|
||||
|
||||
האנלוגיה היתה על מנת להראות שהאפליה שלך על בסיס ''יכולת הזן לתקשר'' היא בעיני שרירותית ובעייתית כמו למשל אפליה של בני-אדם על בסיס יכולתם ללדת ילדים. אני מודע לבעייתיות שבהגדרת ''חופשי'' ו''טבע'' בצורה מושלמת ולכן לא ארים את הכפפה הזאת. ההגדרה האינטואיטיבית נראית לי מספיק טובה כבסיס נורמטיבי, ובמקרים חריגים יש בכל מקרה לטפל לדעתי תוך הפעלת שיקול דעת ולא על סמך הגדרה אמפירית כלשהי, תהיה אשר תהיה. במקום להגדיר את ''זכותי להתערב'' בחייהם של אחרים אני מעדיף לחשוב על חובתי להתחשב בהם, כאשר חובה זו משתנה בהתאם לפרמטרים של כל מקרה שבו מדובר. יתכן שיהיה קל יותר להבהיר זאת באמצעות דוגמאות שנראות לך כשנויות במחלוקת, ואתה מוזמן להביא כמה כאלה אם תרצה לפתח את הדיון. |
|
||||
|
||||
(אונס, חגורה - נורא מצחיק.) אפליה שרירותית? ומה בקשר לזה שאם יש תקשורת, ממנה נובעת מערכת נורמות משותפת ומכאן היכולת לקיים חוזה מוסרי, בעוד שהיכולת ללדת אינה קשורה לכך? זה הבדל מהותי, הלא תסכים? |
|
||||
|
||||
אז זהו, שאני לא חושב שהתנהגות מוסרית חייבת להיות תוצאה של מחויבות חוזית הדדית. המוסר שלי דורש בעקרון התחשבות מוסרית בכל יצור חי על פי תכונותיו וצרכיו הידועים לי, וזה נכון גם אם מסיבה כלשהי הוא לא יחזיר לי באותה מטבע. בכל אופן לפני שנדון בשאלת החוזה, אולי תסכים להסביר (למרות שבטח עשית את זה כבר פעם) איך מתמודדת ההגדרה שלך עם הדרישה לפעול באופן מוסרי גם עם אנשים משוללי יכולת לתקשר, כמו תינוקות, זקנים סניליים ואנשים מפגרים בשכלם. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |