 |
|
 |
||
|
||||
 |
יש לי הרגשה שאתה טועה כאן. אפשר לטעון שהדוגמה שאביא מיד אינה רלאבנטית בעניין הנידון כאן, אבל אני איני סבור כך. קראתי את ספרו המעניין מאד של מרדכי גילת על פרשת השר אריה מחלוף דרעי (קריאה מומלצת לכולם. מזעזע מצד אחד אבל גם מנחם במידת מה מצד שני, כאשר שוקעת ההבנה בעצם ממי גנב הדרעי). מתברר שהרבה מאד מן המידע שאסף גילת, הגיע אליו מאנשים במשרד הפנים, בעיריות ובמפלגת ש"ס. חלק מסויים מאותם אנשים היו אנשים שלא היו מעורבים בפרשיות השוחד וההונאה. ידיהם היו נקיות ולא היה להם מה לחשוש בכיוון זה. בכל זאת, הם לא היו מוכנים לנהוג כדון קישוטים ולחשוף את עצמם ואת משפחתם לרדיפות והצקות מצד הגנב ומקורביו. לא מדובר בעדי מדינה בנוסח שולה זקן שהם מושחתים ומעורבים בסחי לא פחות מן האנשים שהלשינו עליהם ואולי יותר. מדובר באנשים נקיים שהם עצמם לא שלחו ידם במעל. מעלליו ורמאויותיו של דרעי הרגיזו אותם אבל לא במידה שהיו מוכנים להעקד כקרבנות על מזבח חשיפתו. דומה שיש לא מעט אנשים שהיו רוצים לפעול למען החוק/צדק/יושר, אבל מבלי שהדבר יפגע בכיסם או בהם עצמם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אין ספק שצריך מידה מסוימת של אומץ, או נחישות, כדי להיות זה שמפריח את השריקה בכל סיטואציה שהיא. עובד שיוצא נגד המעביד שלו או נגד עמיתיו לעבודה יודע שהוא עלול לשלם על כך מחיר (וזאת הסיבה לכך שישנם חוקים ותקנות שאמורים להגן עליו), ולכן ברור שרבים מעדיפים לעשות זאת בעילום שם, אם בכלל. אבל אנחנו לא מדברים כאן על שוחד, פרוטקציה, גניבה או משהו דומה. אנחנו מדברים על פשעי מלחמה, ודומני שאפשר לצפות מאדם נורמטיבי לפעול קצת אחרת כשמדובר באלה. בנוסף, מאחר ואני מתרכז בעיקר במילואימניקים (לחייל סדיר הקונפליקט הרבה יותר רציני, למרות שכמובן הייתי מצפה שיהיו כמה צדיקים בסדום אפילו בתנאים האלה), רוב הסנקציות מהן חושש העובד במקום עבודתו - אירגוניות וחברתיות - בעצם אינן קיימות, או לכל הפחות מוחלשות מאד. נכון, יהיו מי שיקראו לו "עוכר ישראל", "בוגד" ושאר מילות חיבה שכולנו מכירים, במקרי קיצון אולי אפילו ילכךכו את הבית בגרפיטי או יחתכו לו צמיגים, אבל נראה לי שבכל חברה נורמלית יש מספיק אנשים שמוכנים לקחת את הסיכון הזה, כשמדובר בפשע חמור. לחידוד הנקודה: אני לא טוען שכל מי שנוכח בפשע מלחמה ירוץ ויעיד על כך בפומבי, אבל אני כן טוען שיהיו לא מעטים שיעשו זאת, ושעל כל כמה "אנונימיים" יהיה לפחות אחד אמיץ יותר. העדרם של אלה מעמיד את האנונימיים באור מפוקפק מאד בעיני. אם המצב שלנו התדרדר עד למקום בו אין אף אחד שמוכן לצעוק חמס נגד פשעי מלחמה שנעשים מול עיניו, אין טעם בכלל לארגונים כמו "שוברים שתיקה" - וגם אין הצדקה לקיום המדינה האומללה הזאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אם במשך שנים אנשים שהעבירו עדויות לפשעי מלחמה נוכחו לדעת שרק אם האירוע צולם נפתחה חקירה או במקרה היותר שכיח החקירות נסגרו בלא כלום או בעונשים מגוחכים (נזיפה, על תנאי, 3 חודשי מאסר) האם באמת מפתיע שאנשים התייאשו והפסיקו לצפות להתייחסות רצינית? הרי אין בכך טעם. לפחות ב"שוברים שתיקה" יש מי שמקשיב ומתעד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי עם זה שום בעיה מלבד עניין האנונימיות. כבר כתבתי שבהעדר גוף ממלכתי שחוקר טענות כאלה, קיומם של גופים כמו ''שוברים שתיקה'' או ''בצלם'' הוא תופעה חיובית בעיני, למרות הנזק שהם גורמים בפניה לגורמי חוץ שהאמת והאובייקטיביות מעניינים אותם כקליפת השום. לא, קצת פחות ממנה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |