|
אני מוצא כי תלמיד חכם אמיתי סימנו הוא התרחקות מציד שטחי של אנלוגיזמים (לרוב אנכרוניזמים) מדברי הימים של עמו ובכלל. נראה לי כי בעניינים אלו הדרך הארוכה (עיון בדברי הימים מתוך רצון לרדת לאמיתם של דברים ולאו דוקא להשלכותיהם לימינו) היא הדרך הנכונה. אחלק לכן דברי לשניים. א. לגופא של טענתך, קרוב לודאי שאתה טועה. תחת שליטתו של הורדוס הגדול היו מאות אלפי נתינים (לא בדקתי בדיוק כמה). על כת הפרושים שאכן היתה הכת הגדולה מכל הכתות נמסר כי מנתה לכל היותר כ-6000 איש. ההסבר המסתבר ביותר לתמיהה זו הוא שהמון העם (מה שקרוי בלשון החכמים עם הארץ) לא השתייך במובהק לאף אחת מכל הכתות הדתיות הרבות שפשו באותו עידן של כמיהה לבוא משיח ובכלל זה גם לא לכת הגדולה שביניהן. גם מי שמעיין במקורותינו ואפילו בגמרא (קצת מרוחק מן הזמן בו אנו דנים אבל מצד שני נכתב בתקופה בה הפרושים דוקא הפכו למובילים של הדת היהודית ואילו הצדוקים נעלמו) אנו יכולים למצוא עדויות לטינה שבין תלמידי החכמים לעם הארץ (מסכת פסחים מט ב). מורכבות המצב מתבטאת בכתביו של יוסף הכוהן (פלאביוס) שתאר עצמו כחשמונאי אבל מקורב גם לפרושים. בתרגום מאוחר שלו תואר המצב כך: "והכותים [אדומים] היו באותם הימים אחרי הצדוקים, ויהיו הצדוקים בישראל לחלק אחד, והחסידים [פרושים] לבדם עם העם ההולך אחריהם לחלק אחר. ועל אלה המחלוקות, גברו מלחמות ונשפכו דמים רבים בעם ה', כי דעת העם היתה עם הפרושים, ויהיו לעזרתם. מלבד עשיריו וגבוריו, כי עם המלך והצדוקים, ולמלך ולהם היו עוזרים". בפרט במרד נגד ינאי המלך, הפרושים היו בין ראשי המורדים בו והעם הלך אחריהם. אין פרוש הדבר שכל או רוב עם הארץ היו חסידים [פרושים]. פרשת האתרוגים רק מגלה עד כמה חז"ל חשפו טפח והסתירו טפחיים. למעשה מסופר על ינאי שצלב 800 פרושים והרג את בני משפחותיהם לעיניהם. מה שלא הפריע לו להיות גיסו של ר' שמעון בן שטח ראש הפרושים ולהוריש את ממלכתו לאשתו (אחותו של ר' שמעון) שדוקא ניסתה לקרב את הפרושים. ב. עיון בכתבי יוסף פלאביוס מגלה את נטייתו לאפולוגטיקה גם של מעשי היהודים וגם של מעשי הרומאים. יוסף שנא את הקנאים (בפרט את אויבו המושבע יוחנן מגוש חלב) והאשים אותם הן בחילול הקודש ובזוועות מחרידות בזמן המרד והן בחורבן ירושליים והעם לאחר המרד. אבל דוקא הדגשת עניין זה, מבליטה עניין מרכזי בנאראטיב שלא רבים שמים אליו לב. קשה לא לשים לב לעובדה שיוסף מגלה לנו שלמעשה האשמים העיקריים במרד היו הרומאים עצמם. הוא מטיל כמעט את כל האחריות על כתפי הנציב גסיוס פלורוס אבל גם ממקורות אחרים אנו יודעים כי נציבים אחרים (אלבינוס, פונטיוס פילאטוס) לא נבדלו ממנו הרבה. העושק והסחיטה של הנציבים הרומאיים וגובי המס שלהם וההתעללות המשפילה והעמידה תדיר לצידם של הנוכרים (היוונים) כנגד היהודים, הביאו לפריצת המרד, על אף כל המאמצים של האליטות למיניהם (הכוהנים, החשמונאים, הצדוקים והפרושים) למתן, לפשר ולמנוע את פרוץ המרד. בסופו של דבר רדיפות הרומאים דחפו את המון העם שלא נמנה על אף אחת מן האליטות האלו לזרועות הקנאים שגם הם לא היו חלק מהם וסופם שהפכו לאוייבים מרים ורודפים של כל החוגים שהזכרתי. יוספוס פלאביוס השחיר לנצח את דמויותיהם של שמעון בר גיורא ויוחנן גוש חלב, אבל קשה להשתחרר מן הרושם שהמון העם לא היה שותף לדעתו. בסופו של דבר גם יוספוס עצמו נכנע לדעת הרוב ותיאר את סופם של הסיקריקים (שהיו גרועים בעיניו עוד מן הקנאים שהזכרנו קודם) במצדה במונחים לאומיים-הירואיים. אני מרשה לעצמי לומר, שהתנהגותם של האליטות וראשי הקהל היהודי לפני המרד, מלמדת שאלמלא התנהגות הגזל והנבלה של הרומאים ביהודה, המרד לא היה פורץ כלל. ולמעשה גם לאחר פרוץ המרד, כל אותן אליטות (כולל הפרושים, יוחנן בן זכאי) לא עמדו בראש המרד ולמעשה התיחסו אליו בלב ולב.
|
|