בתשובה לאסף עמית, 24/04/02 13:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב, עמדתי בנושא וודאי ידועה כבר לנוכחים, אבל בכ"ז לינק, המכיל בתוכו לינקים לתשובה לשאלתך: תגובה 46233 |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מהקישור הזה הבנתי שבעיני דובי יוצרת שאלה זו סתירה בין צו המוסר לבין צו הרגש (מה שאומר שצריך לעדכן אחד מהם, לא?), ושבעיניך בסופו של דבר הכל מתנקז לשאלה האם ההתעללות תגרום למתעלל להפוך לפושע אלים כלפי בני-אדם. מה אני אגיד לך? בעיני הטיעון הזה דומה לגבר שאומר שבעיניו אנסים יחשבו לפושעים מסוכנים רק אם יתברר שיום אחד הם עלולים לאנוס גם גברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ההכרעה שלי בשאלות מוסריות מתבטאת בשאלת התועלת או הנזק שלהם לחברת בני האדם, אבל כבר הבהרתי בעבר הבהר היטב על מי חל מוסר (בני אדם), ומה קריטריון התחולה (יכולת הזן לתקשר). ובינתיים, שאלת מיץ: דיברת קודם על האריה החופשי בטבע, ועל חוסר זכותך להתערב שם. אנא הגדר "חופשי" ו"טבע", ועד היכן מגיעה זכותך להתערב, ובמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האנלוגיה היתה על מנת להראות שהאפליה שלך על בסיס ''יכולת הזן לתקשר'' היא בעיני שרירותית ובעייתית כמו למשל אפליה של בני-אדם על בסיס יכולתם ללדת ילדים. אני מודע לבעייתיות שבהגדרת ''חופשי'' ו''טבע'' בצורה מושלמת ולכן לא ארים את הכפפה הזאת. ההגדרה האינטואיטיבית נראית לי מספיק טובה כבסיס נורמטיבי, ובמקרים חריגים יש בכל מקרה לטפל לדעתי תוך הפעלת שיקול דעת ולא על סמך הגדרה אמפירית כלשהי, תהיה אשר תהיה. במקום להגדיר את ''זכותי להתערב'' בחייהם של אחרים אני מעדיף לחשוב על חובתי להתחשב בהם, כאשר חובה זו משתנה בהתאם לפרמטרים של כל מקרה שבו מדובר. יתכן שיהיה קל יותר להבהיר זאת באמצעות דוגמאות שנראות לך כשנויות במחלוקת, ואתה מוזמן להביא כמה כאלה אם תרצה לפתח את הדיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אונס, חגורה - נורא מצחיק.) אפליה שרירותית? ומה בקשר לזה שאם יש תקשורת, ממנה נובעת מערכת נורמות משותפת ומכאן היכולת לקיים חוזה מוסרי, בעוד שהיכולת ללדת אינה קשורה לכך? זה הבדל מהותי, הלא תסכים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז זהו, שאני לא חושב שהתנהגות מוסרית חייבת להיות תוצאה של מחויבות חוזית הדדית. המוסר שלי דורש בעקרון התחשבות מוסרית בכל יצור חי על פי תכונותיו וצרכיו הידועים לי, וזה נכון גם אם מסיבה כלשהי הוא לא יחזיר לי באותה מטבע. בכל אופן לפני שנדון בשאלת החוזה, אולי תסכים להסביר (למרות שבטח עשית את זה כבר פעם) איך מתמודדת ההגדרה שלך עם הדרישה לפעול באופן מוסרי גם עם אנשים משוללי יכולת לתקשר, כמו תינוקות, זקנים סניליים ואנשים מפגרים בשכלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לכשות ובעוונותינו אנחנו בני הרציונאליות של המאה ה17, שמן הבחינה הזו שואבת גם מהסטואים יוונים וגם מתאולוגיה כזו או אחרת. לכן כל הזמן מחפשים איך לבחון מצבים בצורה קרה והיגיונית, מנותקת מרגש. לא ניתן להפריד בין מוסר לרגש, בין החלטה שאנו קוראים לה רציונליות לבין מערכת הרגשות שלנו. צו המוסר איננו עובד רק על החלק הרציונלי של הנפש אלא הוא חלק ממערכבת הרגשות. אני לא ארחיק כמו היום שטען שההגיון הוא עבד לרגשות passions אבל ההגיון, הבחירה היא בחירה רגשית בסופו של דבר. באותה מידה, הטענה שיש משמעות לחיים, מטעם עצמם, היא מוזרה. לחיים יש משמעות מהטעם שאנחנו נותנים להם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |