|
תורת הלחימה של צה"ל מתבססת על בלימת האויב ואז העברת הלחימה לשטחו. בפועל צה"ל לא יודע להתגונן, לא מתאמן על זה, לא מלמד את זה. לוקחים חי"רניק, מה מלמדים אותו מהשבוע השלישי של הטירונות? "נתקלת מלפנים, קדימה הסתער". לחי"רניק הצה"לי אין שיעורים באיך הוא מגן על יעד מבוצר, רק באיך הוא מטהר אותו. כנ"ל הטנקיסט: הוא אולי שומע את המלים "קרב נסיגה והשהיה" אבל אין לו שמץ מושג איך עושים את זה. הוא לא רואה אף פעם באימון טנקים מתקדמים אליו, רק מטרות שמחכות שהוא ישמיד אותן. אבל כל זה לא מלמד שהתכניות הצה"ליות היו התקפיות - פשוט משום העובדה שישראל לא היתה מעונינת לתקוף את סוריה, ולא היה לה מה להרוויח משליחת הצבא שלה לעומק הגולן הסורי שהיה אחד האיזורים המבוצרים ביותר בעולם. השטח הזה לא נחוץ לישראל והיא לא תובעת אותו - היא מתכוננת לתקיפה שם רק במצב שהסורים יתקפו קודם (בדיוק כמו ב-73).
אספר לך סיפור קטן, רק כדי לקבל מושג עד כמה הוחדר בצה"ל החשש מתקיפה סורית: טיילתי כמה שנים אחרי השחרור בארץ רחוקה ונידחת. באכסניה אחת שישראלים הרבו לפקוד אותה עלעלתי בספר האורחים, ולפתע נתקלתי בשיר שמישהו כתב שם על עמוד שלם. שם השיר היה "כשהם יגיעו לגדרות של נפאח" והשיר תיאר את הדילמה שהבחור שכתב אותו דמיין בה את עצמו - הוא באמצע הטיול ופתאום הוא שומע שהסורים על הגדרות, לחזור או לא? הוא מתאר שם איך הוא חולם שהוא שוב ברמה, לבוש בגד חסין אש וקסדה, בצריח של הטנק... אתה מבין, אנחנו נמצאים 24 שנים אחרי המלחמה, הבחור כבר אזרח משוחרר, החלקים המסוכנים בסדיר שלו היו בכלל הקווים בגזרה המזרחית בלבנון, הוא נמצא בלב נוף קדומים עשרת אלפים קילומטר מהארץ, ועדיין הסיוט שלו בלילות הוא הסורים שעל הגדרות. זו המורשת של מלחמת יום כפור.
|
|