג"ץ בכנסת להשלים את חקיקתו של חוק יסוד חשוב זה, שעל פי הקונצנזוס הוא אבן הראשה שתשלים את המבנה של החוקה לפי החלטת הררי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר ושונה שגם אם הזכות לפסול חוקים אינה מופיעה בחוק, היא מובנית בתפקיד ביה"מ כפרשן המוסמך של החוקים. מה יעשה ביה"מ העליון כאשר יובאו לפניו שני חוקים סותרים? יורה לקיים את שניהם? אני חושב שכבר דנתם במצב בארה"ב שהוא עוד יותר קיצוני (יש חוקה ומנגנון לתיקון חוקים) וגם שם נטל לעצמו ביה"מ את הסמכות לפסול חוקים. מבלי להיות בקיא בחוקים שביה"מ פסל (יש כ-25 כאלו), אני חושב שהעליון בכל זאת הפריז במעורבותו עם הכנסת. המערכת המשפטית בארץ שאיבדה את אהדת הציבור בגלל התארכות הדיונים המשפטיים והמשפטיזציה של הדיונים האלו, העריכה עצמה יתר על המידה והיה עדיף שתימנע מפסיקות למשל בעניין ההתנחלות בשטחים המוחזקים וגירוש המסתננים. ביה"מ יכל להסתייג מהם, אבל לומר שהחוקים הללו לא בתחום סמכותו. מעניין שגם בישראל וגם בארה"ב, בית המשפט העליון הם בשפל המדרגה מבחינת אמון הציבור. בישראל זה בגלל הסתה פוליטית ובארה"ב זה מפני ששופטי ביה"מ נבחרים ע"י המנגנון הפוליטי ולכן נחשבים עושי דברם של אלו שמינו אותם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |