 |
|
 |
||
|
||||
 |
נפרדנו השנה כבר מחיים גורי, אורי אבנרי ובועז עברון ועכשיו גם עמוס עוז. אכן, הולך ופוחת הדור ואנחנו נשארים עם הצעקנים ונמוכי המצח. יהי זיכרו ברוך. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דחילק ארז, אל תקשה כל כך עם עצמך. אנחנו מחבבים אותך למרות החסרונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אתה אומר? אחרי שצעקת על מי שיצא נגד החזירים וקראת לבחון אמנות אך ורק דרך טעם הקהל אתה לא רואה את עצמך חלק מהעדר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי אבנרי בחיים לא היה אומר את מה שאמר עוז בראיון לדויטשה וולה בזמן מבצע צוק איתן: "עמוס עוז ביקש לפתוח את הריאיון בשתי שאלות לקוראים ולמאזינים. המראיין ניאות לכך. עמוס עוז: "שאלה ראשונה, מה היית עושה לו השכן מעבר לרחוב שלך, היה יושב על המרפסת, מניח את בנו הקטן על ברכיו ומתחיל לירות אש מקלעים לעבר חדר הילדים שלך?" "שאלה שנייה, מה היית עושה לו השכן שלך מעבר לרחוב היה חופר מנהרה מחדר הילדים שלו לחדר הילדים שלך במטרה לפוצץ את הבית שלך או במטרה לחטוף את המשפחה שלך?" איבדנו עכשיו את אחד הקולות האחרונים של ציונות שמאלית שפויה. ונשארנו עם אנשי הקנאות השמאלנית הדוגמטית, שהיא הרבה פעמים לא שמאל ישראלי אלא ימין פלסטיני. עוז יחסר לנו, גם בגלל הספרות וגם בגלל השפיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אורי אבנרי נלחם במלחמת העצמאות וכמעט שילם בחייו. כמוהו גם ארגון שוברים שתיקה המהווה חלק ממה שאתה קורא לו "אנשי הקנאות השמאלנית הדוגמטית" שהם הפטריוטים האמיתיים בימי כיבוש וחולירע. ועמוס עוז גם אמר: "אנחנו כאן מפני שיש מקל גדול, אבל פצע לא מרפאים במקל. מאה שנה כל מיני חכמים אומרים לנו 'עוד מכה חזקה אחת ודי והכול יהיה בסדר'. לא. פצע צריך לרפא. לא מרפאים אותו ביום, לא בשבוע, אבל מתחילים באיזה מקום. מחפשים התחלה לריפוי פצע. קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים, לא שפה של הכנעה ולא שפה של הרתעה ולא שפה של לימוד לקח, ולא שפה של 'פעם לתמיד', ולא שפה ש'הם יחטפו ככה שהם לא ידעו מאיפה זה בא להם'. שפה של ריפוי פצעים. שפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך, כן, לאויב שלך, את המילים הפשוטות, 'אני יודע, כואב לך מאוד, אני מבין'. אלו מילים פשוטות, קלות. לא צריך להוריד בשבילן אפילו קרוואן אחד באיזו התנחלות. צריך להגיד אותן, ולהגיד אותן כמו שצריך". ועוד אמר בנאום ב1989: " "כת קטנה, כת משיחית, אטומה ואכזרית שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות והיא מאיימת להחריב את כל היקר והקדוש לנו, ולהשליט עלינו פולחן דמים פראי ומטורף". כמה נכון, כמה צודק וכמה עצוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרבה שנים קודם לכן, עם ראש ממשלת שוודיה, מתוך ראיון עם ידידו ובר הפלוגתא שלו, דרור אידר: "הייתי במקרה בשבדיה בימי מלחמת לבנון הראשונה. היה קשה מאד להיות ישראלי בשבדיה באותם ימים. היה לי אז ספר שנקרא "פה ושם בארץ ישראל" ותרגמו אותו לשבדית. הופעתי בטלוויזיה, תשע בערב, כל הרשתות מתלכדות. המראיינת שואלת אותי, 'תגיד, אתה לא מתבייש להיות יהודי בזמנים כאלה?' אמרתי, 'למה?' והיא אמרה, 'אנשים שלך, עמךָ, מעורבים בהריגה, זה נגד הדת שלכם'. אמרתי, 'יש לי חדשות בשבילך' – בטלויזיה אמרתי את זה - 'ישראל היא לא ארץ נוצרית, למרות שקשה לכם לחיות עם זה, ואנחנו לא בעניין של הושטת הלחי השניה'. אמרתי והלכתי לישון. בעשר בבוקר הגיע טלפון למלון שראש הממשלה, אולוף פלמה רוצה לדבר איתי. לא הכרתי אותו. הלכתי, זה היה קרוב. ברגל. משרד צנוע מאד. אמר שהוא ראה בטלוויזיה והיה המום, איך יכולתי להגיד שלהרוג זה לא מנוגד ליהדות, מה עם עשרת הדברות? השבתי: Prime minister, there is no such commandment in the whole bible (אין ציווי כזה בכל התנ"ך). הוא אמר 'מה?' חזרתי: 'אין'. הוא לחץ על האינטרקום ותוך דקה רצה פנימה המזכירה שלו עם ספר בכריכת עור ירוקה מרופטת. זה היה כנראה התנ"ך של הקונפירמציה שלו. פתח מהר, כנראה ידע ספר, וקרא: Thou shalt not kill. אמרתי לו, 'אני יודע שזה בתנ"ך שלכם; זה אצל מרטין לותר בגרמנית ואצל המלך ג'יימס באנגלית; זה רק לא במקור'. 'מה כתוב אצלכם?' אמרתי: כתוב 'לא תרצח' Thou shalt not murder. ואין שום קירבה אטימולוגית בעברית בין הפועל להרוג לבין הפועל לרצוח. להרוג הורגים אצלנו. לא רק מותר, זה אפילו מצווה, הקם להרגך. פלמה היה כה המום שאמר לי משפט שלא אשכח לעולם: 'מר עוז, אתה בטוח שהגרסה שלכם היא הגרסה הנכונה של התנ"ך?"' פלמה, אגב, נרצח שנים מעטות לאחר מכן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויחד עם זה עמוס עוז ידע לבקר את עצם אי-צידוקה של מלחמת לבנון עצמה. ולגבי השאלה של פלמה, יש בה שמץ של אמת. לא לגבי תוכן הדברים כמובן אלא עצם העובדה שאת מרכזיות התנ''ך קיבלה תנועת ההשכלה היהודית ואחריה הציונות מהפרוטסטנטים. ביהדות התנ''ך לא נחשב כלל חוץ מהתורה וספרות ההלכה היא שעומדת בבסיסה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השקפת עולמו של עמוס עוז (באדיבות עדה רבון): "איפה העולם זקוק לקנאות ואולי אפילו לאלימות"? עוז ... חיקה בקולו את דוד בן גוריון שואל "על מה נהרגים"? ואז השיב: "על החירות ועל חיי אדם". הוא הבדיל עצמו מהפצפיסטים האירופאים שמבחינתם "הרע העליון בעולם זה האלימות, המלחמה", ואמר: "אני לא משם. בעיניי הרע ההחלטי בעולם איננו האלימות אלא התוקפנות. התוקפנות היא אמא של כל האלימות... שם נעצרת הסובלנות שלי... התוקפנות כרוכה תמיד בסוג של קנאות". בהמשך אמר: "חירות. אני רוצה שהעם היהודי יהיה אדון לעצמו, אבל אני רוצה שהוא לא יהיה אדון לאנשים אחרים שאינם העם היהודי. אני רוצה שנהיה עם חופשי בארצנו, ואני רוצה שגם אחרים יהיו עם חופשי בארצם. אינני רוצה להיות מיעוט תחת שלטון זר, גם לא תחת השלטון הזר הנאור ביותר בעולם". "שני הדברים האלה", סיכם עוז, "החיים והחירות – על זה אני מוכן להיהרג, על זה אני מוכן להרוג בני אדם אחרים. אבל אני אסרב פקודה ואלך לכלא אם יתנו לי רובה וישלחו אותי להילחם על זה שהמדינה הזו תוסיף לעצמה עוד שני חדרים וחצי על חשבון השכנים, או שהיא תנהל מלחמה למען משאבים או למען רווחה או למען תועלת או אפילו למען יתרונות אסטרטגיים. החיים והחירות, זה הקו האדום שלי, בדברים האלה אני פנאט." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זוהי באמת המשמעות של המילה „רצח״ בעברית תנכית? לדוגמה, בבמדבר ל״ה, כחלק מהחוקים שעוסקים בערי מקלט: וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה-נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה: וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגֹּאֵל וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רק מנחש שהוראת פועל זה תלויה בטיב הטקסט, וכאשר מדובר בלשון החוק היא ספציפית יותר ומתייחסת לרצח כאל הוראתו המודרנית - הריגה בניגוד לחוק. אחרת לא ניתן היה ליישב בין ''לא תרצח'' לבין עונש המוות המיועד בתנ''ך לעבירות מסויימות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה שלי לשתי השאלות של עוז: עובר דירה, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל הדירות הקודמות המצב לא היה יותר טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכל שנה אני נתקל בפייסבוק במשפט בסגנון: שני ימי זיכרון באותה תקופה, כדי להזכיר לנו כמה עולה לנו המדינה וכמה עולה היעדרה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שני ימי זיכרון סמוכים כל שנה, לטובת החשבון הכללי: כמה עולה לנו עם מדינה, וכמה עולה לנו בלי. (צור ארליך) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעשור האחרון יצר הגאווה הרסה בו כל חלקה טובה. שמעתי אותו לא אחת בטקסים של קבלת הפרסים מחמיא לעצמו בצורה מעוררת מחשבה פילוסופית על מהות החיים בצל הפוזה והדאויין. לא הזלתי והוזלתי דמעה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |