בתשובה לצב מעבדה, 02/04/14 8:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לדעתי התהליך כבר בעיצומו, הוא החל עם קצב, עבר בדרך את דני דנקנר, וגם מעמדם של הטייקונים1 לאחרונה כבר לא מה שהיה פעם. 1 למשל בן דודו של המוזכר האחרון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה המצב אנחנו חייבים תודה גדולה לצוות דמרקר, עם גיא רולניק בראשו, ולעיתון הארץ, שהניעו את התהליך הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשיבותם גדולה, אם כי הם לא הניעו את התהליך. לדעתי המחאה החברתית, שכשלה בטווח הקצר, בכל זאת עוררה כאן מודעות חברתית וצרכנית חזקה יותר, ומצד שני פחות אמון ברשויות ובמקבלי ההחלטות. המארקר המשיך את הגל הזה יפה ובצורה מושכלת (למרות השגות שיש לי על ההתלהמות כלפי מוסד הקביעות והעבודה המאורגנת, נגד השידור הציבורי ועוד קמפיינים שלהם). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים. ככלל נראה לי שהמחאה החברתית הותירה חותם ארוך טווח ומשמעותי, ואלה שקברו אותה כלא היתה לוקים בראייה קצרת טווח מדי. אני כן חושב שרולניק מזה זמן רב יותר משלוש השנים האחרונות עקבי במאבקו התקשורתי הנחרץ נגד הריכוזיות במשק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כדי שתתעורר מחאה חייבת להיות מודעות. לדעתי לדמרקר משקל גדול בבניית הידע והמודעות הרלוונטיים.הם דוחפים את האג'נדה הזאת כבר שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה המצב אנחנו חייבים תודה גדולה לממשלת ישראל, עם בנימין נתניהו בראשה, ולועדת הריכוזיות, שהניעו את התהליך הזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי גם הועדה הזאת קמה אחרי לחץ עיתונאי של דמרקר. הם יושבים על נושא הריכוזיות כבר שנים ארוכות. נתניהו כבר עמד למסמס את הוועדה עד שהגיעה המחאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם לגיא רולניק ולדה מרקר יש יותר כח מאשר לסבר פלוצקר, העורך הכלכלי של התמנונון, שטוען בתוקף כי אין בעיית ריכוזיות בישראל, או שמא הנושא בער ובוער בעצמותיו של נתניהו עוד בהיותו באופוזיציה? נראה לי שפשוט קשה לך לתת לקרדיט לנתניהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי בעיה לתת לנתניהו קרדיט. אבל יש פער עצום בין הדיבורים למעשים שלו. קרא לדוגמה, את הפסקה השנייה כאן http://www.themarker.com/markerweek/thisweek/1.22816... ובהמשך, לגבי העניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מעניין, אתה נתת את הקרדיט למלחמה בריכוזיות לרולניק, אבל אפילו גיא רולניק בעצמו נותן קרדיט לנתניהו: "ב נימין נתניהו הגיע מוכן היטב לראיון המשותף עם פרופ' לואיג׳י זינגלס, שפורסם כאן בשבוע שעבר. אף פוליטיקאי ישראלי אינו מתקרב לרמתו של נתניהו בכושר ביטוי ובהבנה כלכלית. לא היתה מלה אחת שראש הממשלה אמר בראיון שהפרופסור האיטלקי־אמריקאי לא היה חותם עליה. זינגלס, שיצא בשנים האחרונות למתקפה אלימה וממוקדת נגד הקפיטליזם האמריקאי, יחסי הון־שלטון, המערכת הפיננסית הריכוזית, השחיתות הממוסדת והפוליטיקאים הכנועים והקנויים, הרגיש שמדובר בפוליטיקאי שמדבר באותו שפה כמוהו. הקורא הישראלי יודע טוב יותר: אחרי הקרדיט המוצדק לנתניהו על הקמת ועדת הריכוזיות והעברתה בכנסת, הוצאת הבנקים משוק ההון, הנכונות להתעמת עם הטייקונים וההבנה העמוקה של ההבדל בין מדיניות "בעד שוק" לבין מדיניות "בעד עסקים גדולים", נותר פער עצום בין הדיבור למעשים." מפתיע אותך שפוליטיקאי, ואפילו ראש ממשלה, לא תמיד מצליח להשיג 100% ממה שהוא מאמין בו? פוליטיקאים לא פועלים בחלל ריק, ויש כנגדם תמיד כוחות - פנימים וחיצוניים - שפועלים לקיים אג'נדה אחרת, לפעמים מנוגדת. אני בטוח שנתניהו היה מעדיף להפחית את הריכוזיות יותר ממה שהוא הצליח לעשות בפועל. אותו פער בין דיבורים (או מאוויים) לבין הצלחות קיים אצלו גם בנושא איראן (שעדיין מפתחת נשק גרעיני), גם בנושא הפולש הערבי (שעדיין שוהה בשטחי ארץ ישראל המערבית), ואפילו בנושא נשיא המדינה הבא. מה הנקודה שלך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה עד כמה התהליך יעיל. לדוגמה, מתוך כתבה בהארץ: שותפים להרשעה: גיבורי המשנה של פרשת הולילנד: מוזכר שם בין השאר אברהם נתן, שציין בחקירה במשטרה שראה את דכנר נותן ליוסי אולמרט צ'ק. בבית המשפט הוא התפתל כמיטב יכולתו כדי להתכחש לעדותו במשטרה. אולם בית המשפט קיבל את גרסת דכנר ואת גרסתו במשטרה. מוזכר גם חזי צאיג, ממקורביו של קצב שבעדותו במשפט קצב תמך כמיטב יכולתו בגרסת הנשיא. קידומו של צאיג לא נפגע עקב הפגנת חוסר האמינות (הוא מונה רק לאחרונה לתפקיד חדש על ידי השר גלעד ארדן). האם הקריירה של אברהם נתן תיפגע בגלל משהו קרוב לעדות שקר? (הערה: לא בדקתי בעצמי את הנתונים שבכתבה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנושאים האלה גם חצי הכוס המלאה זה כבר ראוי לשבח. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |