 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל סימנתי בטעות "שישה עשר עד 25". נראה שמאז גיל 10 שנת השיא שלי היתה 2017, בה קראתי 22 ספרים. על פי הדעיכה המסתמנת, בשנת 2028 אקרא מינוס ספר אחד, שזה כנראה כתיבה של ספר, ולא מן המשובחים יש לציין. ספרים שהותירו בי רושם מיוחד: שלושת הספרים האחרונים בסדרת "החברה הגאונה" - הדמויות, הסביבה, העלילה הכניסו אותי לשבועות ארוכים של חופשה מעיקה וסוחפת בנאפולי של עשרות השנים האחרונות, עם דמויות שלמרות שריתקו אותי, לא יכולתי להזדהות עם מי מהם. צפיתי גם בעונה הראשונה והמעולה של HBO, אבל התקשיתי להמשיך לעונות הבאות. חירות של ג'ונתן פראנזן - כמה יומרני וארכני, ככה תענוג. תיקונים לעומת זאת לא זיכה אותי בהנאה דומה. רק הארכנות היומרנית נותרה שם עבורי. בתואר הספר החשוב ביותר עבורי שקראתי השנה זוכה אצלי כרגיל ספר עיון: המרד השפוף של גדי טאוב, שכמו רוב ספרי העיון שקראתי בשנים האחרונות, מוסיף נדבך מרכזי לתצרף "איך הגענו עד הלום" שאני מנסה להרכיב מאז שנת 1999. אנטישמיות העומק של אדגר לוצאטו הפתיע אותי לטובה. ללוצאטו שהיה עו"ד בתחום הפטנטים אין השכלה אקדמית הקרובה לתחום הספר. למרות זאת, נדמה שהמחקר והכתיבה הם ברמה גבוהה, עם העומק, הספקות והשיטתיות של כתיבה אקדמית טובה, שחשפה אותי לנתונים ותובנות שלא היו ידועים לי. תעשיית השקרים של בן דרור ימיני הוא ללא ספק הספר החשוב ביותר שקראתי, אם כי לא עבורי - את רוב המידע והטיעונים שמצויים בו אני כבר מכיר היטב ממאמריו של ימיני. הספר גם קצת עיצבן אותי: ישנה בו נימה חוזרת של התנצלות והצטדקות על אופן התמודדותה של ישראל, הרבה מעבר לנדרש, גם כאשר לוקחים בחשבון את קהל היעד. הכתיבה נעשית כאילו מעמדת נחיתות מוסרית, בעוד הנתונים שנחשפים מצביעים על ההיפך מכך. בעייה נוספת היא החזרתיות בו. הספר הוא אוסף של מאמרים נפלאים שכל אחד מהם עומד בזכות עצמו. אך כדי שכל פרק יעמוד בזכות עצמו יש צורך לחזור על ההקשר ונתוני היסוד בכל פרק ופרק. זה אולי טוב למי שקורים מאמר של ימיני פעם בכמה זמן, אך לא למי שקורא את הדברים ברצף, בספר אחד. ניתן היה לקצר את הספר במידה רבה, וע"י כך רק להשביחו. אני מקווה שההוצאות האנגלית והצרפתית אינן סובלות מבעייה זו. מקימי של נועה ירון ריגש אותי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי את 'אל תתני לי ללכת' של אישיגורו שכבר נדון כאן - היה כתוב היטב, אבל מאחר ועליתי על הפואנטה שלו כבר בהתחלה, קצת צפוי מדי. וקצת מדכא. אני באמצע (יש לי הרבה כאלה) 'שלושה בסירה אחת' - דורש הסתגלות לסגנון, אבל די משעשע. 'תפילה לאוון מיני' של ג'ון אירווינג - מתחיל היטב, ואני אוהב את הכתיבה של אירווינג, אבל זה לא מהטובים שלו עד כה. ארוך מדי וגם מבוסס בכבדות על כתבים, טקסים ומיתולוגיה נוצרית שזרים לי ועל כן חלק מהניואנסים שורקים מעל לראשי. בעקבות בתי ה(לא כל כך) גדולה השלמתי את שלושת הספרים האחרונים בסדרת 'הארי פוטר', והם היו טובים מהמצופה. למרות אורכם (אחד מהם מתקרב לאלפייה) הם קריאים מאד, ושורה עליהם אוירה אפילה שהתכתבה יותר מדי עם עליית כוחות האנטי-דמוקרטיה המקומיים והגלובליים. כולל הדגשת טקטיקות שבימינו היו זוכות בקלות לכינוי ''פייק ניוז''. 'חמישה עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט' - אולי זה שהכי נהניתי ממנו השנה, מצליח לעשות טויסט מרענן על הנושא השחוק של לולאת זמן ולשמור על מתח ועניין כמעט לכל אורכו. 'ראייה עיוורת' של פיטר וואטס - זה שהכי סבלתי ממנו, דוגמה שלאיך מד''ב קשה והרבה רעיונות טובים יכולים להיות ספרות גרועה, משעממת ולא קוהרנטית. אולי גם 'טאו אפס' שקראתי כמדומני השנה נופל לקטגוריה הזו, אבל הוא הרבה פחות יומרני וטרחני. אני מודה ומתוודה שראיתי יותר סדרות טלויזיה בבינג' מאשר קראתי ספרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי תפילה לאוון מיני, שבעיני הוא אחד הספרים הטובים ביותר של ג’ון אירווינג, נראה לי שחלק משמעותי מהאיכות של הספר נאבד בתרגום (גילוי נאות, לא קראתי את התרגום לעברית במלואו, רק רפרפתי כדי לבדוק איך תורגמו קטעים מסוימים). הספר לא רק מתבסס על מיתולוגיה נוצרית (והרבה יותר על הקונפליקטים בין הקתוליות ובין הפרוטסטנטיות) אלא גם על מיתולוגיה ילידית אמריקאית ועל צ’ארלס דיקנס (קשה עד בלתי אפשרי להבין את הספר בלי לקרוא את Christmas Carol ויש שם מוטיבים מספרים נוספים של דיקנס). אם כבר משהו שיותר הפריע לי בספר, זו הביקורת הפוליטית שהמספר (בשם הסופר מן הסתם) מותח על הממשל של ארה”ב. כמה אפשר כבר לקטר על מלחמת וייטנאם ועל ממשל רייגן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוקא התרגום לא הפריע לי כלל. כנראה שאי ההיכרות עם המיתולוגיה ועם צ'ארלס דיקנס (אצלי) היו הרבה יותר משמעותיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעוד ההיסטוריה מתפרעת בד' אמותינו ומסביב יהום הסער, הרשו לי להטרידכם בשאלה ספרותית הטורדת את מוחי. לטעמי, 4 הספרים של החברה הגאונה הם יצירה קרדינלית של ראשית המאה ה-21. הטטרלוגיה הזו הפורשת חתיכת חיים פוליטית-חברתית-תרבותית של שכונה אחת בנאפולי, שהיא ייצוג של איטליה, שהיא ייצוג של העולם כולו. מעין מלחמה ושלום של המאה ה-20. הסדרה הטלביזיונית מדברת כנראה בעיקר אל קוראי הספר(ים). דבר אחד הם עשו נכון. הסדרה הארוכה (33 פרקים של שעה עד עתה), מהווה במה מספיק רחבה כדי לפרוש את הסיפור על רוב רבדיו. ואכן הסדרה היא עיבוד טלביזיוני די מהימן של אירועי ורוח הספר. למשל הסצינה המרכזית, אחרי רעידת האדמה, בה לילה מספר לאלנה על החרדה שלה מהתמוססות הגבולות הנפשיים שלה. זו סצינה שהיה טבעי לדלג מעליה בעיבוד למסך. ולא כך היה. והנה להפתעתי, בפרק האחרון עד עתה (פרק 33 - ההעלמות), זיהיתי לראשונה חריגה משמעותית מן הטקסט הספרותי. היות ואלנה פרנטה רשומה כאחת התסריטאיות נראה לי שהחריגה היא בהסכמתה וצריכה להיות לה משמעות מעבר להיבטים טכניים. באחד מן הרגעים הדרמטיים, המבטאים את המציאות האלימה בה חיות שתי האנטגוניסטיות של היצירה, לילה ולנו (אלנה), נרצחים זוג האחים סולארה שהם המאפיונרים של השכונה. כמו רוב מעשי הרצח, גם המעשה הזה נותר בספר לא פתור ולא ברור מי רצח אותם. בספר, אלנה אפילו שואלת את הטרוריסט הכלוא פסקואלה אם הוא מעורב ברצח. הוא רומז לה שחברתה לילה (באמצעות אנצו ואנטוניו) אולי מעורבים ברצח (מפני שלילה חושדת שהאחים סולארה היו מעורבים בהיעלמות בתה הפעוטה טינה). והנה להפתעתי, בסדרה המצולמת, רואים שפסקואלה וחברתו נדיה הם שרצחו את האחים. האם מישהו משלושת הקוראים של האייל גם עוקב אחרי הסדרה ויכול לפרש פרשנות מעניינת את החריגה הזו? או אולי מכיר איזשהו אזכור של העניין הזה ברשת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי לא ראיתי, ואפילו לגבי הספרים - הראשון השיג הישג נדיר - לא הצלחתי לסיים אותו. אני יודע שזה לא מייצג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין אותך. אלו ספרים שנדרש אורך רוח כדי לצלול לתוך המציאות שפרנטה רוקמת במהלכים קטנים ומרובים ולאט לאט. וגם אז יתכן שנדרשת קריאה שנייה ושלישית. פרנטה פתחה (וגם סיימה) את הטטרלוגיה באירועי מפתח שאמורים לשתול בקורא את התשוקה לצלול ולקרוא את הספרים. במשימה הזו הצלחתה חלקית, אני חושב, בגלל שמדובר במלכודת מעגלית. כדי לעמוד על המשמעות של ארועי המפתח צריך לקרוא את כל הספר. (פרנטה כותבת על החיים באמצעות החיים ולא באמצעות פנטסיה וסנסציה). כאן היה צריך לבוא הצימוד אזהרת ספוילר. אלא שמדובר במשהו קצת שונה באופן שראוי לביטוי משלו. אני מוכן לומר שמי שאין לו זמן וסבלנות להשקיע בקריאת הספר, עדיף לו לוותר. הטטרלוגיה נפתחת באירוע של היעלמותה המיסתורית של לילה (רפאלה צ'רולו) אחת משתי האנטגוניסטיות של העלילה. חברתה של לילה, לנו (אלנה גרקו) היא סופרת ופובליסטית שעוברת מסלול ארוך וקשה של השכלה וקידום חברתי שמכשיר אותה לכתיבה. לילה היא סוג של כוכב פרא שופע כישורים בכל מיני תחומים מפתיעים, ביניהם גם קריאה. אלא שהיא מגיעה ממשפחה של מה שהמורה של שתי הילדות, הגב' אוליביירו, מכנה ''פלבאים''. הפלבאים אינם מוכנים לשלם את המחיר של ההשכלה ולילה מנסה לפרוץ את גבולות השכונה בדרכים שאינם דורשים השכלה פורמלית. במשך קריירת הכתיבה שלה, אלנה, רדופה ע''י החשש שלילה באמצעות התפרצות של כישרון הכתיבה הגולמי והפראי שלה, תאיין את ההישגים הספרותיים הצנועים שלה. לקח לי קריאה שנייה ושלישית כדי להבין את המשמעות של ההעלמות של לילה בתחילת הספרים. מתברר במפתיע שהכישרון האמנותי הבלתי ממומש של לילה בכל זאת התפוצץ. אלא שבמקום להתפרץ ככתיבה של חייה הסוערים אל דפי הנייר, הוא מתפרץ באופן של מחיקת חייה מתוך המציאות. באקט מפתיע זה, לילה גם מזדהה ומצטרפת באופן מוחלט אל בתה הפעוטה נונצטינה שנעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. מעשה המחיקה וההעלמות של לילה נטען משמעות נוספת מן העובדה שהבנות של לילה ולנו נקראות ע''ש אימותיהם. הסופרת אלנה פרנטה לדעתי שותלת באופן סובטילי אך מושחז, באמצעות דברי אוליביירו והאקט של לילה, את דעתה על הקארמה של הפלבאיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהניתי לקרוא את תגובתך ואת זו שאחריה. אין בידי לסייע בפתרון החידה, אבל טוב לדעת את פתרון תעלומת הרצח, גם אם הוא מופיע במדיה אחרת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |