 |
|
 |
||
|
||||
 |
דוב, אתה חוזר שוב ושוב על אותו כשל. אתה עורך אנלוגיות היסטוריות בין שני מצבים היסטוריים שבהם התנאים שונים, הגיאופוליטיקה שונה, העולם שונה, אך אין זה מעכב בעדך מלגזור מכך מסקנות. הפעם אתה טוען שלפני 1967 איש לא העלה על דעתו לדבר על שטחים תמורת שלום (וזה נכון) ואילו אחרי 1967 כאילו תקף את השיח הפוליטי בארץ איזשהו שגעון שמאלני שאין לו כל בסיס הגיוני (למעט ההסבר הימני שהחוסן הלאומי שלנו התכרסם וכו'). ובכן אסביר על קצה המזלג מה השתנה בין שתי התקופות: ראשית, היה פחות מה לתת. גבולות 67 אמנם רחבים יותר בגליל, בירושליים ובמקומות נוספים מגבולות החלוקה, אך אינם גדולים בהרבה. לעומת זאת. הגבולות שלאחר מלחמת ששת הימים רחבים בהרבה ומאוכלסים לגמרי (עד תחילת ההתנחלויות) בערבים. זה הבדל מהותי, אך יש הבדל מהותי עוד יותר. בשנים 1948-1967 הסכסוך הישיר לא היה עם ישות לאומית פלסטינית אלא עם מדינות ערב. אמנם היתה בעית הפליטים הפלסטינים, ששמשה עילה לעוינות מתמדת ביננו למדינות ערב, אך בתקופה ההיא לא דובר כלל על הקמת מדינה פלסטינית שיש לתת לה שטחים כדי שתוכל להתקיים. זאת במידה רבה משום שלמדינות ערב לא היה הרבה פתחון פה בעניין זה מכיוון שחלק ארי שיועד בגבולות החלוקה למדינה פלסטינית סופח לירדן והתקבל כעובדה מוגמרת. לא היה לחץ ערבי על הירדנים לייעד שטחים אלה לפלסטינים. במקביל רצועת עזה היתה בידי המצרים. התוצאה המכרעת של מלחמת ששת הימים היתה ששאלת המדינה הפלסטינית, שנדחקה לשוליים, ולא דובר בה כפתרון המובהק לבעיית הפליטים, החלה לעלות במלוא חריפותה מרגע ש"אוחדו" הגדה והרצועה תחת שלטונה של ישראל. העובדה שחלק ניכר מבני העם הפלסטיני כבר לא היו אזרחים במדינה ערבית והפכו לעם תחת שלטון שנתפס בעיני הערבים ולאחר זמן בעיני רוב העולם כשלטון כיבוש שינו את המצב. והמצב החדש הזה, אחרי 67, הפך לקרקע פוריה להתפתחות תנועה לאומית פלסטינית בסדר גודל שלא היה קיים בשנים 48-67. מצוקת השלטון הישראלי עוד גיבשה את הזהות הפלסטינית. ובקצרה, נוצרו מחדש התנאים לדרישה של הקמת מדינה פלסטינית, שדרוש לה שטח. וזאת, דוב, הסיבה, שהרעיון של שטחים תמורת שלום שלא דיברו בו לפני 67, הפך למרכז השיח בתקופה שאחרי כן. (יש גם סיבות נוספות כגון השינויים שעבר העולם כולו מתקופת המלחמה הקרה לעידן הגלובליזציה, אך אסתפק באמור לעיל.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהחמצת את הרעיון המרכזי שבדבריי. לא רק שלא טענתי שאין הבדל במצבים אז ועתה, אלא הבאתי את ההבדל שבעיניי הוא הכי חשוב ועולה על עניינים פורמאליים כאלה ואחרים. במקום להכביר במילים כדי להסביר למה התכוונתי, אשאלך שאלה. נניח שבעיצומה של אותה תקופה שאותה הזכרתי, תקופת הטרור של הפאדיון היתה קמה קבוצה שהייתה דוגלת בהצעה לערבים לחזור לגבולות החלוקה תמורת שלום, ונניח שמישהו ממנה היה אומר לך: "לנו יש אופק מדיני. מה האופק המדיני שלך ?" מה היית משיב לו ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוב, קראתי שוב, ואכן החמצתי חלק מדבריך, אף שבדרך כלל אני קורא את הדברים בדקדקנות. אכן הצבעת על הבדלים אחדים בין המצב לפני 67ואחריו, והייתי יכול לקצר בדברי לו הייתי מביא אותם בחשבון. ועם זאת, אני שולל את טענתך שאין הבדל עקרוני בין התקופה ההיא לתקופה היום, לא בעניין הלגיטימציה של הטענה שאין להחזיר שום שטח במסגרת מו"מ מדיני, שכן בדמוקרטיה זכאים הכול להביע דעה, כי אם מהסיבות שהדגשתי, ובהן כאמור: א. בעניין הפלסטיני היתה בעית פליטים, אך היא לא היתה "בעיה בוערת", כיוון שרוב הפלסטינים חיו במדינות ערביות (ואגב, בגלל שזו "בעיה בוערת" התביעה היא ל"שלום עכשיו"). ב. לא היה כל לחץ בינלאומי לסגת מהקו הירוק כפי שיש היום לחזור אל הקו הירוק הנתפס כגבולנו הלגיטימי. והיות שלא עלתה תביעה כזו, איש לא "התנדב" להחזיר שטחים שנכבשו ב-48. (וזו גם אחת הסיבות שהנושא השטחים לא עלה על הפרק). כדי להעלות את טיעונך שאין הבדל בין אז להיום מבחינת ההגיון שבתביעה להתחייב מראש להחזיר שטחים אתה נדרש להמציא קבוצה היפותטית של כאלה שרצו להחזיר שטחים בגלל הפדאיון (דבר שכפי שגם אתה טענת איש לא העלה על דעתו). ואילו אני אומר שלא בכדי לא קמה קבוצה כזו אז - המצב היה שונה בתכלית. אתה מבטל את ההבדלים בין התקופות כבלתי רלוונטיים מבחינה עקרונית, ואילו אני אומר שהם עושים את כל ההבדל. והם עושים את כל ההבדל כי אנו חיים במציאויות קונקרטיות ולא במציאויות עקרוניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר שוב. לא ניסיתי כלל להראות שיש דמיון בין שתי התקופות, אלא לערער על תקפותה של צורת העלאת טיעון מסויימת בויכוח. מבחינתי יכולתי להשוות את מצבנו גם למצב שבו קבוצת מטיילים בספארי צריכה לעמוד בפני להקת אריות שמבקשת להתקיפם. ולכן לא בקשתי שתשווה שוב בין שתי התקופות אלא באמת שתנסה לבחון כיצד היית עונה על השאלה שהצגתי, מבלי לנסות להשוות את תקופת שנות החמישים שבה הייתה נשאלת השאלה הזאת, לאיזו שהיא תקופה אחרת, בודאי לא לתקופה עתידית שאיש לא ידע אז כיצד תיראה. מצב מדינת ישראל היה אז לא טוב. לא היה שלום. מהרבה בחינות מצבנו היה אז רע ממצבנו היום. בא מישהו שחושב שאפשר לשפר את המצב בעזרת ויתור על שטחים. חושב שיש לו דרך להביא שלום. הוא טוען: לנו יש אופק מדיני. מה האופק המדיני שלך ? כיצד היית משיב ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני מספר ימים קרה לי דבר דומה, מכוניתי נתקעה באמצע הדרך בשדרות בן גוריון כיוון שרצועת האלטרנטור ניקרע ולא טרחתי לתקנה עד שהמצבר נפרק לחלוטין. עמדתי לי בתא הטלפון הציבורי וביקשתי משכני ירמיהו גונקל שהוא מבין גדול במכוניות ותמיד יש לו איזו מכונית מפורקת בהישג יד, שיגיע עם רצועה מתאימה וכבלים להנעה. לאחר שסיימתי את השיחה, ניגשה אלי בחורה ואמרה לי "לי יש גלגל רזרבי, איפה הגלגל הרזרבי שלך?". האמת היא שהייתי המום מעולם לא פנתה אלי בחורה מיוזמתה (למעט קריאות כמו "קישטה", "לך מפה", "יא מכוער" וכיוצ"ב). אולם באותו ערב, כשישבתי לי נינוח מול הטלויזיה וצפיתי בתוכנית האהובה עלי, לחיי האהבה הטרידה אותי השאלה שלה ותמהתי, באיזה הקשר אוכל לספר עליה לקוראי האייל היקרים לי עד מאוד. והנה ההקשר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה יופי! בדיוק היום בבוקר אני נכנס למכוניתי, מצמיד את "הדבר הזה" של ההמוביליזר, מנסה להתניע, ו... גורנישט! אין צליל ואין עונה!? הבעיה החמירה, שכן נסיון ההתנעה הכושל העביר את ההמוביליזר למצב כזה שלא אפשר לי להצמיד את "הדבר הזה", ולנסות שוב להתניע. פתחתי את מכסה המנוע, ניתקתי את המצבר, חיברתי שוב, וההמובילייזר שוב הבהב כתמול שלשום. ניסיתי שוב להניע ו... גורנישט... לאחר מספר נסיונות כושלים, החלטתי להניע בדחיפה. הנעתי ונסעתי. עם הגיעי למקום חפצי, כיביתי מנוע, ונסיתי להניע ו... הללויה! 1. האם העובדה שהצלחתי להניע לאחר הנסיעה מעידה על כך שהאלטרנטור שלי מתפקד כראוי? 2. האם המצבר שלי גוסס? הדבר קצת מוזר בעיני שכן מצבר הVOLTA(פה קבור הכלב?) שלי משרת אותי רק כשנה וחצי. 3. איך קוראים ל"דבר הזה" בעיברית או בלועזית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האלטרנטור הוא רכיב שמנצל את סיבוב המנוע להפעלת דינמו שמטעין מחדש את המצבר. במקרה שהאלטרנטור לא עובד, המצבר לא נטען מחדש. אין לכך השפעה מידית אולם כעבר זמן מה, המצבר ייגמר והרכב יסרב להתניע. במקרה שהאלטרנטור לא עובד, אמורה לדלוק נורת חיווי בצורת מצבר בלוח השעונים (זו שנדלקת לשניה בזמן ההתנעה). מכונית הפורד פיאסטה שלי דורשת המחלפת מצבר בערך כל 23 חודשים (אני יודע זאת מכיוון שמצבר מגיע עם אחריות של 22 חודשים, שתמיד פגה זמן קצר לפני שהמצבר שלי שובק) כך שהעובדה שהמצבר שלך משרת אותך רק שנה ומחצה אינה אומרת דבר. אין לי מושג איך קוראים לדבר הזה (אולי צ'ופצ'יק) ומעולם לא הייתה לי מכונית עם משבת מנוע ומי שיגנוב את הפיאסטה שלי, מגיע לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוב, אחלק את תשובתי ל-3 ואודה לך אם תגיב על חלקיה אחת לאחת. א. אני הבנתי שאתה מעלה במאמרך את התקופה שלפני 67 כדי להסיק מסקנה כלשהי מההשוואה בין שתי התקופות (או לפחות כדי לנצל את ההשוואה כמקפצה רטורית לחיזוק טיעונך). אם מהשוואה כזו, לדבריך, לא ניתן ללמוד כלום לעניין העקרוני שחשוב לך באמת, מדוע בכלל נדרשת במאמר למסע הזה בזמן? ב. דומני שאתה החמצת את תשובתי שהתמצתה במשפט: אנו חיים במציאויות קונקרטיות ולא במציאויות עקרוניות. לשיטתי איני יכול לענות על שאלתך במנותק מכל הקשר של מצב פוליטי-מדיני. מתן תשובות עקרוניות תלושות מנסיבות קונקרטיות אולי מתאימות לחברי מרכז הליכוד, אבל לא לי. ג. ולעניין השימוש בביטוי "אופק מדיני" גם אני איני מסמפט אותו, ואיני משתמש בו, אם כי אני מבין את "התועלת הפרקטית" שבו לפוליטיקאים מהמרכז-שמאל. אין להם פתרון אמיתי סופי לבעיית הסכסוך. תהליך אוסלו מת ובמתכונתו הקודמת לא ישוקם עוד שנים רבות. להערכתי גם ב"עבודה" אין מתכוונים לתת שטחים בעתיד הנראה לעין. אך אין הם יכולים לחיות גם עם "ואקום מדיני" כמו חלקים בימין, ולכן הם בעד עשיית דבר מה שלפחות מצייץ כמו מו"מ לשלום. היות שמשלים חביבים עליך אנסה להבהיר את ההבדל הפסיכולוגי בינך לבין המפא"ניקים במשל: שתי צפרדעים נפלו כל אחת לכד עמוק שיש בו שמנת. האחת אמרה אין פתרון, אין סיכוי לצאת מהכד הזה, ואילו השניה החלה להכות ולבטוש ברגליה עוד ועוד. הצפרדע הראשונה אכן טבעה ומתה, אך בכד השני, כך התברר, אחרי בטישה ממושכת, הפכה השמנת לחמאה; והצפרדע השניה משחשה קרקע מוצקת מתחת רגליה דלגה החוצה בחדווה. ובכן דוב, מבחינת המפא"ניקים, אותה בטישה חסרת תוחלת לכאורה הקרויה "אופק מדיני", כל אותם טנט שמנט, מיצ'ל שמיצ'ל, היא עשייה, שגם אם היא נראית נואשת וחסרת תכלית אמיתיתיכולה בסופו של דבר להביא לאיזושהי פריצת דרך מדינית. נ.ב. דוב, שים לב, שלו היינו מחליפים במשל את השמנת בשמן שחור כמו נפט גולמי, שאינו מתמצק בבטישה, גם הצפרדע השניה לא היתה ניצלת. אפילו במשלים הנסיבות הקונקרטיות משחקות תפקיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כשבועיים ערכתי ניסוי כזה. זרקתי צפרדע לתוך גביע של לבן וציפיתי לאחת משתי התוצאות שהוזכרו במשל. הצפרדע תתבע או שתבטוש ברגליה עד שהאשל יהפך למרגרינה. למרבה האכזבה הצפרדע פשוט עשתה ברבפ, יצאה מהגביע בקפיצה ועשתה לי כתם על השטיח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הצפרדע תתבע, אתה תהיה בצרות כאלה שלעומתן הכתם על השטיח יחוויר עוד יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשלון הניסוי שלך נובע, כמובן, מהגדרה לא נכונה של מטרותיו. לא ניתן לקבל מרגרינה על ידי בטישה בחלב, לכל היותר ניתן לקבל כך חמאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למי שטרם שם לב, לפופק יש קיבעון מסויים למרגרינה (ולבית שמש). אנחנו מגלים הבנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי עוד עשרות רק שהשניים הללו נוטים לצוף על פני השטח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם פנית לוועדה וקיבלת את האישורים המתאימים בטרם עריכת הניסוי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שלא מדובר בניסוי רפואי אלא ניסוי ספרותי פניתי לועדה שעוסקת באישור עריכת ניסויים ספרותיים בבעלי חיים. משלא מצאתי ועדה כזו הקמתי אותה במו ידי והיא אישרה את הניסוי. ככה זה הולך לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני אמנם חוזר על עצמי, אך אך זה כל מה שאני יכול לעשות. מה שניסיתי להראות הוא שכאשר יש מישהו ש"יש לו אופק מדיני" (בעברית: הוא מוכן להציע שטחים תמורת שלום), ומישהו אחר שאין לו "אופק מדיני", כלומר אינו מוכן, לא נובע מכך מתוך הגדרה שדרכו של הראשון היא הנכונה. לא די לומר "אין לך אופק מדיני" אלא גם להסביר מדוע העובדה הזאת חשובה. במאמר זה לא ניסיתי להראות שהדרך האחרת היא הנכונה אלא רק לפסול את הטיעון הזה כשהוא בא ללא תמיכה נוספת. הבאתי את הדוגמה מהעבר כדי להראות מקרה שבו מוסכם על רובנו שזה שאין לו "אופק מדיני" דווקא הוא הצודק. ב. את השאלה שאלתי מבלי שאמרתי מה יהיו מסקנותי מהתשובה שאקבל לגבי תקופתנו. כדי להבהיר את עמדתי היה חשוב לי לקבל תשובה במנותק לקשר לעכשיו. לאחר שהייתי מקבל תשובה הייתי מקשר לתקופתנו, אבל אין שום צורך לנחש מה הייתי אומר ולכן לפסול את השאלה. והמקרה שהבאתי אינו מקרה מהמאדים שאינו יכול לקרות. מאד מעשי ומציאותי לחשוב שמישהו אז היה טוען טיעון כזה ושואל מה האופק המדיני. איני מבין כלל מה הקושי לענות. אני הייתי עונה. (בעצם את תשובתי כתבתי במאמר עצמו.) ג. בסדר. זו עמדתם וזה לגיטי אבל אינו בסתירה למה שניסיתי לטעון. לגבי המשל, חשוב היה להביא עוד אפשרות חשובה: הבוטשת אבדה את כוחותיה וטבעה לאחר שאפסו כוחתיה וחברתה שמרה על כוחותיה זמן רב יותר עד שהגיע איזה חובב צפרדעים (לא כמאכל), וחילצה משם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |