בתשובה לדב אנשלוביץ, 02/11/14 5:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זאת אכן שאלה מכובדת במשקל נוצה, ואיננה עונה לתוכן התגובה שלי. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני דיברתי על מצב עניינים שבו, למרות שראשי המשטר אנטישמים, הם תומכים בישראל מסיבות אינטרסנטיות, ואתה ענית שזה בגלל הימין. מתשובתך זו עולה שאתה סבור שניתן לנהוג בדרך אחרת מזו שנוהג הימין, שתשנה את מצב העניינים לכזה שראשי המשטר באמריקה ישתנו מאנטישמים לאוהבי לאוהבי ישראל, ותמיכתם בישראל תהיה לא רק בגלל אינטרסים אלא בגלל אהבה. לכן בקשתיך שתפרט קצת יותר את שיטותיך. זה בדיוק עונה לתוכן תגובתך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממש לא הבנת. אני חוזר על התגובה, תמיכה אמריקאית בישראל בגלל סיבות אינטרסנטיות זה מצב רע לישראל. זה לא היה כך. האמריות התוכפות והולכות בשנים האחרונות של אנשי הימין האידאולוגי - "לא צריכים את אמריקה", "שאמריקה לא תדחוף את האף שלה" וכו' - דוחפות את היחסים עם ארה"ב בדיוק לפינה המסוכנת הזו. הרהורי אנטישמיות וכאלה אינם ממין העניין ואינם קשורים לתגובה שלי. בעצם, הם קשורים לתגובה מכיוון שיחסים אינטרסנטיים באמת מושפעים מאנטישמיות. אם האנטישמיות היתה מדריכה את ניקסון ייתכן והיינו מגיעים למלחמת 73 ללא ציוד מתאים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחזור שוב על הפסקה בתגובתי שהביאה אותך להגיב לראשונה בפתיל זה: "אגב, אתמול הושמעו הקלטות של הנשיא ניקסון שנהג להקליט את עצמו, ובהן דברים אנטישמיים בצורה הכי בוטה ופרימיטיבית שלהם. ברור שהיה אנטישמי בכל רמח אבריו, ובכל זאת דאג לעזור למדינת ישראל במלחמת יום כיפורים כי זה היה אינטרס של ארצות הברית. מכאן ברור שלהיות נשיא ארצות הברית ולהיות אנטישמי ומצד שני גם לתמוך בישראל מסיבות אינטרסנטיות של אמריקה, אלה לא דברים סותרים." האנטישמיות כנגד האינטרסים הם בפרוש הנושא שאותו העליתי, ועליו בחרת להגיב. לכן הנושא הזה הוא בהגדרה "ממין העניין". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי בזמן האחרון את ספרו של עמנואל סאקל / הסדיר יבלום? העוסק במחדל מלחמת יוה"כ. בספר זה יש מידע על הרכבת האוירית האמריקאית ב-1973 (מבצע ניקל-גראס), המעמיד את כל מה שחשבנו וידענו על עניין זה בספק. הספר מבחינה עריכתית הוא איום ונורא, אבל יתכן שזה דוקא מוסיף לאמינותו. הספר נראה כגבב של מסמכים ועבודות שנעשו עם גישה לארכיונים של צה"ל וחוברו באופן רשלני לספר. ע"פ הכתוב שם מדיניותה של ארה"ב באוק' 73 אכן היתה מונעת אינטרסים באופן טהור. מדיניות זו נוהלה ביד רמה ובאופן מתואם ע"י הנרי קיסינג'ר נשיא ארה"ב (לכל הפחות בתחום מדיניות החוץ והביטחון) אע"פ שהוא ושר ההגנה שלזינגר תעתעו בשלוחיה של ישראל באמצעות משחקי תפקידים של האיש הרע והאיש הטוב. מן הספר עולים הדברים הבאים: א. אם לרכבת האוירית האמריקאית היתה השפעה כלשהי בזמן המלחמה, השפעה זו היתה ברובה בתחום התעמולה והפסיכולוגיה של ההמון. ב. תוך כדי המלחמה, השימוש במה שהגיע ברכבת היה שולי, ובכל מקרה רוב הציוד הגיע לאחר שהלחימה המשמעותית דעכה ואף אחרי 24 אוק' (תום המלחמה). חריג מהכללה זו היו מטוסים שהגיעו בהטסה אשר בכל זאת הספיקו להשתתף בקרבות (אך לאחר שהשלב הקריטי כבר חלף, בלי קשר להגעתם). ג. יתר על כן ישראל כלל לא נזקקה לרכבת האוירית. הבקשות (ברבים) לרכבת אוירית של תחמושת "חיונית" נבעו מן הברדק, הבילבול, חוסר ההתמצאות ואיבוד העשתונות של הנהגת ישראל וצה"ל (בפרט זו נגרמה ע"י הפאניקה ואובדן העשתונות של שר הביטחון, משה דיין). ד. לצה"ל נגרמו ב-6-10 אוק' אבידות כבדות בטנקים ומטוסים של הקו הראשון, אבל ציוד זה לא ניתן היה להעביר ברכבת אוירית (מסיבות שונות). בכל מקרה בדיעבד נודע כי המצאי בכלים אלו לא הגיע אף פעם אל מה שהוגדר כקו האדום. טנקים בכלל לא הגיעו בזמן המלחמה ואמצעי לחימה שכן היו במשלוחים היו חדשים לצה"ל כך שבלאו הכי לא ניתן היה להפעילם באופן יעיל במהלך הקרבות. ה. קיסינג'ר סירב לבקשת הסיוע הדחוף ב-8 באוק' ואח"כ עיכב ועיקר את הרכבת האוירית כשיצאה ב-14 באוק', משום שלא רצה לאפשר תבוסה ערבית גורפת (בפרט השמדה של הארמיה ה-3 המצרית). ההחלטות שקיבל קיסינג'ר התבצעו בסביבה של חוסר גמור במידע ואי ידיעה של המצב. שרותי המודיעין של ארה"ב סיפקו מידע הפכפך שהדבר היציב היחיד בו שבכל זמן הוא סתר את המידע של המודיעין הישראלי אותו זמן. למעשה בזמן הרלאבנטי לעניין הרכבת קיסינג'ר כלל לא היה מודע למצבה הקשה של ישראל (עד 10 באוק'). הוא כמו רוב מפקדי צה"ל, סברו שהם במציאות של מתקפת תגובה ישראלית מוצלחת העומדת להשמיד את אחת משתי הארמיות המצריות שממזרח לתעלה וקיסינג'ר לא היה מעוניין בכך. ו. לאדם שישן באותו זמן בחדר הנשיא בבית הלבן היתה מעורבות בעניין הרכבת האוירית רק משום שקיסינג'ר לא היה באותו זמן בארה"ב. ר' ניקסון, שידוע היום במיוחד בזכות כסילותו המופלגת בתחומים מסויימים ומוגדרים, פעל יחד עם שלזינגר כדי לאשר ולאפשר את יציאת הרכבת האוירית לדרך. המניע שלו היה פחות רציונלי ונבע יותר ממניעים של תגובה היסטרית לרכבת האוירית הסובייטית שהגיעה לסוריה ולמצריים (החל מ-10 באוק') ולשמועות שהחלו להגיע באותה עת (14 אוק') על מצבה הקשה של ישראל (שכבר לא היו נכונות באותו זמן). בכל אופן נראה ששלזינגר היה מתואם לגמרי עם קיסינג'ר, כך שהפעולה הזו היתה גם על דעתו של קיסינג'ר. ז. עובדה חשובה שמרבים להתעלם ממנה בסוגיה זו הוא המורכבות וההתמשכות של מבצע סבוך כמו רכבת אוירית (אישור תקציבי מול הקונגרס, ניהול מצאי וציוד מול צבא ארה"ב ונאט"ו, הסירוב האירופאי לסייע במבצע, הזמן הממושך הנדרש לשמשת ציוד שהגיע ועוד). לדברים אלו יש משמעות מכריעה כאשר באים לדון בהשפעה שיכולה להיות למהלך כזה על ובעיצומו של מהלך הקרבות. לסיכום, העובדות הרלאבנטיות שרציתי להביא לידיעתך, הן כי יש הטוענים שמדיניות ארה"ב כלפי ישראל היא בחלקה העיקרי אינטרסנטית ולא מהיום וכן כי נטען שהרכבת האוירית של יוה"כ חשיבותה פחותה בהרבה ממה שמקובל. יש לי ספק רב אם מידע כלשהו, עשוי להועיל הרבה בויכוח עם מי שרואה באובמה אנטישמי, באבו-מאזן מ"אבות האנטישמיות בזמננו" ואינו מסוגל להבחין בין מדינאי שהיה גדוש טינות ודעות קדומות כלפי עולם ומלואו וידוע בהתבטאותו הגסה ובגידופי כלפי כל העולם ואשתו (ניקסון) לבין מדינאי בעל אג'נדה גזענית. בכל זאת, נראה שאין נזק בהעמדת העובדות על דיוקן, או לפחות על ספקנותן. התלבטתי הרבה אם לצרף תגובתי זו לפתיל הנוכחי. כתוב לך תגובה זו ולכן אבהיר מיד כי עניינית בפולמוס שבכאן עם מר אנש' דעתי לגמרי כדעתך. מלכתחילה, נראה שערכם של הערותיו כמידת הדיוק בהצהרתו על אבו-מאזן כאחד מאבות האנטישמיות בדורנו. יחד עם זאת, נראה לי חשוב, לכל הפחות לביסוס עמדתך שהיא כאן גם עמדתי, ראוי שנעמוד על דיוק העובדות שבידינו, גם אם הדבר לא בהכרח רלאבנטי לויכוח עצמו. פשוט הצגת השערות כעובדות בדוקות עשויה לערער את המשקל של כל הטענה. לסיבור האוזן, ברור שערך טענותיו של מר אנש' נגזר מהעובדה שהוא אינו מסוגל להבדיל בין מדינאי שהיה מלא בדעות קדומות כלפי עולם ומלואו ונהג להתבטא במילים בוטות כלפי הכל וכולם (ניקסון) לבין מדינאי הפועל ממניעים אנטישמיים. קראתי לאחרונה את הספר של עמנואל סאקל על מחדל מלחמת יוה"כ. לפחות ע"פ ספר עולות העובדות הבאות: א. התנהלותה של ארה"ב כלפי ישראל בזמן מלחמת 1973 היתה אינטרסנטית באופן אבסולוטי. ב. מי שניהלו את המדיניות הזו היו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי יעניין אותך מאמרו של אמנון לורד, יחסי ישראל ארצות-הברית והמלחמה הקרה החדשה שהתפרסם לאחרונה ב"מידה". המאמר מתיחס לתקופת מלחמת יום הכיפורים ביחסי ארה"ב, וגם הוא תומך בתזה שהיחסים היו מבוססים בתקופה ההיא, ובתקופות אחרות, על שיקולים אינטרסנטיים והערכת ערכה של ישראל לארה"ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת מרתק וגם מדאיג: א. מוכיח עד כמה כל הצגת העובדות היא סובייקטיבית (התודעה קובעת את המציאות). גם סאקל וגם לורד ממקדים את הנאראטיב על כך שישראל נמנעה ב-1973 מתקיפת מנע ומתקיפה משבשת בגלל שיקולים של היחסים מול ארה"ב בעיצומו של מהלך הדה-טאנט. לשון אחר, ישראל התחייבה לארה"ב להימנע מיזמת מתקפה על מצריים וסוריה. אצל אמנון לורד איש הימין (מעין פסבדו-חבר של נתניהו), זהו המחדל של מלחמת יוה"כ ועליו שילמה ישראל את המחיר הכבד. אני לא יודע מה האג'נדה הפוליטית של סאקל (אולי אין לו), אבל אצלו התמונה הכוללת שונה. לב המחדל מונח (כפי שנרמז בשם הספר "הסדיר יבלום?") בממסד הבטחוני (צה"ל ומשרד הביטחון) שרימה את עצמו ואת הממשלה ע"י ההנחה שיש לו תכנית סדורה להדיפת מתקפה ערבית שתפעל גם אם יניחו לערבים לתקוף ראשונים. בפועל מה שהיה הוא בליל של רעיונות ומהלכים שצורפו מתוך כל מיני תוכניות מגננה סותרות אהדדי אשר בחלקן בוטלו ובחלקן לא נעשה מספיק למימושן. האשליה של תכנית המגננה הצה"לית בתעלה, היתה מהותית לנסיבות שהביאו להחלטה להניח את היזמה לאוייב ואף להמנע מגיוס מילואים מלא. אפשר לומר שסאקל חצי מסכים עם לורד. הוא מסכים שמתקפת מנע או מתקפה משבשת יכלו לשפר את מצב צה"ל בתעלה. יחד עם זאת, הוא לא חד משמעי ביחס לתועלת של מתקפות אלו מן הסיבה הבאה: נקודת הכובד אצלו היא העובדה שזמן ההתרעה היה מלכתחילה חצי ממה שציפו לו ואף הוא מוסמס בחלקו ע"י חיכוכי מערכת. זו היתה אחת הסיבות לכישלון המגננה ב-6-10 אוק' וגם הסבר מדוע לא ברור מה היתה התועלת שהיתה מתקבלת ממתקפת מנע. אגב, ע"פ סאקל, תכנית הצליחה המצרית היתה טובה אבל הביצוע היה די בינוני ומטה. לעומת זאת, תכית המגננה הישראלית היתה כושלת, אבל הביצוע בדרגים הנמוכים בינוני ומעלה. ב. אם אמנון לורד עדיין מקורב, בימים אלו לבנימין נתניהו, ובריו משקפים את הלך הרוחות בבית רוה"מ, המצב מדאיג באמת. להלן 2 מובאות: "ואולי זה מסביר מדוע הבעיה הפלשתינית מסרבת לגווע; בין שאר הדברים היא הפכה למשאב החשוב ביותר בידי האמריקנים לשימור יכולת השליטה שלהם בישראל.", "המחשבה הולכת לכיוון של הסלמה שבסופה נגיע לאיומים של נשק לא-קונבנציונלי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. התאוריה על הבעיה הפלסטינית מפתיעה ומרתקת. אם לורד שמע אותה מנתניהו, אז היא מאוד מאוד מעניינת מפני שאולי יש ראיות שתומכות בה. מה מדאיג? התחזית המתיחסת לנשק הלא-קונבנציונלי קצת מעורפלת ולא הצלחתי להבין אותה. ואני רק רוצה להזהיר אותך שעצם ההשקפה שיחסים ביו מדינות נקבעים ע"י אינטרסים אנוכיים ויחסי כוחות, ולא ע"י רצון טוב וערכים, היא בעלת אופי "ימני". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב. לי היא נראית בעיקר מטומטמת. אני מבין שהספין הבא מחוגי הימין יגלה לנו שחוץ מאבו-מאזן, מי שמסית ומדיח את הפלשתינים למעשי הפוגרום שלהם אינו אלא חוסיין אובמה. נראה לי שהקונסנזוס היום באירופה ובאמריקה בקרב מי שאינם חסידים שוטים של מי מהצדדים, הוא שהמזה"ת ממלא היום את התפקיד המסורתי שתפס הבלקן בתור קן צרעות קבוע ומתמיד, שאם לא מפקחים עליו, עשוי להבעיר את העולם כולו. לעניין זה, כדאי להתעניין אצל נתניהו מה הוא עשה באחרונה כדי לצמצם את הסיוע הכספי מארה"ב? האם זה יכול להיות המניע הסמוי להתמחותו של נתניהו בדריכה על הבהונות של אובמה? אני מבין את הערתך לגבי האינטרסנטיות ביחסים בינלאומיים. ההערה הזו מקשרת בין ההשקפה הזאת לתפיסת חיים כוללת של "דרויניזם חברתי" הנפוצה ב"ימין". בפועל אני לא משוכנע שיש בכך ממש. באותה מידה, הייתי יכול לשער כי השקפה המיחסת משקל רב ביחסים בינלאומיים לערכים משותפים היא בעלת אופי "שמאלי". נדמה לי שהמחלוקת היא יותר מה הם אותם אינטרסים וערכים משותפים, מאשר על עצם משקלם והשפעתם. מה שמפחית בפועל את השפעת הערכים המשותפים ביחסים בין מדינות הוא כאשר המהות והדבקות באותם ערכים מתרופפת ומתערפלת אצל הצדדים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספרו (המומלץ בחום) של יפתח ספקטור "חלום בתכלת-שחור" המתאר את מלחמת יום הכפורים מנקודת ראותו של מפקד הטייסת "שאול טולדנו" (הלא הוא ספקטור עצמו, כמובן) יש תיאור סוריאליסטי: הוא מקבל הנחיה בהולה להעביר לטייסיו היוצאים לגיחה בזירה המצרית מידע על סיוע אמריקאי נרחב העומד להצטרף למערכה, נדמה לי שמדובר שם על שלוש טייסות פאנטומים ומה לא - כאשר הכוונה היא שהמידע יועבר למצרים ויפחיד אותה, אם אחד הטייסים יפול בשבי. נראה כאילו מבחינת המטה העברת המידע חשובה יותר מהגיחה עצמה. הוא מבצע את ההנחיה, אף טייס לא נופל בשבי (הטייסת האמיתית של ספקטור לא איבדה אף טייס במלחמה) - וכשהוא שואל את טייסיו לאחר הגיחה מה הם זוכרים מהתדריך מתברר שאיש מהם לא זכר מאומה מהמידע החיוני שהמטה רצה כל כך שיעבור. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |