בתשובה לארז לנדוור, 29/07/15 16:10
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שהמקור הוא יוסף פלאביוס. אאז"ן הוא מספר שלא רק היהודים אלא גם הנכרים שלחו לרומא משלחות לבקש מאוגוסטוס לספח את יהודה לשלטונו של הנציב הרומי בסוריה ולא למסור אותה לבניו של הורדוס. עניין החשמונאים אינו שייך לכאן, משום שהורדוס חיסל את בניו החשמונאים עוד בחייו ובניהם היו צעירים מדי בזמן מותו. אוגוסטוס לא נענה מיד לבקשות, מן הסיבה הפשוטה שהוא אישר את צוואתו (הרביעית) של הורדוס עוד בחייו של המנוח. אוגוסטוס בחר בפשרה פוליטית טיפוסית ובה מינה את ארכלאוס בן הורדוס לאתנארך של העם היהודי (כלומר המנהיג- הנשיא של בני הדת היהודית בעוד הנציב בסוריה משמש בפועל כשליט הבטחוני של יהודה. 2 אחיו של ארכלאוס מונו למושלי מחוזות הבשן הגליל והגולן וכפופים לאחיהם. בצורה כזאת אוגוסטוס יכל לבחון אם ארכלאוס מצליח להשתלט על המהומות התדירות בממלכת יהודה. אם היה מצליח, מן הסתם היה מוכתר למלך (באסילאוס) וגם הנכרים (יוונים, שומרונים) היו מסופחים מחדש לשלטונו. אלא שארכלאוס לא הוכיח את עצמו ואוגוסטוס נפטר ממנו (הגלה אותו לגאליה) וממלכת יהודה סופחה לשלטונו של הנציב בסוריה. אתה צודק גם בדבריך על האהדה הרבה שהיתה עדיין בקרב העם לחשמונאים (לא בקרב הפרושים). בעובדה מכל ילדיו הרבים (אלו שלא הרג) דוקא הנכד והנין החשמונאים שלו זכו לכהן כשליטים/מלכים של היהודים. באשר ליהדותו של הורדוס, מן הסתם נחשב ליהודי כבנו של גר. לדברי הספק ביהדותו שנכתבו בידי התנאים, יורשיהם של הפרושים, צריך להתיחס בחשדנות שכן הם חלק מתאודיציה של הדתיים לאורך הדורות שמנסה לכסות על העובדה שרוב היהודים בימי בית שני לא היו אדוקים במיוחד ובודאי לא פרושים (הם היו מה שקרוי במקומותינו מסורתיים). על היחס החשדני לגרים אדומים אנו יודעים (גם מפי פלאביוס), אבל ליהודים נתיניו של הורדוס היו מספיק סיבות לתעב ולפחד ממנו שלא היו קשורות למידת אדיקותו במצוות הדת (אדיקות שהיתה לכל היותר חיצונית וטקסית. פלאביוס עצמו מספר לנו שלא היתה לו בעיה להעלות מנחות במקדשי רומא כאשר הסנאט מינה אותו למלך היהודים ובמסגרת מאניית הבנייה המונומנטאלית שלו הוא בנה מקדשים ותיאטראות אליליים לנתיניו הנכרים). באופן טיפוסי לאותם ימים של הלניזם גלובאלי הורדוס היה בנם של גר אדומי ואם ערבייה (נבטית) אשר גדל באופן רשמי כיהודי אבל בפועל גדל בסביבה שומרונית וקיבל חינוך שומרוני. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שאתה טועה. בעבר קראתי מאמר או עבודת מחקר בנושא, שם נטען שהפרושים היו רוב העם והצדוקים היו מעין אליטה מצומצמת שהותירה רושם חזק בשל קשרים בינלאומיים וקרבה לכוחות זרים כמו היוונים והרומאים. ניסיתי למצוא את אותו מאמר ולא מצאתי. אבל מצאתי את <קישור המאמר הזה> שדן בנושא. כמובן שאפשר לומר שהמאמר נשען על מקורות שהם חלק מהתאודיציה של הדתיים שמנסה לכסות על העובדה שרוב היהודים לא היו אדוקים. אם כן, מעניין למה רגמו את אלכסנדר ינאי באתרוגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוצא כי תלמיד חכם אמיתי סימנו הוא התרחקות מציד שטחי של אנלוגיזמים (לרוב אנכרוניזמים) מדברי הימים של עמו ובכלל. נראה לי כי בעניינים אלו הדרך הארוכה (עיון בדברי הימים מתוך רצון לרדת לאמיתם של דברים ולאו דוקא להשלכותיהם לימינו) היא הדרך הנכונה. אחלק לכן דברי לשניים. א. לגופא של טענתך, קרוב לודאי שאתה טועה. תחת שליטתו של הורדוס הגדול היו מאות אלפי נתינים (לא בדקתי בדיוק כמה). על כת הפרושים שאכן היתה הכת הגדולה מכל הכתות נמסר כי מנתה לכל היותר כ-6000 איש. ההסבר המסתבר ביותר לתמיהה זו הוא שהמון העם (מה שקרוי בלשון החכמים עם הארץ) לא השתייך במובהק לאף אחת מכל הכתות הדתיות הרבות שפשו באותו עידן של כמיהה לבוא משיח ובכלל זה גם לא לכת הגדולה שביניהן. גם מי שמעיין במקורותינו ואפילו בגמרא (קצת מרוחק מן הזמן בו אנו דנים אבל מצד שני נכתב בתקופה בה הפרושים דוקא הפכו למובילים של הדת היהודית ואילו הצדוקים נעלמו) אנו יכולים למצוא עדויות לטינה שבין תלמידי החכמים לעם הארץ (מסכת פסחים מט ב). מורכבות המצב מתבטאת בכתביו של יוסף הכוהן (פלאביוס) שתאר עצמו כחשמונאי אבל מקורב גם לפרושים. בתרגום מאוחר שלו תואר המצב כך: "והכותים [אדומים] היו באותם הימים אחרי הצדוקים, ויהיו הצדוקים בישראל לחלק אחד, והחסידים [פרושים] לבדם עם העם ההולך אחריהם לחלק אחר. ועל אלה המחלוקות, גברו מלחמות ונשפכו דמים רבים בעם ה', כי דעת העם היתה עם הפרושים, ויהיו לעזרתם. מלבד עשיריו וגבוריו, כי עם המלך והצדוקים, ולמלך ולהם היו עוזרים". בפרט במרד נגד ינאי המלך, הפרושים היו בין ראשי המורדים בו והעם הלך אחריהם. אין פרוש הדבר שכל או רוב עם הארץ היו חסידים [פרושים]. פרשת האתרוגים רק מגלה עד כמה חז"ל חשפו טפח והסתירו טפחיים. למעשה מסופר על ינאי שצלב 800 פרושים והרג את בני משפחותיהם לעיניהם. מה שלא הפריע לו להיות גיסו של ר' שמעון בן שטח ראש הפרושים ולהוריש את ממלכתו לאשתו (אחותו של ר' שמעון) שדוקא ניסתה לקרב את הפרושים. ב. עיון בכתבי יוסף פלאביוס מגלה את נטייתו לאפולוגטיקה גם של מעשי היהודים וגם של מעשי הרומאים. יוסף שנא את הקנאים (בפרט את אויבו המושבע יוחנן מגוש חלב) והאשים אותם הן בחילול הקודש ובזוועות מחרידות בזמן המרד והן בחורבן ירושליים והעם לאחר המרד. אבל דוקא הדגשת עניין זה, מבליטה עניין מרכזי בנאראטיב שלא רבים שמים אליו לב. קשה לא לשים לב לעובדה שיוסף מגלה לנו שלמעשה האשמים העיקריים במרד היו הרומאים עצמם. הוא מטיל כמעט את כל האחריות על כתפי הנציב גסיוס פלורוס אבל גם ממקורות אחרים אנו יודעים כי נציבים אחרים (אלבינוס, פונטיוס פילאטוס) לא נבדלו ממנו הרבה. העושק והסחיטה של הנציבים הרומאיים וגובי המס שלהם וההתעללות המשפילה והעמידה תדיר לצידם של הנוכרים (היוונים) כנגד היהודים, הביאו לפריצת המרד, על אף כל המאמצים של האליטות למיניהם (הכוהנים, החשמונאים, הצדוקים והפרושים) למתן, לפשר ולמנוע את פרוץ המרד. בסופו של דבר רדיפות הרומאים דחפו את המון העם שלא נמנה על אף אחת מן האליטות האלו לזרועות הקנאים שגם הם לא היו חלק מהם וסופם שהפכו לאוייבים מרים ורודפים של כל החוגים שהזכרתי. יוספוס פלאביוס השחיר לנצח את דמויותיהם של שמעון בר גיורא ויוחנן גוש חלב, אבל קשה להשתחרר מן הרושם שהמון העם לא היה שותף לדעתו. בסופו של דבר גם יוספוס עצמו נכנע לדעת הרוב ותיאר את סופם של הסיקריקים (שהיו גרועים בעיניו עוד מן הקנאים שהזכרנו קודם) במצדה במונחים לאומיים-הירואיים. אני מרשה לעצמי לומר, שהתנהגותם של האליטות וראשי הקהל היהודי לפני המרד, מלמדת שאלמלא התנהגות הגזל והנבלה של הרומאים ביהודה, המרד לא היה פורץ כלל. ולמעשה גם לאחר פרוץ המרד, כל אותן אליטות (כולל הפרושים, יוחנן בן זכאי) לא עמדו בראש המרד ולמעשה התיחסו אליו בלב ולב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, תודה. מספר האיסיים, הסוציאליסטים הראשונים שתועדו ביקום היה מעל ל- 4,0000 לפי פילון. בעדותו של יוספוסחייבים להטיל ספק לאור הנסיבות. בברית החדשה מתוארת המחלוקת בין הפרושים לצדוקים בצורה מקיפה יותר. אני מסכים להערכתך שהמרד פרץ בגלל הרומאים כי אני מתקשה להאמין שלוחמי חופש יכולים להתנהל בתקופה ארוכה ללא תמיכה קהילתית מוחשית (מסתור, מזון, שמירת סוד). תמיכה גורפת יכולה לנבוע מעמדת מצוקה או תפיסת צדק שלטוני שהופר. לחיים! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מבין אותך. מהציטוט שלך את יוסף בן גוריון, נראה שאכן העם נטה לצד הפרושים - אפילו נגד מלך עריץ ואכזר. הרי ינאי לא צלב 800 פרושים לכבוד החתונה עם שלומציון, כדי לעצבן אותה ואת אחיה שמעון. ינאי נישא לשלומציון על פי מצוות היבום, וסביר להניח שכמו נשים רבות אחרות, היא התוודעה לטיבו האמיתי רק לאחר הנישואין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מודה שנתתי כאן מקום לתמיהתך. הבאתי את הציטוט מהספר ''יוסיפון'' מפני שהוא מתאר במדוייק נקודה זו. המלחמה בטרור שניהל ינאי המלך היתה ביסודה מאבק של הצדוקים בפרושים. אבל כשם שהצדוקים היו מתי מעט שהיתה להם ככל הנראה תמיכה לא מועטה בקרב עם הארץ שאפשרה לינאי ולצדוקים לנהל את מלחמת החורמה בפרושים, כך גם הפרושים היו בחזקת מעט המנהיג את המרובה. הפרושים ככל הנראה נמנו על מנהיגי המרד בינאי והובילו את המון תומכיהם בקרב העם. אין פרוש הדבר שהמון התומכים מקרב עם הארץ היו בעצמם ''חסידים'' (כפי שמכנים לעיתים את הפרושים). אפשר לנחש שבקרב המורדים היו לא מעט גרים ונוכרים שאותם רדף ינאי באכזריות לא פחות מהפרושים. הפיתרון המסתבר של כל החידות הללו, הוא קיומו של המון עם הארץ שאותו הובילו אליטות מסוגים שונים ומשונים. כשם שהצדוקים ככת היו מתי מעט כך כנראה גם הפרושים ככת (ולו הגדולה ביותר ע''פ יוסף) היו בבחינת מיעוט המוביל את המרובה. אם אתה סבור שאני מסבך מצב שהיה לאמיתו פשוט, חשוב על יוסף פלאביוס, צדוקי, מקורב משפחתית לחשמונאים המתאר עצמו גם כמקורב לפרושים. דבר זה צריך לומר לך שגם בקרב אותה אליטה קטנה של תלמידי חכמים פרושים, לא כולם היו מעור אחד ולא כולם היו רבן בן זכאי או לחילופין ר' עקיבא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאדם שקרא את יוסיפון, אתה אמור לדעת שינאי דיכא את המרידות בעזרת צבא של שכירי חרב ולא בעזרת המון-תומכי-צדוקים. סתם ניטפוק, "חסידים" נקראו בכירי הפרושים, אותם שנהגו לפנים משורת הדין והחמירו עם עצמם - אבל לא עם זולתם. לא כל אחד מהפרושים זכאי לכינוי. דווקא טענת הקרבה של יוסף בן גוריון (למה הנטיה לכנות אותו בשמם הרומאי?) לבית חשמונאי אמורה להבהיר את העניין. בית חשמונאי קפץ לקדמת הבמה באמצעות מאבקם של מתיתיהו ובניו שסירבו ללכת אחר האליטה המתייוונת. עם הזמן חלק מהם התרגלו למנעמי השלטון והעדיפו את חברתם של הצדוקים. כך התנדנדו בני חשמונאי בין שמירה על מסורת אבותם לבין נטיות לבם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |