|
קראתי את 'אל תתני לי ללכת' של אישיגורו שכבר נדון כאן - היה כתוב היטב, אבל מאחר ועליתי על הפואנטה שלו כבר בהתחלה, קצת צפוי מדי. וקצת מדכא.
אני באמצע (יש לי הרבה כאלה) 'שלושה בסירה אחת' - דורש הסתגלות לסגנון, אבל די משעשע.
'תפילה לאוון מיני' של ג'ון אירווינג - מתחיל היטב, ואני אוהב את הכתיבה של אירווינג, אבל זה לא מהטובים שלו עד כה. ארוך מדי וגם מבוסס בכבדות על כתבים, טקסים ומיתולוגיה נוצרית שזרים לי ועל כן חלק מהניואנסים שורקים מעל לראשי.
בעקבות בתי ה(לא כל כך) גדולה השלמתי את שלושת הספרים האחרונים בסדרת 'הארי פוטר', והם היו טובים מהמצופה. למרות אורכם (אחד מהם מתקרב לאלפייה) הם קריאים מאד, ושורה עליהם אוירה אפילה שהתכתבה יותר מדי עם עליית כוחות האנטי-דמוקרטיה המקומיים והגלובליים. כולל הדגשת טקטיקות שבימינו היו זוכות בקלות לכינוי ''פייק ניוז''.
'חמישה עשר מעגלי החיים הראשונים של הארי אוגוסט' - אולי זה שהכי נהניתי ממנו השנה, מצליח לעשות טויסט מרענן על הנושא השחוק של לולאת זמן ולשמור על מתח ועניין כמעט לכל אורכו.
'ראייה עיוורת' של פיטר וואטס - זה שהכי סבלתי ממנו, דוגמה שלאיך מד''ב קשה והרבה רעיונות טובים יכולים להיות ספרות גרועה, משעממת ולא קוהרנטית. אולי גם 'טאו אפס' שקראתי כמדומני השנה נופל לקטגוריה הזו, אבל הוא הרבה פחות יומרני וטרחני.
אני מודה ומתוודה שראיתי יותר סדרות טלויזיה בבינג' מאשר קראתי ספרים.
|
|