בתשובה להפונז, 02/10/15 9:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
למיטב ידיעתי לאחר יום כיפור צה''ל נערך להתקפה והסורים נערכו להתגוננות מפני פלישת צה''ל. המלחמה הביאה להסרת האיום מפני צבא סוריה בגזרת הגולן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה טועה, וצה''ל המשיך לפעול ולהצטייד כשהנחת העבודה היא שהצבא הסורי הוא איום בעין, כנראה האיום המרכזי לאורך שנות השמונים של המאה הקודמת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה זה "איום בעין"?1 2 1 "עיום"? 2 לא מאיימים על עונה בעין? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה ביטוי סלנג צה''לי, שמשמעותו עד כמה שאני זוכר היא אויב או איום מיידי וקרוב, כזה ש(מטפורית) נשקף אליך מהגבעה הקרובה, בניגוד לאיום רחוק ותיאורטי יותר. בשונה למשל מאיום מעבר לאופק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שרואים בעין זה פיתות סוריות ופיתות כידוע פוגמות ביכולת התנועה שלא לדבר על תקיפה. גם חיל האוויר הסורי הבין שלא כדאי שנראה מטוס קרב ממריא דרך דמעה שקופה. איום הטילים אולי. כנראה שכיום כבר לא רלוונטי אבל למה לשבור את הראש. יש אלוף פיקוד צפון בקהל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 664327. תקרא את הטיעון העקרוני שלה, לא האנקדוטלי. צה"ל התכונן ככל יכולתו למלחמה עם סוריה בשנות השמונים, כשאת חלק מהפירות של ההשקעה הזאת ראית כבר בלבנון ב-82'. היום אולי לא רלבנטי, אבל לא דיברנו על היום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאורך כל שנות הסדיר והמילואים שלי (כלומר פחות או יותר מ-1990 עד 2010) סוריה היתה איום היחוס הצה"לי למלחמה, עשינו קווים וכוננויות בגולן והתאמנו על יעדים סוריים - מעולם לא על "פיתה מצרית". ביליתי שבועות על שבועות בסרבל טנקיסטים בכוננות של שלוש דקות לטנקים מוּנָעים במוצב מאחורי קו התלים - וזה היה כמעט עשרים שנה אחרי המלחמה. צה"ל היה עמוק בטראומה של הפלישה הסורית, ואולי רק היום הוא יוצא ממנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מומחה צבאי אבל משיחות עם כאלה שיודעים די הרבה הבנתי שלא היה חשש מתקיפת שיריון סורי. ברור שהיו תרגולות הערכות והכל אבל הקוספציה והתכנון היו דוקא מכווני לתקיפה. אשאל שוב כדי להיות בטוח ואם צריך אעדכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שירתתי בשריון בין 2007-2009, מה שתשע נשמות תיאר היה קרוב מאוד למה שאני פגשתי (פלוס אזהרות מאיום הנ"ט, תוספת שחודדה כחלק מלקחי לבנון השנייה ככל הנראה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן אבל גם תשע נשמות צייין "התאמנו על יעדים סוריים"- דבר שמחזק את טענתי שהתכניות הצהליות היו התקפיות ומכאן שהאיום ששיריון סורי יפרוץ את הגבול ויבתר את הקווים כפי שקרה ב 73 לא היווה איום -גם אם היתה כוננות ושמירה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי אחרון החפ''שים, אבל בבירור התאמנו ותרגלנו בעיקר מודלים של הגנה על רמת הגולן. מהטירונות, עוד לפני שראינו טנקים, ולאורך כל מהלך השירות המבצעי, הדגישו את החשיבות של הגנה מתקיפה סורית. כמובן, היו גם תרגילים של כיבוש יעדים, אבל לא נראה לי שזה היה עיקר העיקרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תורת הלחימה של צה"ל מתבססת על בלימת האויב ואז העברת הלחימה לשטחו. בפועל צה"ל לא יודע להתגונן, לא מתאמן על זה, לא מלמד את זה. לוקחים חי"רניק, מה מלמדים אותו מהשבוע השלישי של הטירונות? "נתקלת מלפנים, קדימה הסתער". לחי"רניק הצה"לי אין שיעורים באיך הוא מגן על יעד מבוצר, רק באיך הוא מטהר אותו. כנ"ל הטנקיסט: הוא אולי שומע את המלים "קרב נסיגה והשהיה" אבל אין לו שמץ מושג איך עושים את זה. הוא לא רואה אף פעם באימון טנקים מתקדמים אליו, רק מטרות שמחכות שהוא ישמיד אותן. אבל כל זה לא מלמד שהתכניות הצה"ליות היו התקפיות - פשוט משום העובדה שישראל לא היתה מעונינת לתקוף את סוריה, ולא היה לה מה להרוויח משליחת הצבא שלה לעומק הגולן הסורי שהיה אחד האיזורים המבוצרים ביותר בעולם. השטח הזה לא נחוץ לישראל והיא לא תובעת אותו - היא מתכוננת לתקיפה שם רק במצב שהסורים יתקפו קודם (בדיוק כמו ב-73). אספר לך סיפור קטן, רק כדי לקבל מושג עד כמה הוחדר בצה"ל החשש מתקיפה סורית: טיילתי כמה שנים אחרי השחרור בארץ רחוקה ונידחת. באכסניה אחת שישראלים הרבו לפקוד אותה עלעלתי בספר האורחים, ולפתע נתקלתי בשיר שמישהו כתב שם על עמוד שלם. שם השיר היה "כשהם יגיעו לגדרות של נפאח" והשיר תיאר את הדילמה שהבחור שכתב אותו דמיין בה את עצמו - הוא באמצע הטיול ופתאום הוא שומע שהסורים על הגדרות, לחזור או לא? הוא מתאר שם איך הוא חולם שהוא שוב ברמה, לבוש בגד חסין אש וקסדה, בצריח של הטנק... אתה מבין, אנחנו נמצאים 24 שנים אחרי המלחמה, הבחור כבר אזרח משוחרר, החלקים המסוכנים בסדיר שלו היו בכלל הקווים בגזרה המזרחית בלבנון, הוא נמצא בלב נוף קדומים עשרת אלפים קילומטר מהארץ, ועדיין הסיוט שלו בלילות הוא הסורים שעל הגדרות. זו המורשת של מלחמת יום כפור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאנחנו מטרידים את הנמר הטמילי עם עובדות שלא מעניינות אותו. כבר שלושה אנשים לפחות אמרו לו שהאיום העיקרי מולו נערך צה"ל בשנות השמונים והתשעים היא החזית הסורית, ויש לי הרגשה1 שלפחות שניים מהם מדברים מתוך ידע ונסיון ולא מהרהורי ליבם. אלה העובדות. אם הן לא נקלטות, אנקדוטות פסיכולוגיות רק פותחות פתח להתפלפלויות פסיכולוגיות. במציאות הלא פסיכולוגית, זו בה קונים טייסות ומאמנים אותן, מייצרים מאות טנקים ומתאמנים עליהם, מפתחים תורות לחימה לחי"ר ובייייייייייייייפ למודיעין, ההתפלפלויות האלה הן לא רלבנטיות. 1 מסיבות שלא נפרט כרגע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סייגתי שמדובר בהתרשמותי ומה מקורה ומה שאתה רואה כעובדות אני רואה כנסיון אישי של שלושה. הרי ממצאים ועובדות קשיחות כמו תכניות ותקציבים טרם הגיעו לדיון. לכן אני לא מצטער שאני עדיין כנראה בדיוק כמוך ועוד רבים וטובים נוטה להאמין יותר למעגל המקורבים שהיו בתפקידים כאלה ואחרים. חוצמזה, הבטחתי שאבדוק ואחזור? קטן אמונה שכמוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחרי מלחמת יום הכפורים היינו עולים כל לפנות בוקר על הכלים ונאמר לנו שיש אפשרות לתקיפה מצרית. מקדמי בטחון של תעשיית החלל הם בעלי לקיחת סיכונים מופלגים לעומת מקדמי הביטחון ההיסטריים שלקח צה''ל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |