בתשובה לבוא, 28/08/16 16:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יצא לי לא מעט לקרוא או לשמוע מישהו מדבר על יצירה שלא עשתה לי כלום, ובנימוקיו מביא אותי לראות דברים שלא ראיתי ביצירה, וגם לאהוב אותה. מבין, לא? הבנה בפרטים הטכניים, היסטוריים, וכו' היא לרוב כלי מועיל בהסברים מסוג זה, ולכן למרות שאני מסכים איתך שאין זהות בין שני סוגי ההבנה, יש ביניהם קשר. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, התהליך אותו תארת קרה לי אינספור פעמים במהלך חיי. לא תמיד זה נגמר ב״אהבת״ היצירה, אבל בהחלט באיזושהי תחושה שלא הייתה קיים שם קודם [התפעלות לדוגמא]. הבנה בהיסטוריה, טכניקה וכו יכולה לפתוח המון דלתות, אני רק יצאתי נגד הטענה שהיא פותחת את דלת ה״דיעה שלי יותר נחשבת משלך בנוגע לערך היצירה״ [טענה שככל הנראה אף אחד לא טען פה באייל]... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[דווקא נטענה כאן פעם טענה דומה לזו, בנוגע לתחום הספרותי דוקא, בפתיל ארוך ומתסכל במיוחד, אבל זה רק לידיעה]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע מעניין. אשמח לקישור, אם זכור לך היכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להתחיל מ<תגובה 625094 ולהמשיך מתגובתי תגובה 625155 והלאה, בעיקר בפתילים מול האילה הזמנית ווילסון המוזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שהצליח לפתוח לי צהרים שהיו סגורים לכמה יצירות מסוג כלשהו, אני כנראה אטען שהדיעה שלו נחשבת יותר משלי בנוגע לערך של יצירות מאותו סוג. רק כנראה, כי אני לא בטוח לאיזה צורך היא נחשבת או לא נחשבת יותר או פחות. אם אדע, יכול להיות שאוכל גם להכליל את דרוג היחשבות הדעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם זה אין שום בעיה, הבעיה תתחיל רק אם תקבע שהדיעה שלו גם נחשבת יותר משלי - עבורי, עבור אנשים אחרים ועבור עולם האמנות באופן כללי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מצב שארצה לקבוע את זה. אבל שוב, תלוי ''נחשבת'' לצורך מה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחשבת לגבי הערך האמונתי של יצירה [=״זו אמנות יותר טובה מזו״]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאפשר לומר ''זו אמנות יותר טובה מזו לדעת האנשים שמבינים'', ולתת תוקף אובייקטיבי-למחצה (אם לא יותר ממחצה) ל''מבינים'', אם כי זה לעשות את זה בפועל מסובך ואני לא חושב שמישהו יטרח. המובן האובייקטיבי-למחצה שאני מציע ל''מבינים'' יהיה באמצעות היכולת להראות לאנשים אחרים דברים שהם לא ראו ביצירות ולשכנע אותם במידה זו או אחרת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא רק מסובך, זה גם בלתי אפשרי, הרי צריך לקבוע סטנדרטים שיהיו מקובלים על כל ״המבינים״ מי נחשב ״מבין״ ומי לא. האם גם ל״מבינים באוכל״ יש יותר סיי מה נחשב טעים ומה פחות טעים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם כתב פה אחד עם אותו שם כמו שלי, רק שהוא היה חכם יותר ממני. תגובה 334915 עונה, אני מקווה, לטענתך הראשונה. בקשר לאוכל, התשובה היא לא כל כך, וזה מחזק את הטענה שלי. לא קרה לי הרבה (או בכלל) שמישהו הסביר לי מתוך בקיאותו באוכל מה טוב במאכל מסוים, וגרם לי בו במקום לאהוב את המאכל הזה יותר מקודם. לך זה קרה? כמובן שכן רכשתי אהבה לדברים שלפני כן לא אהבתי, ואבחנה בטעמים שלפני כן לא הבחנתי בהם, אבל זה היה בעיקר מתוך התנסות חוזרת ונשנית. אולי גם בהשפעה של "מומחים", אבל באופן חלש יותר מאשר באמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי אין סטנדרטים אבל קל לדעת מי מבין בתחומו. הבנה בתחום מתבטאת תמיד בבקיאות בפרטים שההדיוט לא מודע לחשיבותם, לתחכום ולקושי שביצירתם, להשראה או לדמיון ליצירות אחרות, להשפעות תקופתיות, מקומיות, להשתייכות לסגנון, ושעות אדם. רמת הבקיאות משותפת למבין באוכל, למבין בציור, בתוכנה, בנפחות ברזל, בגלישת גלים ובשירת הייקו. ההבנה דומה או מקבילה להיכרות יוצאת דופן שממנה אפשר להעריך, בעיקר ע''י השוואה והגדרה את הדבר. הבנה עמוקה מאפשרת לאהוב, להעריך, להסביר ולמקם את הדבר. אוכל ומשקאות אינם מוגדרים אצלי כאומנות למרות שהם יכולים להשפיע רגשית ומנטלית מפני שהיצירה זמנית (מתקלקל) וחומרי הגלם שאותם האומן לא מסוגל ליצור הם בסופו של דבר העיקר. גם במשקאות אלכוהוליים שבהם חומר הגלם נתון למניפולציה קיצונית וחיי המדף ארוכים יחסית כי חוש הטעם מוגבל וכוונת היוצרים קשורה למישור הארצי (הטעמים, מרקם, טמפ') בעוד שמוזיקה או פסל יכולים להכיל מתמטיקה, סיפור או במילים אחרות מסרים מורכבים ומדוייקים. מומחה או מבין אמיתי ביין בדיוק כמו מבין בפיסול יודע לזהות את הסיפור, הפרטים, ההשפעות, התהליך והידע הנדרש שהביאו ליצירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאה גולדברג כותבת ב"אמנות הסיפור" (ספר מומלץ מאוד) על סיפורים של אדגר אלן פו, משהו כמו: אמנם אפשר לומר שהסיפורים של פו לוקים בתחום העומק הרגשי, למשל - אבל יש אצלו אחידות של צורה ותוכן, והוא מצליח להביע בדיוק מה שרצה להביע ובכלים מדויקים מאוד (ומשתמע מזה במובלע: ולכן יצירתו איכותית). כלומר, מי שהסגנון של יוצר מסוים אינו לטעמו או שהתוכן מקומם אותו, אולי צודק, אבל זה לא קשור אינהרנטית לשיפוט של איכות היצירה. והאיכות נמדדת בשילוב מוצלח של הצורה והתוכן. רוצה לומר, בזה שהיוצר "יודע מה הוא עושה". זו גישה טובה בעיני כי היא עוקפת לפחות את רוב השאלות שנוגעות לרושם שמשאירה היצירה על הקורא הספציפי. כשאני קראתי את פו, בחלק מהסיפורים1 אפילו גיחכתי, זה לא ממש הפחיד אותי כמו שהיוצר כנראה קיווה. אבל עדיין אודה בלי בעיות שהוא הצליח לטוות עולם שלם של אלמנטים מיסטיים, גורליים, מעוררי חרדה וכולי, באמצעים ספרותיים מוצלחים ובתחבולות סגנוניות שמתאימות לתוכן. ולכן אעריך אותו גם אם הוא לא פעל עלי רגשית "לפי הספר". אפשר לשאול בצדק מה קורה כשיש צרימות (ולא התאמה) בין הצורה והתוכן, האם עלינו להסיק שהן מכוונות ומאין לנו לדעת זאת? אבל זה כבר מפליג ליצירות מאוחרות יותר, שיש בהן שכבות של מודעות עצמית ואירוניה, ומכל מקום לא זוכרת שגולדברג התייחסה לזה. 1 בפעם השנייה או השלישית שגופה נפלה מתוך הקיר. אם כי זה לא מצחיק בכלל, בעצם. אולי גיחכתי מפני שזה כבר הגיע לתחום הגרוטסקי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |