|
||||
|
||||
אני מניח שהתקשורת (גם בלי לחשוד בה בשמאלנות) מחפשת להציג את האנשים הצבעוניים והמעניינים, אותם יושבי הקרנות שצועקים ''ביבי ביבי'' ולא את התומכים המנומקים. אלה וגם אלה היו קיימים ויהיו קיימים - בכל מפלגה שהיא. |
|
||||
|
||||
כל מה שכתבת הוא נכון. ובכל זאת ישנה תחושת "הדלדלותה של תנועת החרות". היא נובעת אולי מהתאידותם של איקונים כמו בנימין זאב בגין, דן מרידור וציפי לבני, אולי מחה"כ הצעקנים וה"עממיים" הנבחרים בליכוד, ואולי מפמליתו של נתניהו המזכירה פמליה של סלב תקשורתי (הנדבקת אליו כמו עלוקות המנסות למצות את 15 דקות הסלבריטאות שלו וניתקת ממנו ברגע שהן מסתיימות). נדמה לי שאחד מן הסממנים של חבורת יושבי הקרנות האלו הוא העובדה שברגע שהללו מתכנסים ופוצחים בשיחם, משתררת סביבם אוירת דחיפות של אנשים המנסים להמלט מן הסביבה. יש, בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" ע' 480, קטע סאטירי בלתי נשכח אודות בגין. הקטע מתאר אסיפת בוחרי חרות: "מר בגין ... החל למנות בקול מר ומאשים, כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות: - 'הנשיא אייזנהאור מזיין את משטרו של נאצר! בולגנין מזיין את נאצר! ... - כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים!!!' פאוזה. קולו של הנואם נמלא בוז וגועל: 'ומי מזיין את ממשלת בן גוריון? ' דומיית תדהמה ירדה על האולם. אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות: 'לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!' כמה מחיאות כפים רפות ומהוססות נשמעו פה ושם בין קשישי השורות האשכנזיות של האולם. ואילו על כל עומק ההמון שמאחור ריחפו כנראה היסוס, אי אמון למשמע אוזניהם, או אולי הלם קל." אני מצטט את הקטע בעיקר בגלל שהוא מצחיק (אני לא כל כך מאמין לעוז. לדעתי הוא בדה את האינצידנט מליבו. נכחתי בנאום של מנחם בגין בו המרחק בינו לבין קהלו היה גדול הרבה יותר מאשר בסיפור. אני יכול להעיד כי בגין היה נואם רגיש מאד לקהלו וכאשר השתמש בביטויים ארכאיים, הוא ידע היטב מה הוא עשה). אבל גם מפני שבקטע מתאר עוז איך בשורות הראשונות ה"אשכנזיות" ישבו הנכבדים ה"רויזיוניסטים" הותיקים בעוד כל השורות האחרות היו תפוסות ע"י "עמך", המון אנשים פשוטים מעדות המזרח. המבנה המפלגתי הזה, היה ברור שיום אחד יתנקם במפלגה הזו. נראה שנתניהו הוא שהביא את היום. |
|
||||
|
||||
תנועה הליכוד מלכתחילה היתה תנועה של דבק מלכד עיקרי אחד - שתי גדות לירדן. תנועת הליברלים שדגלה בשמרנות כלכלית-חברתית קלאסית נבלעה ונעלמה בליכוד ולא השאירה חותם רעיוני מבחינת תודעת הציבור. בתודעת הציבור התקבעה פחות או יותר שהליכוד הוא ימין מקסימליסטי טריטוריאלי, רעיונית בקשר לארץ-ישראל המדומינת וקונקרטית בקשר לשטחים הכבושים (זה בניגול לעבודה שבתודעה הציבורית נשמרה עם הקשר לפן חברתי ולפן מדיני). אולם, כשמנהיגי הליכוד, אחד לאחד, נתקלים בקיר המציאות ומוצאים את עצמם נאלצים להבין שהבחירה הבן גוריונית בין מדינה עברית-ציונית בשטח בגודל נאה (יחסית להחלטת האו''ם) לבין אין-מדינה היא הדרך היחידה, הם מוצאים עצמם פועלים כנגד האידאולוגיה התודעתית. המייצגים האולטימטיבים לזה הם שרון, האבא של הליכוד, ליבני, נתניהו איש שתי-המדינות והדיבור הכפול של התנגדות לאוסלו ודבקות בו, ואפילו בגין. הנה מתכון ל''הדלדלותה של תנועת החרות''. לא כל כך ''תאידותם של איקונים'' ליכודניקים אלא קיר המציאות, אותו קיר שחסם גם את ז'בוטינסקי. |
|
||||
|
||||
״אני לא כל כך מאמין לעוז.וכו׳ ״ אינני יודע אם הסיפור הזה היה, אבל אני ראיתי הסרטה מנאום של בגין בו הוא מבקש ״אזרחי ישראל, הזדיינו בסבלנות.״ |
|
||||
|
||||
הנה התאור בלשונו של עוז: "האולם היה מלא תמיד מפה לפה באוהדי האצ"ל ובמעריציו של מנחם בגין האגדי, כמעט כולם גברים... אבל ניכר היה איזה קו דק, סמוי, שחצץ בין שלוש-ארבע השורות הקדמיות, השורות שנשמרו לאינטליגנטים נשואי הפנים, ותיקי מערכות בית"ר, עסקני התנועה הרוויזיוניסטית, מפקדיו לשעבר של ארגון האצ"ל, שהיו כמעט כולם יוצאי פולין וליטא וביילורוס ואוקראינה, לבין ההמון הספרדי, הבוכרי, התימני, הכורדי והחלבי שאכלס את כל חלקי האולם. ההמון הלוהט הזה הצטופף ביציעים, במעברים, לאורך הקירות ואף באולם המבוא וברחוב, ברחבה שלפני אולם אדיסון" |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |