בתשובה להאייל האנגלי, 05/07/20 12:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הנחרצות שלי להתעלם מירידה זמנית במקום ספציפי מסביב לגלובוס נובעת מההנחה שלי שאסטרטגית ״הריחוק החברתי״ מנוגדת ליסודות עליה בנויה החברה והכלכלה של הכפר הגלובלי, כפי שאנחנו מכירים אותה היום. כל עוד לא יעשו סוויטצ׳ בראש שהשיגרה שלנו צריכה להיות שונה ***לתמיד***, הוירוס יחזור לעוד סבבים עד לרגע בו כל/רוב האוכלוסיה תהיה מחוסנת. אז הצליחו לחנוק באיזור מסוים את הוירוס לזמן מה / לכמה ימים. נו אז? מספיק שיגיעו איזה עשרה נוסעים ממדינה אחרת כי פתחו את השמים וכל החגיגה (כעבור כמה שבועות) תתחיל מהתחלה כאילו חזרנו אחורה בזמן למרץ 2020. כל עוד ה״שיגרה״ מוגדרת כשיגרה שהיתה לפני המשבר, התוצאה של הצלחה תהיה תמיד להחזיר את החברה/כלכלה למצב ה״רגיל״ שלה ובמצב ה״רגיל״ שלה הוירוס יחגוג בלי בעיות. רק תנו לו כמה שבועות. לכן, הדיון, לדעתי, של איך בכל זאת חוזרים לשיגרה או מהו המהלך שיעזור לנו לחזור לשיגרה, הוא דיון שהוא פגום מיסודו והתוצאות שלו יכולות רק להוביל לכישלון ידוע מראש. בהנתן קורונה, השיגרה היא *הבעיה* והיא לא הפתרון. הדיון צריך להיות על אלו שינויים מהותיים צריך לעשות בכלכלת הכפר הגלובלי כך שהקורונה בפרט ומגפות בכלל לא יהיו יותר עקב האכילס של השיטה הכלכלית שלנו. האמת? לי זה נראה מוזר שאנחנו צריכים מגפה כדי להבין שמשהו מאוד בסיסי דפוק באופן שבו החברה שלנו מנהלת בני אדם / עובדים בשוק העבודה. מתנהגים אלינו כמו אל עדרי בקר. למה צריך קורונה כדי להבין ש: 1) הצפיפות במוסדות הלימוד עברה מזמן את גבול הטעם הטוב. אלה ילדים. מדובר בבני אדם ולא בתרנגולות על אנטיביוטיקה. 30-40 ילדים בכתה? מה חשבנו לעצמנו?! 2) הצפיפות במקומות העבודה ובתחבורה הציבורית היא ביזיון בלשון המעטה ופשע כנגד האנושות למעשה. לפעמים שלושה אנשים עובדים על שולחן, שלושה ב-cubicle או שישה במשרד קטן או עשרות ב-open space משותף. כל זאת אפילו בחברות סופר עשירות בהייטק. חוץ מהסתם גועל נפש של לעבוד צפוף כל היום עם אנשים שמציקים ומפריעים לעבוד, עכשיו אנחנו גם יודעים שזה מפיץ מחלות ומסוכן למשק. זה היה טירוף שהתנהגנו ככה גם לפני משבר הקורונה. הגיע הזמן לעשות לשטות הזאת סוף. שלא לדבר על הצפיפות הפושעת בתחבורה הציבורית (כן פושעת! זה סכנת נפשות ופוגע בבריאות הציבור בלי קשר לקורונה. זה לא סתם אי נוחות ב-״rush hour״ כפי שמנהלי הבקר חושבים כשהם מתכננים את התשתיות. אם זה היה תלוי בי, קרון צפוף בו אנשים עומדים צריך להגמר בהסתבכות בפלילים ו/או קנסות למנהלי התשתית. לא פחות). 3) האובססיה הזאת לצורך ש*תמיד* ו*כולם* צריכים להגיע למשרד כברירת המחדל, כאילו אנחנו עדיין במאה ה-19, למרות ש(עבור תפקידים רבים, לא כולם) יש לנו את כל הכלים הטכנולוגיים להפחית את הצפיפות בכבישים ובמקומות העבודה כי אפשר לעבוד לפעמים (ברוב המקרים?) מרחוק או מהבית היא אובססיה שצריך לשים לה סוף. 4) האופן בו אנשים קופצים להם חופשי ממדינה למדינה בלי נהלים שקשורים לתחלואה, זה משהו שהכפר הגלובלי צריך לשים לו סוף. העידן של לפני הקורונה הוא מערב פרוע שזה פשוט נס שלא גרם למשבר עולמי עוד קודם. ועוד... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חותם על 2) בלב שלם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא באמת לכמה ימים, זה כבר מצליח להם כמה חודשים. למיטב הבנתי, הקורונה היא לא המגפה הראשונה שתקפה את התרבות האנושית, היו כמה גלים כאלה (וקשים יותר) בעבר. זאת התוצאה של החיים העירוניים ושל קיצור המרחקים. התחליף, חזרה לכפר או אפילו לצידים לקטים, אולי ימנע ממגפות להתפשט בצורה כל כך הרסנית, אבל המחיר נראה לי לא סביר. בקשר להערות שלך: 1) גודל כיתה ממוצעת במדינות המתועשות הוא 23 תלמידים (מקור, ישראל מעל הממוצע אבל לא בהרבה). התחליפים לכיתות גדולות הם פחות תלמידים בבתי הספר, יותר כיתות לכל מורה או יותר מורים. אני לא בטוח שזה טוב יותר. 2) בכל מקומות העבודה בהם עבדתי בעשור האחרון היו יותר שולחנות עבודה מעובדים (באופן משמעותי), התיאור שלך לא לא מסתדר לי עם המציאות המוכרת לי. 3) אני מסכים. זה תהליך שכבר התחיל. 4) אני ממש לא מסכים. מחלה יכולה לעבור בין מדינות בדיוק כמו שהיא יכולה לעבור בין ערים, ואני מקווה שאתה לא רוצה לשים ביקורת גבולות בכניסה לכל עיר... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2) יש היום נטייה מגונה אך נפוצה לעבור מזה ל-זה. נכון שהשני נראה (וממותג) כהרבה יותר צעיר, מגניב ומעורר יצירתיות? אז זהו, שלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהאופן אופיס פופולרי בגלל שהוא "צעיר, מגניב ומעורר יצרתיות" אלא פשוט בגלל שהוא זול. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן. אמרתי רק שהוא *ממותג* ככזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך התמונה השנייה עברה ועדות פיסי? במרכז התמונה, אילוסטרציה חד-משמעית להסגברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חושף כמה הטיות בתגובתך: א. הטייה שמאלה. האילוסטרציה שאתה מדבר עליה נמצא בימין התמונה ולא במרכזה. ב. הטייה מגדרית. לי זה נראה שאשת התוכנה המוכשרת מסבירה משהו לתכנת החדש שהתקשה ובא לקבל עזרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"מרכז" התמונה - לא התכוונתי פיזית, אלא מוקד תשומת הלב. שפת הגוף של הגבר אומרת כולה ביטחון עצמי (מופרז?), הערכה עצמית גבוהה, ודומיננטיות על האישה. בהחלט אפשרי שהוא מתכנת חדש והיא המוכשרת והמנוסה מסבירה לו, אבל זה רק הופך את התנהלותו ליותר מגעילה, ולא נדירה כלל. (ואם אתה לא בטוח עכשיו אם אני עם הפיסי או נגדו, אירוני או סרקסטי, גם אני לא בטוח. אני חושב שאני יותר איתו מנגדו כאן.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא עומד בפוזה שמשדרת בטחון כדי להסוות את החולשה המקצועית. לא ככה? ______________ ברור לכולם כאן שאלה דוגמנים ולא אנשי הייטק אמיתיים, כן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד דוגמה, הפעם ?קישור https://www.themarker.com/technation/.premium-1.89770... בלי דוגמנית, תמונה מהעולם האמיתי>1. פרט טריוויה אבל לא רק - האוזניות שמונחות שם מימין למטה זהות לאלה שאני קיבלתי בעבודה. לא ממש מעניין לכאורה אבל אני רוצה ליידע את מי שלא מכיר, שבתנאי הישיבה המודגמים כאן אנשים גם עושים שיחות וועידה (זום ודומיו) עם אוזניות באופן שיכול להיות יומיומי. עכשיו תדמיינו את עצמכם עובדים כשמישהו במרחק מטר וחצי ממכם מנהל שיחה שוטפת של שעה בנושא כלשהוא2. 1 מתייחס לתמונה בתחילת הכתבה, לא לכתבה עצמה. 2 ובקשר לנושא - לדעתי יש כאן אפקט מסיח במיוחד בשל נושאי השיחה. אני מוצא שאם השיחות היו בנושאים שכלל לא קשורים לעבודה - מזג האוויר, ביטוחי רכב, קריאות עזרה מהילדים בבית - היה לי קל יותר למסך אותם. דוקא שיחות מקצועיות שקשורות לעבודה (גם אם לא בנושא המדויק שאני עובד עליו), גורמות למוח הטכני לתת להם יותר קשב - אולי בגלל שהמח מזהה פרטים שעשויים כן להיות לתועלת מקצועית ומתקשה למסך אותם מסיבה הגיונית. משהו כמו Uncanny valley בהפוכה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם מצמידים את השולחן לקיר? גם סנובים וגם איזה בזבוז משאבים מטורף! שמישהו יזמין מיד איזה מנהל הייטק ישראלי שיסביר להם שלשבת עם הפנים לקיר במקום לשים את השולחנות במרכז החדר מעודד נתק בין העובדים ששוקעים בעולמם הפרטי ומונע עבודת צוות. באותה הזדמנות, כמובן, אפשר להושיב מפתחים משני הצדדים של כל שולחן. ביחד! כאפיים! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האחרון כבר קיים ונפוץ. למרבה הצער. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודע. מניסיון ביותר מחברה אחת. לכן אמרתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבחור עם החולצה הפרחונית נראה חשוד. אולי dev ops | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I've seen much worse.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר מהרעש והדיבורים, הדבר שהכי חירפן אותי בצורת העבודה הזאת זה הדחיפות של הכסא מאחור כשאנשים צריכים לעבור מאחוריך / לצאת / להכנס לעמדה שלהם או של זה שהם לדבר איתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) באיזה עולם יותר מורים ==> פתרון לפחות תלמידים על כל מורה, זה משהו רע? פחות אבטלה, יותר כבוד למקצוע, איכות לימודים טובה יותר. החסרון היחידי זה ענייני תקציב. אז כן - יש להכפיל ואף לשלש את תקציבי החינוך. 2) בכל מקומות העבודה בהם עבדתי בשני העשורים האחרונים המצב היה רחוק כמזרח ממערב ביחס לתאור שלך. מהנסיון שלי, אנשי הייטק (בעיקר מנהלים) פשוט לא רואים את הצפיפות. הם רק רואים open space במובן השיחדש של המילה (מרחבים פתוחים שמפתחים רצים בהם באושר ועובדים יחדיו בעבודת צוות עם צבעי יסוד מהלוגו של גוגל וחדי קרן דיגיטליים ברקע). ההייטק, לפחות הישראלי, נראה לי תמיד כמו שילוב אסתטי מוזר בין מתפרות צפופות של המאה ה-19, גן ילדים וספינת עבדים השטה בקצב ה-scrum-שקר-כלשהו. 3) לא ברוב המקומות בהם עבדתי בעשור האחרון. אנקדוטה להיום (לא הוכחה - רק אנקדוטה): אני עובד במקום בו עובדי החברה הוכיחו מעל לכל ספק סביר שזה טוב לחברה שאנשים עובדים גם מהבית, אבל יש מנהל, קצת אידיוט, שמתמרמר שהם השקיעו כל כך הרבה כסף במשרדים יפים וזה יראה רע אם הם יהיו ריקים. זה ממש הטיעון בו הוא משתמש כדי לטמטם מאות עובדים ולטרטר אותם להגיע מהבית עם הלפטופ שלהם לעמדה בה יש להם את כל כלי העבודה בדיוק כמו שיש להם בבית. עובדי נוי. עציצי הייטק. אנשים כתפאורה. 4) זה לא אותו הדבר. ההבדל הוא שממשלה יכולה לשלוט על מדיניות הבריאות, הצפיפות והמלחמה בהתפשטות מחלות בתוך מדינתה, אבל אין לה שום שליטה על מה עושות המדינות האחרות. כפר גלובלי לא יכול להיות באמת כפר גלובלי ללא ביקורת גבולות נוקשה, בלי לסכן אותנו במשבר אפידימיולוגי עולמי נוסף (גם אחרי שנעבור את הנוכחי בשלום). אני לא רוצה לשים ביקורת גבולות בכניסה לכל עיר וזאת בדיוק הסיבה למה אנחנו צריכים לשים ביקורת גבולות על כל מדינה. העדר הביקורת הראויה בכניסה לכל מדינה זה בדיוק מה שהביא אותנו למשבר העולמי הנוכחי בו היינו צריכים להגיע למצב ההזוי בו שמנו שוטרים בכניסה לערים. כלכלה גלובלית זה טוב וחיובי. כפר גלובלי ללא גבולות זאת אשליה/חלום חסר אחריות שמסכן את הכלכלה הגלובלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) לפני המגפה האבטלה בברוב המדינות המתפתחות היתה ברצפה, למעשה היה מחסור בעובדים משכילים. בבריטניה, למשל, הממשלה הציעה לבעלי תואר במדעים מדוייקים משכורות עתק על מנת לפתות אותם לעבור הכשרה להיות מורים (רק עבור ההכשרה). הבעיות הן ש(1) לא כל אחד מתאים להיות מורה, (2) כל עובד שעובר הכשרה להיות מורה הוא פחות עובד שתורם לתוצר ו(3)מישהו צריך לממן את כל זה, והוצאות על חינוך הן לא זולות. 2) זאת לא המציאות המוכרת לי, אבל כל מה שאני מכיר זה אנקדוטות. יכול להיות שבישראל זה שונה, אני לא זוכר שראיתי שני עובדים חולקים שולחן. 3) אתה צודק, יש דינוזאורים שנלחמים בזה. אבל אני מדבר על מגמה. אחד הדברים שאני שואל בראיונות עבודה זה כמה המקום גמיש לעבודה מהבית, ונראה לי שיש מגמה די מובהקת שחברות נהיות יותר ויותר גמישות. 4) ממשלות יכולות (וצריכות) לשתף פעולה אחת עם השניה, חלקן גם עושות את זה. אני עדיין לא מבין למה לדעתך המצב בו יש שוטר מונע מתושב ברלין להכנס לקלן הוא "הזוי" אבל שוטר שמונע מתושב איינדהובן לקלן הוא המצב הרצוי. שניהם נשמעים לי הזויים באותה מידה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) אז זה לא זול. חברה שלא שמה את החינוך ואת הבריאות במקום הראשון היא חברה שמזמינה לעצמה רק צרות. דבר שיודע כל זב חוטם ששיחק קצת ב-Sim City. 2) גם שולחנות צמודים זה לזה ולכל מפתח שולחן שלם (מדהים! שולחן שלם לבנאדם! הישג בהייטק!). אני ראיתי גם ארבעה מפתחים חולקים שולחן עם הלפטופים שלהם. בתל אביב כמו בתל אביב, אם מישהו יכול לסאבלט חצי מהבלטה עליה הוא עומד, הוא יעשה את זה בלי לחשוב פעמיים. 3) בישראל, לפני עידן הקורונה, תמיד עשו פרצופים אם אתה מעלה את הדרישה אפילו ליום עבודה אחד בשבוע מהבית. החשש של המנהל הישראלי שהעובד שלו לא יעבוד אם הוא לא יסתכל עליו או יעשה לו ישיבות דיילי/וויקלי/בי-וויקלי/תלת-שעתי/דו-עונתי/תכנון/מה-עשינו-מה-עושים-מה-נעשה-סטטוס-טמפרוטורת-הקפה כדי להסתנכרן. 4) חלום הכפר הגלובלי לחוד והעולם כפי שהוא באמת לחוד. ביקורת גבולות, גם בנושא התברואתי, נשמע לי ההיפך המוחלט מהזוי. המשבר הנוכחי מלמד אותנו שזה הכרחי (אחרת מגיעים למצב בו יש צורך להשבית את כל תעשיית התעופה). הגישה צריכה להיות מאוזנת בין הצורך בשמים פתוחים לבין הצורך בביקורת גבולות. הרצון במערב פרוע בו לקפוץ לניו-יורק לא שונה במהות מלקפוץ לעיר שכנה *הוא* הדבר ההזוי בהתחשב במצב תעשיית התעופה היום, אחרי שלא היה לנו ביקורת גבולות ראויה. להתעלם מהמציאות בגלל איזה חלום אוטופי של ״כפר גלובאלי״, בלי להתיחס לתוצאות הנסיון לממש את החום, נראה לי לא רציונלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1) אז מה אתה מציע? להעביר כסף מתקציב הבריאות (באמצע מגפה עולמית) לתקציב החינוך? להעלות את המיסים (כשהאבטלה בשיא עולמי)? כסף לא גדל על העצים, ויותר מזה, יש נקודה שבה כל שקל מועיל הרבה פחות מהשקל הקודם, במילים אחרות, אם בתקציב של 100 ש"ח לחודש אתה מקבל כיתה ממוצעת של 40 תלמידים, אז בהחלט לא בטוח ש-200 ש"ח יצליחו להביא אותך לכיתה של ממוצעת של 20 תלמידים (או אפילו 35). 2) למיטב ידיעתי, הנדל"ן בתל אביב לא יקר יותר מלונדון או סאן פרנסיסקו - אני לא מבין או מכיר את התופעה הזאת (אבל אני מאמין לך). 3) זה נראה לי חוסר מזל אנקדוטי. 4) אתה יוצא מנקודת הנחה של מדינת אי (דה פקטו) קטנה. רוב האנשים בעולם המפותח חיים במדינות גדולות שאינן מדינות אי. במדינה כזאת המרחק בין שתי ערים באותה מדינה יכול להיות גדול יותר (בצורה משמעותית) מהמרחק בין שתי ערים במדינות שכנות. אני חושב שנסיון לבנות חומות מסביב לכל המדינות בעולם יהיה לא אפקטיבי (בגלל הגודל של רבות מהן) ולפרק את המדינות הגדולות לערי מדינה עם חומות נשמע לי הזוי. כדאי לזכור שעד סוף המאה ה-15 האמריקות היו, למעשה, מבודדות מאירואסיה, וכשנוצר מגע 90% (90%!) מהאוכלוסיה מת כתוצאה מהבידוד הזה. לדעתי, זאת לא הדרך להאבק במגפות, ואני מאד אצטער אם מישהו ממקבלי ההחלטות יקשיב לך. הדרך הנכונה, לדעתי, היא להגביר את שיתוף הפעולה בין מדינות ולפרק את החומות שמונעות שיתוף פעולה כזה. אם יותר שיתוף פעולה ואמון בין המדינות המגפה הנוכחית היתה יכולה להבלם במארס. אני לא חושב שאני מתעלם מהמציאות בגלל חלום אוטופי יותר משאתה מתעלם מהמציאות בגלל פחד פארנואידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3) גם אני מכיר את התופעות שאלה, כמעט כל מה שהוא מציין בקשר לחללי עבודה ועבודה מהבית דומים למה שאני מכיר בארץ. בענין עבודה מהבית אני מרגיש שיש כרגע תזוזה משמעוי, שיש תקווה שתמשיך לטווח ארוך ולו חלקית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3) אין לי גרפים ומספרים להוכיח שאתה טועה, אבל הסתובבתי לא מעט בהמון חברות בתל אביב בעשור וחצי האחרונים. הצפיפות, הרעש והמתכנתים שיושבים אחד על הראש של השני (כולל צורך להזיז את הכסא או להכניס את הבטן כי מישהו עובר מאחוריך) זה הנורמה. נראה לי שדווקא האנקדוטות שלך הן המדגם הלא מיצג. המתכנת הישראלי הוא עובד מתפרה של המאה ה-21. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה מתבלבל בין 2 ל3. הידע האנקדוטלי שלי הוא לא מתל אביב - אבל הייתי בכמה חברות היי טק במדינות אחרות בעולם, ואני לא חושב שראיתי נורמה של שני עובדי היי טק שחולקים שולחן. בהתחשב בעובדה שהקורונה לא צמחה בתל אביב באופן חריד ביחס לאותם מקומות, אני חושב שאפשר לבטל את הטענה שצפיפות חריגה במקום העבודה כמו שנהוג, לדבריך, בתל אביב הוא גורם משמעותי. ובנושא אחר, אני לא מבין מה הסיבה לצפיפות הזאת. המתכנת הישראלי אינו עובד המתפרה של המאה ה-21. או, לפחות עד לינואר השנה זה לא היה המצב. המתכנת הישראלי מרוויח (או, לפחות הרוויח) הרבה מאד כסף וקיבל תנאים חריגים ביחס לשאר בני ארצו (וביחס לרוב תושבי כדור הארץ). השוק היה עד לא מזמן שוק של עובדים באופן מובהק - ישראל לא נמצאת בוואקום, המחיר של מתכנת ישראלי הוא יותר מפי חמש מהמחיר של מתכנת הודי, סיני או וויאטנמי, להבדיל מהתוצר של מתפרות, עלות ההובלה של התוצר של מתכנתים הוא אפסי, ולכן, העובדה שלמרות התחרות מול השווקים המתפתחים היה מחסור בולט במתכנתים בישראל מעידה כמה זה היה שוק של עובדים. העובדה שהחברות שהתחרו על העובדים לא חשבו שלתת לכל אחד מהם שולחן משלו יפתה מספיק מתכנתים, שהחברות העדיפו להשקיע את הכסף הזה בסוואג ובימי כיף לא ברורה לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מכיר רק שתי חברות הייטק מבפנים (פרטים, בדף הכותב שלי באייל). מהניסיון שלי... ההבחנה שלכם, יש או אין חליקת שולחן - לא מוגדרת היטב, כי צריך להגדיר מה הם גבולות ה"שולחן" שחולקים או לא חולקים. לעתים קרובות אכן יש משטח פיזי אופקי מוגבה אחד, שיותר מעובד אחד עובד לידו; אבל לעתים קרובות זה משטח גדול, שמחולק באופנים שונים עם מחיצות מסוגים שונים; כך שלומר "חולקים שולחן" לא אומר הרבה על צפיפות, פרטיות, ארגונומיה וכו'. השאלה שלך בפסקה השנייה היא שאלה טובה. אני תוהה האם העניין הוא בכל זאת כספי, ושלתת יותר מרחב לכל עובד פשוט יעלה הרבה יותר כסף מימי כיף ושוואגים - אם מכניסים למשוואה את הרצון שאותו מטראז' יהיה גם במקום טוב בתל אביב. רוב ההייטקיסטים שאני מכיר יעדיפו להיות צפופים בתל אביב מאשר מרווחים בכפר סבא, נניח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נראה לי שזאת שאלה כל כך קשה להגדרה, הפונז צירף שתי תמונות, בראשונה רואים את המצב המוכר שלי, שני עובדים יושבים אמנם זה לצד זה, אבל יש לכל אחד משתח עבודה רחב מספיק לחפצים אישיים או שני צגים, בשניה רואים ארבע עובדים יושבים על אותו שולחן ממקודם. זה לא מוכר לי וזה נראה לא נעים על סף הקריפי. נראה לי ש-120 ס"מ (47 אינצ') זה הסטנדרט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים שזה לא קשה מדי להגדרה, רק כדאי להסכים עליה לפני שמתווכחים אם יש או אין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בבריטניה, ואני מניח שגם בישראל, חוקים די בורורים בנושא. מתחת ל-60 ש"מ לאדם זה פשוט לא חוקי. המקובל, בטח בחברות תוכנה, הוא לפחות מטר. אני מבין שמבחינת הנס אין הבדל באמת בין חצי מטר לעשר מטר, בגלל זה אני מתחיל לפקפק בעובדה שהתמונה שצירף הפונז באמת מייצגת (משום שעד עכשיו התבססתי על העדות של הנס)... אני אשאל שוב, האמנם זה המצב? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זהו ש*שניהם* קריפיים. אחד יותר מהשני, אבל שניהם מיותרים, מפריעים לעבוד ומפיציים מחלות. כל זאת כדי שבעל העסק (יחיה באשליה שהוא) יחסוך כמה שקלים על חשבון העובדים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין שאתה לא רואה את זה, אבל מבחינתי ההבדל ביניהם מובהק. באחד אי אפשר לעבוד, ועלול לגרום לבעיות נפשיות, והשני לא אידיאלי, אבל יש הבדל... שניהם לא מפיצים מחלות יותר מסידורי משרד אחרים. בעל העסק לא "חוסך" על חשבון העובדים בשום מקרה. זה פשוט לא עובד ככה. היחסים בין מעסיק לבין מועסקים הם יחסים כלכליים בין שני סוכנים עצמאיים. כל צד מנסה למקסם את הרווח שלו (או למזער את ההפסד). במתפרות או בסופרפארם המועסקים הם, למעשה, סוכן שבוי, ולכן בעל העסק יכול להרשות לעצמו לתת להם תנאים מינימליים (שמתבטא במשכורת, בפנסיה, בתנאי עבודה וכו'). במקרה של חברות תוכנה, למועסקים יש הרבה יותר כח מעובדים במתפרות ולמשה גם יותר כח מהמעסיק. לכן, המעסיק נותן למתכנתים תנאים (משכורות, פנסיה, דמי השתלמות, ביטוח בריאות, רכב, חומרה, ימי חופש, אופציות, בונוסים...) שעובדי המתפרות יכלו לחלום עליהם. השאלה שעומדת בפני המעסיק היא לא: "האם להעלות את שכר הדירה ב-100% על חשבון הרווחים לבעלי המניות" אלא "האם להעלות את שכר הדירה ב-100% על חשבון השכר של העובדים". כשמציגים את זה ככה, זאת בכלל לא דילמה של המעסיק, זאת דילמה של המועסקים, וכאן אני חוזר לשאלה שלי: "למה המתכנתים ממשיכים לעבוד בחברות שנותנות להם סידורי משרד כל כך לא נעימים?" אני בטוח שיש גם בישראל מספיק חברות תוכנה שנותנות סידורי משרד נורמליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"למה המתכנתים ממשיכים לעבוד בחברות שנותנות להם סידורי משרד כל כך לא נעימים?" כי זה עניין תרבותי ובתרבות ענף פיתוח התוכנה1 מקובל ונורמלי לשבת אחד על הכתפיים של השני. כל התרבות האירגונית נעה סביב היותך ניורון ברשת ניורונים שמתפקדים בסינכרון ועדכון תמידי (כל סדר יום העבודה בנוי על הגישה הזאת עם כל קשקושי ה-Agile/Scrum וישיבות הסינכרון הבלתי נגמרות2). ברוב החברות, עובד שידרוש *בשיגרה* זמני עבודה בשקט, בלי הפרעות והרחק מחברי הצוות, בישיבה בנפרד, יחשב ויתויג כ״עוף מוזר״. ההבדלים בין מה שאתה תכנה ״תנאי ישיבה טובים״ לבין מה שאתה תכנה ״תנאי ישיבה רעים״ הוא מספיק קטן כדי לא להיות שיקול עיקרי עבור עובד שצריך לבחור מקום עבודה. אנשים התרגלו שאם השכר שלהם מספיק שמן, אז זה בסדר ונורמלי לסבול מצפיפות. השיחדש של החברה כבר ידאג לתקן אותך שזאת לא צפיפות אלא ״אווירה של משפחה!״. אי הנעימות, הפרעות בלתי פוסקות וחוסר יעילות מסוים - כל אלו לא נרשמים בתודעת המנהלים והעובדים כמשהו לקוי שצריך לתקן אלא כחלק בלתי נפרד מאופי ואתגרי העבודה. משום שזה נהיה נורמה עם בסיס תרבותי, די כולם במשק עובדים ככה (יש הבדלים אבל לא מהותיים). לכן, העובד לא יכול ללכת לעבוד בחברה מתחרה שתציע לו לשבת במשרד ולעבוד כמו, נו, איך קוראים לזה, בנאדם. עובד שינהל משא ומתן על תנאי השכר שלו, יקבל לפחות אוזן קשובה, גם אם הדרישות שלו גבוהות. מפתח אתרים או אפליקציות שיעלה את הדרישה למשרד במהלך המשא ומתן על תנאי העבודה יקבל הרמת גבה מאנשי ה-HR, כתף קרה ו/או בעיטה בישבן עוד במהלך שלבי הראיון. מי הוא חושב שהוא לעזעזל? אצלנו עובדים בשקיפות מלאה, ב-open space ובעבודת צוות! הוא אכן נשמע כישרוני, אבל נראה שהוא לא מסתדר טוב בעבודת צוות או עם אנשים. נשמע כמו red flag. ________________ 1 זה גם מאוד תלוי בסוג המשרה ועד כמה נדירים כישורי העובד. יש הבדל בין איפה ואיך יושיבו חבר׳ה שהם מפתחים בצוות מובייל או ווב לבין המשרד שיקבל האלגוריטמיקאי בכיר (בעל הדוקטורט מסנפורד) שכנראה כן יקבל משרד כדי לעבוד. 2 נתחיל בסטנדאפ מה עשינו. לא לשכוח לעשות סינכרון של מה עושים לפני הצהריים. אופס, פגישת אפיק! נעבור לישיבת עדכון PM ועמידה בזמנים. יאללה Load balancing של ה-Epics עם ראשי הצוותים. אחריו דיילי שמדבר על מה נעשה מחר. כמובן שגם יהיה וויקלי ואולי גם איזה ביי וויקלי של כל הצוותים בשביל הפנאן וכדי לסנכרן בין הפרויקטים. בואו נקשקש את עצמנו לדעת 4 שעות כל יום ונמצא את הזמן לעבוד קצת בין לבין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תאור מדויק של המציאות שאני מכיר, ועל הדרך הזכיר לי שינוי אחר בתעשיית ההייטק שגם אז נתקל בטיעון "למה המתכנתים ממשיכים לעבוד וגו' " - המעבר ממשכורת רגילה עם שעות נוספות (כנהוג וכחקוק במשק הישראלי) למשכורת גלובלית. השינוי הזה, שהתרחש לפני כעשור וחצי, גרם לדעתי להרעה משמעותית בתנאי ההעסקה של רבים בהייטק, בעיקר בחברות שהאיזון בין העבודה לבית לא היה בראש מעייניהם. גם כאן באתר כבר התלוננתי אי אז על השיטה הזו שעוקפת באיזה טריק כלשהו את מערכת חוקי העבודה הישראלית, וגורמת לכך שעלות שעות העבודה של איש הייטק מעבר למשרה מלאה בחוק מתאפסת. ומאחר והיא מתאפסת, התמרוץ למנהל לדרוש שעות נוספות מהעובדים מוכפל משמעותית. גם אז נטען ש"מי שלא מתאים לו, שילך לעבוד במקום אחר" וראה זה פלא, מאז שהמצב הזה הפך גלובלי (פאן אינטנדד), אין מקום אחר שמתנהג אחרת1 1 כן יש מקומות שעם השינוי הזה עדיין שומרים על איזון עבודה-חיים טוב יותר. אבל אני לא מכיר שום מקום בהייטק כיום שנותן שכר לשעות נוספות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי שמועות שגונבו לאוזניי, בתעשיות הבטחוניות (או לפחות בחלקן) עדיין פועלים עם שעות עבודה מוגדרות היטב, עם החתמת כרטיס, ושעות נוספות בתשלום. אנשים ש''היו שם ויצאו מזה'', שיצא לי לדבר איתם, לא מתגעגעים לזה בכלל, אבל מן הסתם הם לא מדגם מייצג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עובד כמהנדס תוכנה כבר למעלה מ-20 שנה ובחברות שונות. מעולם לא עבדתי בקיוביקל, קל וחומר באופן-ספייס. מראש פסלתי כל מקום עבודה פוטנציאלי בראיון הראשון אם ככה נראתה סביבת העבודה של המפתחים שם. מעולם לא ישבתי בחדר עם יותר מ-3 שותפים. רוב חיי המקצועיים ישבתי עם 2 שותפים למשרד ותקופות קצרות עם שותף יחיד או עם שלושה שותפים. כמעט כל חיי המקצועיים אני עובד בשכר גלובלי (נראה לי שמאז 2001) וזה לחלוטין לא גרם לי לעבוד יותר, להיפך, כשעבדתי לפי שעות היה לי תמריץ לעבוד יותר שעות כדי להנות מהתוספת הגדולה על שעות נוספות (125% לראשונות ועד ל-200% מהשעה ה-14, אם אני זוכר נכון). עכשיו, כשאני עובד מהבית, אני מתחיל בדרך כלל סביב 8:15 ומסיים סביב 17:30, עם הפסקה לארוחת צהריים. בשורה התחתונה, עובד פיתוח בהיי-טק שמסכים לעבוד שעות לא מוגבלות בצפיפות בלתי נסבלת יכול לבוא בטענות רק לעצמו. יש מספיק אלטרטנטיבות לעבודה בתנאים גרועים, אולי בשכר פחות גבוה, אבל הוגן והולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי השעות הלא מוגבלות אני מסכים - מאז שאני הורה לילדות, הקפדתי יותר ואף עברתי למקום עבודה שבו השעות סבירות מאד, כמו שאתה מתאר. לגבי הקיוביקלס (לא נורא לטעמי) והאופן ספייס (גרוע יותר משמעותית) - לצערי האחרון נוטה להתרחב עוד ועוד ולהקטין את האופציות. אני אכן תקווה שאחד השינויים בעקבות הקורונה יהיה ריווח חללי העבודה ואולי אף הקפדה על חציצה מחד, ואפשור יותר עבודה מהבית מאידך. לגבי האחרון - בתור מי שאוהב לעבוד מהמשרד ולא מהבית, אני מקווה להנות מתופעת הלוואי של השינוי הזה - ירידה בצפיפות העובדים הממוצעת במשרד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני מעדיף לעבוד מהמשרד, אבל לא כי יותר נוח לי שם, אלא כי אני אוהב כשיש לי חברה בזמן העבודה. למרות שמותר לנו לעבוד מהמשרד, כמעט כולם מעדיפים לעבוד מהבית והמשרדים כמעט ריקים, כך שלא כיף לי לעבוד שם וגם אני עובד מהבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמי שעובד בפיתוח תוכנה יותר מעשרים שנה, אני חושב שאני מכיר את תרבות ענף פיתוח התוכנה. הייתי בחברות שונות במדינות שונות, והסיטואציה שאתה מתאר לא מוכרת לי. יותר מזה, כמעט כל מרואיין שראיינתי בשנים האחרונות שאל אותי במפורש לגבי נוהלי עבודה (סקראם, קאנבן...), מספר ישיבות ו/או שעות עבודה. אני זוכר שכשעבדתי בישראל זה היה אחד מהשאלות ששאלתי עוד לפני הראיון, ופסלתי הרבה חברות בגלל שעות עבודה שנראו לי לא סבירות. בכל החברות בהן הייתי חלק מהגיוס היה המשרד שנחשב ל"נכס" שדואגים שיראה אטרקטיבי למרואיינים (וכפועל יוצא, לעובדים). הייתי גם בהרבה ישיבות על עודף ישיבות, בסופן הוחלט לבטל ישיבות מסויימות, לצמצם אחרות, ולהפוך מספר ישיבות לאופציונליות. אני לא מבין למה להנהלה להתעלם מהרצון של העובדים להיות יעילים יותר, זה נראה לי כמו עוד סימן לחברה לא בריאה ולעובדים שלא מעלים דברים כאלה מול ההנהלה. היתרון היחיד, מלבד המחיר, של אופן ספייס הוא בגלל שהמנהלים הזוטרים יושבים באמצע מה שאמור לחסוך מהם את הצורך לקבל דיווח להם כל חצי דקה, מה שאמור לחסוך את כל הישיבות שתיארת. יש הבדל בין בקשה למשרד פרטי, שבהחלט עלולה להעלות דגלים אדומים, והמחיר שלה באמת משמעותי, לבין דרישה לעבוד על שולחן שלם, שנראית לי טריויאלית ולא אמורה להיות כל כך יקרה. מהדיון הזה נראה לי שההבדל לא ברור לכולם. לא יכול להיות שתרבות העבודה בישראל השתנתה בצורה כל כך קיצונית, והלא יכול להיות שהיא התנתקה מהמקובל בתרבות פיתוח התוכנה בשאר העולם. אחרי הכל, עד לפני כמה חודשים היה מדובר בשוק של עובדים, ורבים מהם היו במשרדים בחו"ל ובוודאי בקשר עם עובדים בחו"ל, הרעיונות האלה: סקראם, אג'ייל, אופן ספייס... הם יבוא של רעיונות מחו"ל, לא יכול להיות שרעיונות אחרים לא יובאו. מה גם, שהישראלים, נראה לי, הרבה פחות ביישנים והרבה יותר ישירים מעובדים במדינות אחרות, אחרי שראיתי סינים ואנגלים מתלוננים על עודף ישיבות לא נראה לי שווקא ישראלים יתביישו להגיד למנכ"ל שיש להם יותר מידי ישיבות. הניחוש שלי, אתם קצת מגזימים במה שנוגע לצפיפות, והיה לכם הרבה חוסר מזל במקומות בהם בחרתם לעבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוצג א' - משרדי וויקס בתל אביב. וגם כאן. מוצג ב' - משרדי צ'ק פוינט. מוצג ג' - משרדי גוגל בישראל. האחרון השתדל ושם רמז למחיצה בגובה עשרים סנטימטר בין העובדים, כאילו זה מה שיעזור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה באמת לא רואה הבדל בין זה לזה (שתי תמונות שאתה הבאת)? השני קרוב למה שמוכר לי, לא נעים, אבל חד משמעית לא "אחד על הכתפיים של השני". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוצא הבדל, אבל שלוש התמונות שהבאתי (שאתה בחרת בטובה מביניהן) עדיין מראות על מצב גרוע, וגרוע פי כמה ממה שהכרתי עד לעשור הנוכחי. אז אפשר להיפטר מאיש הקש של התמונה השנייה שלך ולדון בעובדות הכואבות כשלעצמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצב שונה ממה שהיה נהוג בעבר, בהחלט, לא חלקתי על זה. אבל מה שנטען כאן היה שמדובר על תרבות בה אחד יושב על הכתפיים של השני לכל רוחבו של השוק, ולכן אין לעובדים אפשרות לעבור לחברות בהם המצב שונה, את הטענה הזאת התמונה שלך, אם היא משקפת את המציאות, מפריכה. למיטב הבנתי, העובדות הן שהקיוביקלס לא יחזרו בזמן הקרוב, ובטח שאף אחד לא יעביר את כח העבודה שלו למשרדים פרטיים. גם משהו כזה הולך ונעלם. השוק מתכנס לעבודה מהבית ואופן ספייס. את האחרון אפשר לעשות בלתי נסבל או נסבל, ולהעמיד פנים שנסבל ובלתי נסבל זה אותו הדבר בגלל ששניהם לא אידיאלים זה מוזר בעיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי הפסקה השנייה שלך אנחנו מסכימים על העובדות - שתוך כעשור עברנו ממצב של קיוביקל גבוהי מחיצות שמאפשרים מרחב ופרטיות לאופן ספייס שמקטין מאד את המרחב ומאיין לחלוטין את הפרטיות. זה היה הטיעון העיקרי של הפתיל, ואם כך דיינו. ואפילו לגבי איש הקש, אם נזכיר שהרבה פעמים ביום אכן מפתח נוסף מגיע לשבת יחד עם איש תוכנה למשל ליד המחשב שלו כדי לעבוד יחדיו, אזי בתנאים הנוכחיים הוא מיד מפריע גם לשלושה מפתחים נוספים בסביבה הקרובה, שהשיחה הזו מעניינת אותם כשלג דאשתקד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולגבי המזל - עבדתי במקומות מצוינים, ואם לא שמת לב, ציינתי בבירור שמהפכת ה'צופף כפי יכולתך' היא מנהג מגונה שהתפתח רק בעשור הנוכחי, והקריירה שלי, לא נעים להודות, משתרעת על כמה כאלה ועד העשור הנוכחי תנאי המרחב העבודתי שלי היו טובים בהרבה מהנוכחיים. גם כשמשכורתי היתה חצי מהיום, למרבה ההפתעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני בשוק התוכנה יותר מ 20 שנה ועבדתי במקומות שונים בארץ ובחברות בסדרי גודל שונים - מתאגידים אמריקנים ועד סטארטאפים של שלושה אנשים (וכל מה שביניהם בספקטרום). התחושה שלי היא שאנחנו עלולים לעמוד באותו חדר, כל אחד יתאר את מה שהוא רואה וגם אז העדויות יסתרו אחת את השניה לחלוטין. לכן אני חושב שאפשר לסיים בזאת. אתה מתאר איזשהו עולם אלטרנטיבי שלי הוא נראה לגמרי דמיוני ומנותק מהמציאות ולכן אין לי מה להוסיף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 לצערי יש מקומות שבהם גם אלגוריתמאים בכירים לא מקבלים משרד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שלתת מרחב יעלה הרבה יותר כסף. המחיר של יום כיף הוא מאות בודדות של שקלים לעובד בשנה. ההבדל בשטח בין אופן ספייס של פעם לבין של היום, אני מעריך אותו בלפחות 2 מטר מרובע לעובד. 2 מטר מרובע עולים בתל אביב כמעט מאתיים שקל לחודש, בשכר דירה למגורים. הייתי מאמין שלעסקים זה עולה לפחות פי שניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מחקרים כבר הראו שוב ושוב עד כמה נוראיים ה-open spaces הללו ועד כמה הם פוגעים בתפוקת העובדים. החיסכון הכספי הוא אשליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור. אבל כמו שאני אומר תמיד, חפש את התמרוץ. כשמי שאחראי על חללי העבודה (תכנון ומשאבי אנוש?) מראה למנהל שהוא חסך השנה חצי מליון שקל על מאה העובדים החדשים, הוא מיד מקבל וי גדול בגליון הערכת המשימות שלו, ההערכה אליו גדלה במקום והתגמול הכענט מיידי בהתאם. זה שבטווח של שנתיים שלוש קדימה זה פוגע בפרודוקטיביות של הפיתוח ובתפוקה? זה גם קשה יותר למדידה ישירה, גם נמרח על פני הרבה יותר רבעונים, וגם מתבטא בסוף אצל מנהל הפיתוח - שזה בכלל לא אותו אחד מהתמרוץ הקודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהנסיון שלי: 1. החלטות נדל"ניות מקבל המנכ"ל (או, בחברה גדולה, מנהל הסניף) שהוא זה שבמקרה גם מי שמרגיש את הירידה בתפוקה. 2. מנהלי כח האדם נשפטים כמעט אך ורק על סמך שביעות הרצון של העובדים (ואי העזיבה שלהם) ככה שגם להם יש תמריץ בעובדים מאושרים. 3. מלבד אולי המנכ"ל, כל העובדים, כולל מנהל הפיתוח ומנהל כח האדם, יושבים באופן ספייס, וככל שהעובד בכיר יותר המקום שלו מחורבן יותר1. 4. לכל עובד יש גישה ישירה (ז"א, כל עובד יכול לבקש שיחה 1 על 1) עם המנכ"ל (או מי שמקבל את ההחלטות) ולהגיד לו בדיוק ממה הוא לא מרוצה. ככה שאני לא מבין איך עובד התסריט שלך. 1 אופן ספייס הוא בשביל המנהל - הוא אמור לשבת באמצע ולהרגיש את המורל של כל העובדים בלי ללכת לכל קיוביקל. ככה לפחות זה אמור לעבוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סעיף 3 הוא הכי רחוק מהמציאות בכל הפתיל עד כה. בכל החברות שעבדתי, וזה מחמיר עם הזמן כמו שציינתי, המצב לגמרי הפוך ממה שאתה מציג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזר. עבדתי בכמה חברות וזה תמיד היה ככה. יכול להיות שזה עניין של "מזל"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואפילו לגבי סעיף 1. א. החסכון הוא מיידי ומדיד , הירידה היא לטווח ארוך. ב. ירידה יחסית למה? הרי שום מנכ"ל לא עבר מיידית ממצב מאד מרווח לצפוף. הרבה פעמים גם יש גידול במספר העובדים והתרחבות תוך כדי הציפוף, כך שמאד קשה להשוות בין שני מצבים זהים, ויש המון פרמטרים שממסכים את זה. ג. כשהתעשייה לרוחבה מסגלת תנאים דומים, לא כל כך פשוט לעובד למצוא מקום אחר בו זה שונה. זה הרי לא הפרמטר היחידי בתנאי עבודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מה זה טווח ארוך? אם במקום בו אני עובד היו מתחילים ל"חסוך" בצורה כזאת הייתי שואל את המנכ"ל מתי עוברים למקום מרווח יותר. אם הוא היה מתחמק, או נותן לי תווך זמן לא סביר, הייתי מתחיל לחפש מקום עבודה חדש. אני בטוח שאני לא היחיד. בימים של לפני הקורונה היה לוקח לי חודש למצוא מקום עבודה חדש. יחד עם חודש הודעה מראש תוך חודשיים מקום העבודה היה מאבד אותי, ויחד איתי, להערכתי, עוד לפחות 30% מהעובדים. חודשיים זה פחות מרבעון, לדעתי זה תווך קצר. ב. ההבדל בין עובד לשולחן לשני עובדים בשולחן הוא לא הבדל שקשה לזהות. מהיתרונות של אופן ספייס, גם כשלא מדובר בשולחן שלך, ברגע שיש שני עובדים שחולקים שולחן איפהשהו תדע את זה. למעשה, ברגע שהתפוסה מתקרבת ל-90% המצב נהיה לא נעים. ג. אני מפקפק אם התעשייה כולה הסתגלה לתנאים דומים (עד עכשיו מה שיש לי זה העדות של הנס, שלא רואה הבדל בין שני אנשים בשולחן לאדם בשולחן, ושלך) - אחרי הכל התעשיה - גם בישראל - מעסיקה אנשים במשרדים ביתיים ובמקומות מאד רחוקים מתל אביב. זה בוודאי לא הפרמטר היחיד בתנאי העבודה, אבל זה פרמטר הכרחי (היית הולך למקום עבודה בלי שירותים? זה לא הפרמטר היחידי, אבל אם הוא לא קיים שאר הפרמטרים לא מעניינים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל המקומות שעבדתי בהם היו מחוץ לתל אביב. רק אומר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אני חושב שאפשר לבטל את הטענה שצפיפות חריגה במקום העבודה כמו שנהוג, לדבריך, בתל אביב הוא גורם משמעותי.'' בטל, כי זה לא היה הטיעון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כך, לא הבנתי את הטיעון. אתה יכול בבקשה להסביר לי אותו? | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |