בתשובה לאריק, 10/04/16 21:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה לא חד וחלק, אבל לשם זה הולך. אין מדובר באנקדוטות, אלא באוסף דוגמיות שאבחון וניתוח שלהן מגלה את סוג ומצב החומר. אני לא מתעלם משום דבר, להיפך, אני מסביר את הכל. נראה לי שאתה מתעלם מן ההסברים שלי. אלה שהעלו ותמכו בתכניות כמו אוגנדה וארגנטינה היו מתבוללים כמו הרצל ונורדאו, שכמו הרפורמים מחקו את ירושלים מספרי התפילות שלהם. מתבוללים כמוהו וכמו מקס נורדאו שחשבו שאזרחות והתערות בחברה תביא אותם אל המנוחה ואל הנחלה, ובכל פעם קיבלו פליק שדחף אותם חזרה אל אחיהם היהודים ארוכי המעיל והחוטם. ואפילו כשניסה הרצל לשכנע את הצירים בקונגרס הציוני לתמוך בתכנית אוגנדה, נשבע להם כי לא ישכח את ירושלים, ובעצם הקמת המדינה לכשעצמה היא רק צעד בדרך להקמת מדינה בארץ ישראל דווקא. על פי כתבי ז'בוטינסקי - אותו ציטטתי בהודעות קודמות, גם מי שהאמין לשבועתו של הרצל, לא יכל לתמוך בתכנית כזו, כי המטרה של היהודים לא היתה עצמאות ומדינה, אלא עצמאות ומדינה בארץ ישראל דווקא, ולהם אין חפץ בעצמאות ומדינה במקום אחר. אלה שחפצו בכך, היגרו לאמריקה. וכך כותב ז'בוטינסקי על הימים שלאחר נפילת תכנית אוגנדה: ומוזר הדבר: הרגשתי כי אחרי הצבעה זו עלה הקונגרס לגובה כזה שאין להשוות אליו את גובה ראשיתו; למרות הפירוד והדמעות והזעם נוסף לו איזה ליכוד פנימי יותר עמוק, נתקרבו אומרי-לאו ואומרי-הן אלה לאלה קרבה רוחנית יתירה מתמול שלשום; אולי למדו לכבד יותר מקודם איש את אחיו, או את התנועה; וגם התנועה כולה, דומני, עלתה ביום ההוא שבו אבלו צירי העם על נצחונם המדיני הראשון. בטוחני שגם צ'מברלין (בעל הצעת אוגנדה) ובאלפור ועוד כמה מדינאים באנגליה ובארצות אחרות – רק ביום ההוא הבינו לציונות, ורבים מוותיקי התנועה גם-כן. ועוד כתב ז'בוטינסקי: "העמדה שצריכים אנו להגן עליה איננה מטולה ותל-חי. היא כל הגליל הצפוני. תביעתנו זו נקבעה מכבר, וידועה היא לכל העולם הפוליטי: ארץ-ישראל בשלימותה מדינה אחת וכולה תחת מחסה אנגליה – מחסה אנגלי על כל טפח וטפח של אדמת ארץ-ישראל". מלחמת העולם הראשונה לא טרפה את הקלפים אלא פתחה הזדמנויות. הרי כבר לפני כן ניסו הציונים לשכנע את התורכים לאפשר להם לייסד מדינה בארץ ישראל. ולכך רמזתי באחת ההודעות הקודמות - שכנעו באמצעות הדיפלומטיה, הטיעונים, הזכות והשוחד. לסיכום, אני רואה כאן כי לפחות על פי ז'בוטינסקי ניתן למצוא ציטוטים עקביים לגבי תביעה ובעלות על ארץ ישראל. אם נחפש היטב, נמצא דברים כגון אלה גם בכתבי מל"ל ואחרים. הרצל לא נאחז בעפרה של הארץ ותכנית אוגנדה היתה עוד טעות במסלול הלמידה שלו, ובירוביג'אן תוכיח - כי שם ניסו לתת ליהודים ארץ משלהם, וכל מה שתמצא שם זה שני דייגים שדגים על פי תור את אותו דג זהב כל יום. שוב ושוב אתה חוזר ומציג את עמדתי כאילו מטרתה להחזיק בארץ ולהתעלם מן האנשים. ואני שוב ושוב נאלץ להזכיר לך כי אין זה כך. הגישה שלי מעשית לגמרי, וההעדפה היא לדאוג לשלומו של העם מאשר להחזיק בעוד שעל אדמה. אבל יש כאן שני דברים שהם תמציתה ותכליתה של עמדתי: 1. גם אם הצלחנו לממש אותה או ויתרנו עליה משיקולים מעשיים, התביעה שלנו על כל ארץ ישראל צודקת וקיימת לאורך ההיסטוריה ולא פסקה מעולם - גם לא בימיו של הרצל. 2. העם זקוק לארץ, ועל פי שיקולים מעשיים צריך לחשב את הצעדים הדרושים למימוש או ויתור זמני על תביעה זו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין דבריו של ז'בוטינסקי: כאן הוא דווקא המשיך את הקו של הרצל. הרצל טען שצריכים ראשית כל להשיג הכרה מאומות העולם ("צ'רטר") ורק לאחר מכן להתיישב. עמדתו של ז'בוטינסקי בעניין תל חי היא שקיבלנו כבר הכרה מהבריטים על שטח ארץ ישראל, ואנחנו לא צריכים לנסות להרחיב את השטח בכוח על חשבון השטחים הצרפתיים (כפר גלעדי ותל־חי היו אז חלק מהשטח המנדט הצרפתי). כלומר הגבולות החשובים הם הגבולות שקיבלו הכרה מהבריטים. ואם אליהו עזר לאלמנה אלמנה בצרפת? לא נורא. זה בשטח צרפת ולא בשטח המדינה היהודית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר וטוען שזו היתה גישה מעשית גרידא. אם תראה, אני מחלק בין התביעה לבין המימוש שלה. וכדי להביא את התביעה לידי מימוש היה צורך לנקוט באסטרטגיה מסוימת. הציונים ניסו לעבור ממצב שבו עם שלם משנן לעצמו למעלה משלוש פעמים ביום כי ארץ ישראל שלו - ואף אחד לא סופר אותם, למצב שבו אחרים מסכימים איתם, ואז בפועל אותם אנשים נמצאים ומחזיקים בארץ ישראל. ההכרה לא היתה רק מהבריטים. הבריטים היו אלה שקיבלו את המנדט להכין את העם ואת השטח למדינה שתקום. המנדט ניתן לבריטים על ידי חבר הלאומים שבו היתה חברה גם צרפת. אבל בכל זה אנחנו סוטים מהנושא. הנושא הוא שהיתה כאן תביעה. תביעה לבעלות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
>> התביעה שלנו על כל ארץ ישראל צודקת וקיימת לאורך ההיסטוריה ולא פסקה מעולם תראה לי. בעיקר מעניין אותי לראות את רציפות התביעה שלנו בין המאה ה 3 למאה ה 18 (לא רציפות היישוב היהודי- תביעה!) >> אתה חוזר ומציג את עמדתי כאילו מטרתה להחזיק בארץ ולהתעלם מן האנשים. כך זה נראה. האם השליטה בשטחי א"י היא המטרה או ריבונות העם היהודי היא המטרה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תזכור שאני מחלק בין התביעה למימוש, הרי שהתביעה לא פסקה מעולם, גם אם לא הכירו בה. התביעה הותירה את חותמה עמוק בתרבות ובמורשת היהודית. בספרות, בתפילות, במנהגים וכו'. זכר לחורבן שיהודים עשו בביתם או בחופתם, תפילה לשיבת ציון ועצמאות בארץ ישראל, כל זה לא מביע תביעה? וכל זה לא עזר ליהודים, כשאף אחד לא רצה להקשיב. ואם ננקוט בלשון התלמוד: והלא עומד וצווח? - נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותה תביעה, שהותירה את חותמה בתפילה ובמנהגים, לא היתה תביעה מאומות העולם אלא תביעה מבורא עולם: תפילת 18 "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּון בְּרַחֲמִים: בָּרוּךְ אַתָּה ה' , הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתו לְצִיּון" "רְאֵה נָא בְעָנְיֵנוּ, וְרִיבָה רִיבֵנוּ. וּמַהֵר לְגָאֳלֵנוּ גְּאֻלָּה שְׁלֵמָה לְמַעַן שְׁמֶךָ, כִּי אֵל גּוֹאֵל חָזָק אָתָּה" "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ מְהֵרָה יַחַד מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ" "וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב, וְתִשְׁכּוֹן בְּתוׁכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וּבְנֵה אוֹתָהּ בְּקָרוֹב בְּיָמֵינוּ בִּנְיָן עוֹלָם, וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין." "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ, וְקַרְנוּ תָרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ. כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ כָל-הַיּוֹם." ברכת המזון "נוֹדֶה לְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה" "וְתִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' בּוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם" "הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבֹּר עֹל גָּלוּת מְהֵרָה מֵעַל צַוָּארֵנוּ. הָרַחֲמָן הוּא יוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת בְּאַרְצֵנוּ." ואם לא היה ברור- "הָרַחֲמָן הוּא יְחַיֵּינוּ וִיזַכֵּנוּ וִיקָרְבֵנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זו תביעת בעלות. איכשהו אנו מסכימים על כך שהיהודים ראו את הארץ הזו כשייכת להם בכל דור ודור. רק שאתה טוען שלא היתה תביעה מכיוון שלא נעמדו מול אומות העולם, דפקו על השולחן וצעקו שהם דורשים את הארץ הזו ושכולם יסתלכו לכל הרוחות. אבל כולנו יודעים מה היה קורה ליהודים לו היו מעזים לנקוט בצעד שכזה, ולכן הם פנו לסמכות העליונה שהם מכירים וסומכים עליה, ובפניה שטחו את תביעתם ובקשתם. ורק תזכורת, באותם מקורות מופיע גם עניין הדין והנקמה באלה שגזלו את הארץ מבני ישראל. וכך חלקם משתעבדים לישראל והאחרים נידונים לכליה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
<<התביעה שלנו על כל ארץ ישראל צודקת וקיימת לאורך ההיסטוריה ולא פסקה מעולם - גם לא בימיו של הרצל>> מתי מתחילה ההיסטוריה שבשמה אתה מדבר? לפני כמה שנים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלושת אלפים שנה לפחות. נאמר, לאחר שהתקבעה בה ישיבתם של בני ישראל, בתקופה המיוחסת לדוד ושלמה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |