 |
אין ספק שצריך מידה מסוימת של אומץ, או נחישות, כדי להיות זה שמפריח את השריקה בכל סיטואציה שהיא. עובד שיוצא נגד המעביד שלו או נגד עמיתיו לעבודה יודע שהוא עלול לשלם על כך מחיר (וזאת הסיבה לכך שישנם חוקים ותקנות שאמורים להגן עליו), ולכן ברור שרבים מעדיפים לעשות זאת בעילום שם, אם בכלל.
אבל אנחנו לא מדברים כאן על שוחד, פרוטקציה, גניבה או משהו דומה. אנחנו מדברים על פשעי מלחמה, ודומני שאפשר לצפות מאדם נורמטיבי לפעול קצת אחרת כשמדובר באלה. בנוסף, מאחר ואני מתרכז בעיקר במילואימניקים (לחייל סדיר הקונפליקט הרבה יותר רציני, למרות שכמובן הייתי מצפה שיהיו כמה צדיקים בסדום אפילו בתנאים האלה), רוב הסנקציות מהן חושש העובד במקום עבודתו - אירגוניות וחברתיות - בעצם אינן קיימות, או לכל הפחות מוחלשות מאד. נכון, יהיו מי שיקראו לו "עוכר ישראל", "בוגד" ושאר מילות חיבה שכולנו מכירים, במקרי קיצון אולי אפילו ילכךכו את הבית בגרפיטי או יחתכו לו צמיגים, אבל נראה לי שבכל חברה נורמלית יש מספיק אנשים שמוכנים לקחת את הסיכון הזה, כשמדובר בפשע חמור.
לחידוד הנקודה: אני לא טוען שכל מי שנוכח בפשע מלחמה ירוץ ויעיד על כך בפומבי, אבל אני כן טוען שיהיו לא מעטים שיעשו זאת, ושעל כל כמה "אנונימיים" יהיה לפחות אחד אמיץ יותר. העדרם של אלה מעמיד את האנונימיים באור מפוקפק מאד בעיני. אם המצב שלנו התדרדר עד למקום בו אין אף אחד שמוכן לצעוק חמס נגד פשעי מלחמה שנעשים מול עיניו, אין טעם בכלל לארגונים כמו "שוברים שתיקה" - וגם אין הצדקה לקיום המדינה האומללה הזאת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש