 |
כל מה שכתבת הוא נכון. ובכל זאת ישנה תחושת "הדלדלותה של תנועת החרות". היא נובעת אולי מהתאידותם של איקונים כמו בנימין זאב בגין, דן מרידור וציפי לבני, אולי מחה"כ הצעקנים וה"עממיים" הנבחרים בליכוד, ואולי מפמליתו של נתניהו המזכירה פמליה של סלב תקשורתי (הנדבקת אליו כמו עלוקות המנסות למצות את 15 דקות הסלבריטאות שלו וניתקת ממנו ברגע שהן מסתיימות).
נדמה לי שאחד מן הסממנים של חבורת יושבי הקרנות האלו הוא העובדה שברגע שהללו מתכנסים ופוצחים בשיחם, משתררת סביבם אוירת דחיפות של אנשים המנסים להמלט מן הסביבה.
יש, בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" ע' 480, קטע סאטירי בלתי נשכח אודות בגין. הקטע מתאר אסיפת בוחרי חרות:
"מר בגין ... החל למנות בקול מר ומאשים, כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות:
- 'הנשיא אייזנהאור מזיין את משטרו של נאצר! בולגנין מזיין את נאצר! ...
- כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים!!!' פאוזה.
קולו של הנואם נמלא בוז וגועל: 'ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?
' דומיית תדהמה ירדה על האולם. אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות:
'לו אני הייתי ראש הממשלה כעת – כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!'
כמה מחיאות כפים רפות ומהוססות נשמעו פה ושם בין קשישי השורות האשכנזיות של האולם. ואילו על כל עומק ההמון שמאחור ריחפו כנראה היסוס, אי אמון למשמע אוזניהם, או אולי הלם קל."
אני מצטט את הקטע בעיקר בגלל שהוא מצחיק (אני לא כל כך מאמין לעוז. לדעתי הוא בדה את האינצידנט מליבו. נכחתי בנאום של מנחם בגין בו המרחק בינו לבין קהלו היה גדול הרבה יותר מאשר בסיפור. אני יכול להעיד כי בגין היה נואם רגיש מאד לקהלו וכאשר השתמש בביטויים ארכאיים, הוא ידע היטב מה הוא עשה). אבל גם מפני שבקטע מתאר עוז איך בשורות הראשונות ה"אשכנזיות" ישבו הנכבדים ה"רויזיוניסטים" הותיקים בעוד כל השורות האחרות היו תפוסות ע"י "עמך", המון אנשים פשוטים מעדות המזרח. המבנה המפלגתי הזה, היה ברור שיום אחד יתנקם במפלגה הזו. נראה שנתניהו הוא שהביא את היום.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש