 |
|
 |
||
|
||||
 |
את "דו"ח המלך דוד" אמנם לא קראתי, אבל את "אחשוורוש היהודי הנודד" קראתי גם קראתי, והוא אחד מהספרים היקרים ביותר ללבי. על רקע זה, ובעיקר לאור עיצוב דמותו הנגחכת של ד"ר בייפוס הזכור (שם גם למדתי שבסוף שנות השבעים ותחילת השמונים הרצה השטן בחוג ליהדות באוניברסיטה העברית, ירושלים), קשה לי לתארו כמלחך פנכה. אמנם שטפן היים עד היום חבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, המזוהה עם שרידי המפלגה הקומוניסטית המזרח-גרמנית, אבל משום מה קשה לי להחזיק זאת נגדו. להפך. (הוא גם לא היה ראש השטאזי, או משהו כזה...) מה גם, שעד כמה שידוע לי ה"תיק" שהיה לו במשרדי השטאזי היה התיק הגדול ביותר שנוהל כנגד אזרח גרמניה המזרחית. שנית, בקשר לספר הנידון, היים, כסופר חכם מעמיק ורגיש, מזהה נכון את האירוניה הדקה והנהדרת שבה מתייחס הסופר המקראי לדוד ולשלמה, לפחות מממלכותו של דוד ועד למלכים א', פרק ד' פסוק 20, שם הסופר מתחלף, ונכנס קולו של סופר שעל נקלה ניתן לזהותו כסופר מאוחר, מהתקופה שאחרי שיבת ציון (אולי סביב תחילת עבודות בניית בית שני - ועל רקע זה התאורים הארכניים של בניית הבית הראשון בידי שלמה). האירוניה הזאת, שככל הנראה עברה אפילו בתרגום לגרמנית (מעניין אם היים עבד עם תרגום מהמקור או מהוולגטה, ואולי הוא בכלל יודע עברית?) מופיעה פעמים רבות, בין השאר סביב מיכל, הלועגת לדוד על כרכורו לפני הארון. מיכל המסכנה (תמיד, תמיד אהבתי אותה, וכאשר קראתי בסקירה שלך שגם שטפן היים מצא לה חיבה, רבה הייתה שמחתי) צחקה לדוד בדין, על שהתנהג באורח שלא הולם מלך. פרשה נוספת שבה ניתן לזהות את קטנותו וקטנוניותו של דוד היא ספור יואב בן צרויה, ורציחתו על ידי הרוצח השכיר של בית דוד, בניהו. מאיר שלו, בספרו "תנ"ך עכשיו" כתב יפה על הסיפור ועל דמותו של יואב. פרשה מעניינת נוספת היא פרשת מותו של שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים (מקורב למשפחת שאול). האיש הזה נרצח בזקנתו בידי כלב השמירה בניהו, וללא כל הצדקה הגיונית, מלבד הקטנוניות המטופשת של דוד ושל בנו היקר. שמעי, כאמור מקורב לבית שאול, קילל את דוד בברחו מפני אבשלום, וכאשר אבשלום נוצח מתנצל בפניו של דוד (יש שם עיצוב כיאסטי מופתי של הסיפור המקראי, בנוי לתפארת ויפהפה). דוד סולח, אולם בצוואתו (מלכים א' פרק ב') מצווה לשלמה להרוג לא רק את יואב בן צרויה, אלא גם את שמעי (פס' 8-9), במין נקמנות קטנונית וחסרת הגיון. שלמה החכם באדם, קורא לשמעי ומצווה עליו (פס' 36-38) לבנות לעצמו בית בירושלים "ולא תצא משם אנה ואנה, והיה ביום צאתך ועברת בנחל קדרון ידוע תדע כי מות תמות דמך יהיה בראשך". שמעי בלית ברירה מסכים בצייתנות. אולם, מקץ שלוש שנים (פס' 39-40) בורחים לשמעי שני עבדים לאכיש מלך גת. הקורא המצוי קצת בהסטוריה של דוד, מזהה מיד כי אכיש הוא זה שנתן חסות לדוד כאשר זה ברח מפני שאול. בקצור - קונספירציה. שמעי רודף אחר עבדיו, אבל---גזר דין מוות על ראשו. שמעי חוזר, ואז שלמה הכועס בחרון צדקו מזמן אותו אליו (פס' 41-46) ובמהלך אירוני שעוד לא מצאתי כמותו במקרא, מתאר הסופר את פרשת מותו של שמעי: "ויוגד לשלמה כי-הלך שמעי מירושלים גת וישוב: וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר אליו; הלא השבעתיך בה', ואעיד בך לאמור; ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידוע תדע כי מות תמות, ותאמר אלי; טוב הדבר שמעתי: ומדוע לא שמרת את שבועת ה' ואת המצוה אשר ציויתי עליך? ויאמר המלך אל שמעי: אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך אשר עשית לדוד אבי, והשיב ה' את רעתך בראשך: והמלך שלמה ברוך, וכסא דוד יהיה נכון לפני ה' מעתה ועד עולם (איזו הערה צינית...) ויצא המלך את בניהו בן-יהוידע, ויצא ויפגע בו וימות. והממלכה נכונה ביד שלמה (!):" ר"ל - כך מבסס מלך כוחן, קטנוני, נקמן ושפל רוח את מלכותו - ע"י רצח של זקנים שכלל אינם מאיימים עליו. והממלכה נכונה ביד שלמה. גיא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
"מי שמצוי קצת בהסטוריה של של דוד" מי שמצוי קצת באותה הסטוריה יודע שדוד היה צריך להשתטות כדי להנצל מחרבו של אכיש, מי שמצוי באותה הסטוריה יודע שלפלישתים (מצלצל מוכר הא?) עליהם נמנה אכיש חשבון כבד עם דוד מלך ישראל. לאור הנ"ל אולי שמעי בן גרא (המתנגד לדוד עם שום יחוסו ה"לא מכובד" מרות המואבית) הוא זה שרוקם קונספירציה כנגד המלך הצעיר, בחסות עבדיו שכאילו ברחו. מי שמצוי קצת בהסטוריה של דוד יודע ששמעי בן גרא משבט בנימין שבטו של שאול, רוצה לראות אחד משבטו ולא משבט יהודה עליו נמנה דוד, כמלך. אולי דוד בחכמתו, ראה איך זה שלא היה מסוכן למלך חזק כמותו, מסוכן לבנו הצעיר - ועל כן מזהיר אותו ספציפית לגביו, לא מתוך איזו גחמה "קטנונית ומטופשת של מלך זקן". לא קשה להבין מה האינטרס של מי שכותב ככה להציג את דוד המלך המזוהה עם מושגים כמו "מלכות ישראל" ו"משיח" בצורה מעוותת שכזו. קצת יושר אינטלקטואלי ובכלל לא יזיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוד שימש כשכיר חרב של אכיש במשך זמן רב - היחסים ביניהם, יש להניח, היו תקינים עד ידידותיים. מהיכן, אגב, אתה שולף את הרעיון ששמעי בן גרא מתנגד לדוד עקב יחוסו מרות המואביה? רות המואביה כלל לא מופיעה כדמות בספר שמואל או מלכים, ולמיטב זכרוני כלל לא מוזכרת בספרים האלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה עירבתי בין דואג לשמעי. ששניהם מתוארים בדברי חזל כדיינים. לגבי דואג מופיע במדרש רבה התיאור הבא: "כיון שראה שאול את ראש הפלשתי בידו התחיל שואל עליו, אם מפרץ הוא מלך הוא, אם מזרח הוא שופט הוא, והיה שם דואג האדומי באותה שעה ואמר לו אפילו הוא מפרץ לא פסול הוא, לא פסול משפחה הוא, לא מרות המואביה הוא, א"ל אבנר ולא כבר נתחדשה הלכה עמוני ולא עמונית, א"ל אם כן אדומי ולא אדומית, מצרי ולא מצרית, אנשים למה נתרחקו לא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים היה להם לנשים להוציא לקראת נשים, נתעלמה הלכה מעיניו של אבנר לשעה, אמר לו שאול הלכה שנתעלמה מעיניך צא ושאל לשמואל ובית דינו, כיון שבא אצל שמואל בבית דינו אמר לו הדא מניין אית לך, לא מן דואג, דואג מיני הוא ואינו יוצא בשלום מן העולם" לגבי שמעי... התנגדותו לדוד היתה על רקע קרבתו המשפחתית לשאול כפי שציינתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו שהציק לי הרבה זמן: אתה באמת מאמין בתמונה שמציירים חז"ל על התנ"ך? אתה באמת מאמין שדוד, שאול, וכל הברברים האלה היו תלמידי חכמים, ישבו בבתי מדרש ודנו בהלכות? ברור לי שחז"ל לא יכלו לתאר לעצמם אדם שאיננו או תלמיד חכם או חוטא גמור, אבל האם אתה, יהודי שחי במאה העשרים, מקבל את הפרשנות שלהם לתנ"ך? הפרשנות שעליה אומר שאול טשרנחובסקי, בשירו "לנוכח פסל אפולו", את הדברים הבאים: "אכרע לכל שכיות החמדה, ששדדו פגרי אנשים ורקב זרע אדם, מורדי החיים, מיד צורי שדי, אל אלוהי מדבריות הפלי, אל אלוהי כובשי כנען בסופה, - ויאסרוהו ברצועות של תפילין..." - האם פרשנות דלה כזו, פרשנות מילולית צרה, שאיננה מבינה את אשר היא קוראת, מקובלת עליך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שהדיאולוגים שחז"ל מייחסים לדוד ובני תקופתו הם ציטוט רשמי מהפרוטוקול המלכותי, יתכן שתיאור מצב שכזה אפילו לא מתאר דבר שאירע בפועל אלא דרך להסביר רעיון כל שהוא. מה שאני בהחלט בטוח בו, זה צדקתם ואישיותם הנעלה של אנשים אלו. לגבי חז"ל (תקופת המשנה) אתה מקבל התייחסות שכזו, למרות שבתקופתם המוסר לא היה השיקול הדומיננטי שהכתיב את התנהגות העולם דאז. ולמרות זאת ברור גם לך שעולמם היה עדין בהרבה מהעולם שסביבם. מדוע אם כן אינך מסכים לקבל התייחסות שכזו גם אל דוד המלך? התשובה לכך היא פשוטה. חז"ל היו אנשי רוח, רק אנשי רוח, בתקופה בה המלכות לא היתה בידי ישראל, וגם אם היתה בידי ישראל, לא החכמים הם אלו שנתנו את הטון. חז"ל של תקופת המשנה לא התלכלכו בעניינים צבאיים, פוליטים, ומעשיים. תפיסת עולם המושפעת מהעולם הנוצרי, לא מצליחה לזהות עיסוק בחיי העולם הזה, כדבר טוב, היא בהכרח מקשרת את ה'עולם הזה' עם חטא שאי אפשר להמלט ממנו. לכן אתה לא מצליח לקבל את העובדה הפשוטה שאדם שעסק כל חייו במלחמות כדוד לא עשה זאת מתוך רגש אימפריאליסטי פרימיטיבי, לא תוך תאוות כבוד וגדולה ובטח ובטח שלא מתוך צמאון דם. כמובן שעיסוק כזה השפיע באופן מסויים על דוד והוא לא היה רשאי לבנות את בית המקדש בגלל ש"ידיו דמים מלאו", אולם מסתבר שגם אנו לא ראויים לכך ואפילו בלי שהתלכלכנו בדם, לכן בטח ובטח שלא נוכל לבוא בטענות לדוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי. אינני נוצרי, אינני מאמין ב"עולם הבא", וכל מחשבותי נתונות לעולם הזה. אף על פי כן, אתה טוען שאני חושב שכל מה שקשור לעולם הזה, הוא בהכרח חטא (עוד מונח שאני לא מקבל). נמק. השאלה היא פשוטה: האם אתה חושב שהתמונה שציירו חז"ל של חיי אנשי התנ"ך היא תמונה נכונה ועובדתית, או שמא הם השליכו עליה את תמונת עולמם שלהם - ולכן התיאור שנתנו בהכרח לא יהיה מדויק? אני נוקט בעמדה השניה. ומה דעתך? או, ביתר תמצות: האם נוכל להבין את התנ"ך מתוך קריאה בו והשוואתו למקורות דומים, או שנוכל להבינו רק מכתיבתם של אנשים שחיו אחריו מאות רבות, ושהבנתם בו הייתה לקויה, הן מתוך תפיסת עולמם, הן מתוך אי הבנת השפה העברית (רוב היהודים דיברו אז ארמית או יוונית), והן מתוך שיטת ההיקש המוזרה שלהם, שנבנתה על "היקשי סמכות" מתוך התנ"ך, גם כאשר להיקשים הללו לא היה כל קשר לנושא האמור? או, בפשטות רבה עוד יותר: האם אנחנו באמת יכולים להניח שהאנשים המכונים חז"ל ידעו על מה הם מדברים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא נוצרי אך לתפיסת עולמך מה לעשות חלחלה אותה הכרה גם אם תתעקש מאוד. כמו שאתה לא חייב "להסכים" ליצירה ספרותית כדי להיות מושפע מהלך חשיבתה, כך אתה לא צריך "להסכים" לנצרות על מנת שזו תשפיע עליך. התמונה שחז"ל ציירו את אנשי המקרא היא לפעמים רק השלכה של אופן חייהם, וזה במקום בו העלילה איננה אמיתית אלא כלי להעברת מסר מסויים. אולם וודאי וודאי שבמקום בו הם תיארו דבר שהיה (עליו הם ידעו ממסורת או מקורות כל שהם) לא קיימת השלכה זו. אני מסכים שקשה לי לדעת לגבי כל תיאור מה הוא. לא נראה לי שלחז"ל היתה בעיית הבנת הנקרא יותר ממה שיש לי ולך, לאור העובדה שכל עיסוקם היה באותו מקרא ואף המשנה, שהועברה בעל פה באותם ימים לשונה היא לשון הקודש. את הדובדבן שבקצפת שמרתי לסוף: הטענה שחז"ל השליכו את עולמם על עולם הדמויות שחיו מאות שנים לפניהם, אולם אנחנו שחיים שלושת אלפים שנה מאוחר יותר יודעים להכנס לראש של אותה תקופה בדייקנות, אין בה הגיון יותר משחצנות לא מכוסה. המחקר הארכיאולוגי ו"מחקר הטקסט המקראי" אין להם שום קשר ולו הפעוט ביותר ליכולת שיפוט והכרעה לגבי אישיותם של אבותינו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אנא הסבר את ההשפעה הנוצרית עלי. הנצרות עומדת בסימן חסד; תפיסת העולם שלי נוטה יותר לכיוון של דין. ב. האמוראים, לפחות, לא דיברו עברית. הם דיברו ארמית, פרסית, ואולי יוונית. העברית הפסיקה לשמש כשפה יהודית בשלב מאד מוקדם - מאה שניה לפנה"ס בערך - אבל בקרב שכבות האליטה היא המשיכה לשמש כשפה עד המאה הראשונה לספירה, פלוס מינוס. מקריאה פשוטה (היינו, לא קריאה שמניחה שכל מה שכתוב בו נכון, ואם המציאות לא מסתדרת, צריך לשנות את המציאות) בתלמוד עולה שרבים מהאינטיליגנציה היהודית של אותה תקופה פשוט לא ידעו עברית, והתקשו בפירושן של מילים פשוטות; ריש לקיש, למשל, לא ידע מה היא "שמיכה". כיוון שכך, בהחלט אפשר לומר שהייתה להם בעיה בהבנת הנקרא. ג. אנחנו יודעים הרבה יותר על תקופת התנ"ך ממה שידעו עליה כותבי התלמוד. המחקר שנעשה בתחום זה הוא עצום, הן בתחום ההסטוריה והארכיאולוגיה הן בתחום הבלשנות. אנחנו מסוגלים לתאר כיום, פחות או יותר, כיצד נראה יום בחייהם של תושבי המזרח העתיק ואת האמונות שלהם. מבחינה זו, הידע שלנו הרבה יותר מדויק מהידע של כותבי התלמוד, שהשליכו את מנהגי תקופתם והחברה המצומצמת שלהם - רוב היהודים נחשבו אז ל"עם הארץ", מילה שהמקבילה הלטינית שלה היא "פגאני" - אלף שנה לאחור ודימו שכל העולם, כל חברותיו וכל הדמויות בו מתנהגים כפי שהם עצמם מתנהגים. זו שגיאה בסיסית, שכבר ראשוני ההסטוריונים היוונים ידעו להמנע ממנה. הרוצה ללמוד על התנ"ך, מוטב וירחק מהתלמוד; הרוצה להבין אותו, מוטב ויקרא אותו ללא תרגום רש"י. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מושגים כמו "חסד" ו"דין" בהקשר הזה הם סיסמאות שצריך ליצוק לתוכן תוכן. ההבנה הפשוטה מייחסת למושגים אלו משמעות של "סלחנות ופשרנות" לעומת "פרפקציוניזים ותקיפות". סביר להניח שכאן טענת שתפיסת עולמך לא קשורה לנצרות ומן הסתם זה נכון. ה"חסד" הנוצרי הוא למעשה פשרנות וחוסר "עמידה על". אדם שחטא, תקנתו שילך לכומר יתוודה ויחזור למנהגו הקלוקל. למה זה קורה? כי הנוצרים לא חושבים שאפשר באמת לתקן משהו בעולם הזה, לא באמת חושבים גם שאפשר לקלקל משהו בעולם הזה - העולם הזה מקולקל מיסודו (או מחטא אדם הראשון) והשאיפה היא בעיקר לברוח ממנו וכמה שיותר מהר. אצל הנצרות האידיאל הוא ה"נזירות". פתרון מקובל באירופה באלף שנה האחרונות- לפחות ברומנים למיניהם- כשמשהו לא מסתדר זה להכלא באיזה מנזר, אין שום התמודדות עם העולם, עם החיים. חוסר אמונה. יאוש. תפיסת העולם הזו מזוהה היום עם הדת. המחלה הזו שאפיינה בעיקר את האשכנזים בארץ, אלו שהיו חשופים לתפיסה נוצרית זו, היא זו שגורמת לשנאת הדת - שכן הדת נראית כסותרת את החיים. מי שבמוצהר אין לו ולדת כלום, היה אמור שלא לשנוא את הדת אולם ברוב המקרים זה לא קורה, באיצטלא של הגנה על אינטרסים כללים כאלו או אחרים מנהלים מלחמה ביהדות מכיוון שהיא נתפסת כזו שמוציאה את "טעם החיים". אצל מי שמנותק מהדת אמורות לכאורה להפתר התסביכים המדוברים, אולם התוצאה לרוב היא הפוכה. ב. אני די בטוח שאביי לא ידע מהם "אופניים" המילה "שמיכה" לא מופיעה בתלמוד ובמקרא ככה שאני באמת לא יודע מה אתה רוצה. ג. הרוב היו אולי עמי ארצות אך אלו שעסקו בתורה לא היו כאלו ככה שאני שוב לא מבין ת'טענה. בהערת אגב אוסיף שדווקא ההסברים שנתנו פה לגבי מלכי יהודה, הם אלו שמשליכים מציאות מוכרת מאירופה של המאות שנים האחרונות, על מה שהיה לפני שלושת אלפי שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיקון, בדקתי והמילה שמיכה מופיעה פעם אחת בלבד בכל המקרא וזה לגבי יעל אשת חבר הקייני שכיסתה את סיסרא בשמיכה. מסתבר שלא רק האמוראים לא ידעו מה זה אלא גם הפרשנים לפני מאות שנים. זו כנראה מילה שבמקור לא באה מן העברית, שלא הייתה בשימוש עד לשנים האחרונות ולכן האמוראים חלקו בפירושה, מסתבר על פי זה שאולי מה שאתה חושב שהוא שמיכה בכלל לא היה הדבר בו כיסתה יעל את סיסרא.... מה יצא לנו מזה? שהאמוראים חקרו פה מחקר בלשני, ואילו אתה בחוסר ידיעה משליך את הידוע לך על התקופה המקראית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או! בדיוק לתשובה הזו ציפיתי. יעל, לאחר שהיא מרדימה את סיסרא באמצעות חלב, מוליכה אותו למיטה, ומכסה אותו בשמיכה. כל בנאדם סביר היה מניח, אם כן, ש"שמיכה" היא משהו שמכסים בו מישהו שנרדם. לא כך ריש לקיש. המילה לא הייתה מוכרת לו; הוא לא ידע עברית. במקום להניח ש"שמיכה" היא חפץ, כמוזכר לעיל, או לומר "אני לא יודע", הוא שלף תירוץ מההפטרה ואמר שמשמעות המילה היא "שמי כה" - כביכול אומר יהוה שהוא ערב "שלא נגע בה אותו רשע". מעבר למיניות שחכמי התלמוד מכניסים לכל אירוע - הם טוענים, בין השאר, שאדם בעל את כל החיות, ושחווה שכבה עם הנחש, דברים שלא מופיעים בכלל בטקסט התנ"כי - יש כאן דוגמא לצורת החשיבה התלמודית: לא לפרש שום דבר בצורה הגיונית, אלא לעוות את המילה כדי למצוא לה פרשנות תיאולוגית. הרי פרשנותו של ריש לקיש לא עולה בקנה אחד עם קריאה סבירה של הטקסט; "ותכסהו בשמיכה" לא יכול להיות, *אלא למי שלא מבין עברית כהלכה ומחפש הסברים למילים בלתי ידועות*, התערבות אלוהית. הדוגמא הזו היא דוגמא קלאסית לכל צורת החשיבה התלמודית: ציטוט של שברי פסוקים, עיוותם, והגעה למסקנה אחרת. אי אפשר לקרוא כך טקסטים. לא אם מצפים שתהיה להם משמעות. ואנא, חסוך ממני את הזבל הפוסט מודרניסטי על כך שלכל טקסט אין משמעות\יש כל משמעות; לא אני ולא אתה מאמינים בהבלים הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגיון שלך במקרה זה הוא ההגיון של חכמים החולקים על ריש לקיש, אולם בא לא נמעיט את סברתו של ריש לקיש. מה ההגיון בכיסוי אדם רגע לפני נעיצת יתד ברקתו? הדבר האחרון שאפשר לטעון לגבי המחלוקת הזו היא שהיא נבעה מחוסר הבנת הנקרא זה פשוט לא רציני. הנושא פה במחלוקת הוא לא פירוש המילה שמיכה אלא פירוש זה הוא פועל יוצא מהמחלוקת לגבי יעל. חז"ל לא הכניסו פה שום דבר שלא היה במקור ולהזכירך: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד" כל זה נוגע לעניין שבספר שופטים. לגבי כל התנ"ך. התנ"ך איננו רק סיפור הסטורי. החשיבות ההסטורית שלו היא מוגבלת. התנ"ך בראש ובראשונה הוא "תאולוגי" לכן חז"ל בפירושם דבר שונה מהפשט אינם מעוותים אותו אלא משתמשים בו בדרך של דרש רמז או סוד למטרות אלו. פעמים כגון בסיפור אדם הראשון, שאין כמעט אפשרות להבין את הפשט ולכן המשמעות כולה היא בדרך רמז דרש או סוד. ראית מימך נחש עם רגליים מדבר? כנראה שלא. יהיה זה מגוכח לטעון שבמקרה זה חז"ל מרחיקים את סיפור המעשה מן ההגיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנצרות הרבה יותר מורכבת מהתמונה שאתה מצייר פה, אבל דוקטרינת הסליחה מסובכת מכדי שאסביר אותה בהודעה קצרה. הוידוי לא אמור לאפשר לך להמשיך לחטוא; המתוודה לא אמור לחטוא לאחר הוידוי, ויש חטאים שאין עליהם כפרה. התפיסה שלך היא תפיסה פרוטסטנטית, שנובעת מאותם ימים שבהם המחילה אכן הייתה נמכרת בכסף, והמטיפים הכריזו "שכאשר מצלצל המטבע בקערה, עולה הנשמה אל גן העדן". אבל הדוקטרינה הזו, שבאה בשעת השפל הגדול ביותר של הכנסיה, שברה את הכנסיה וכמעט הרסה אותה, ושוב איננה מקובלת על אף זרם. אלכסנדר הששי, יוליוס השני ודומיהם הם מאכל תולעים זה חמש מאות שנים. עם זאת, התפיסה הנוצרית אכן רואה את העולם - עקב החטא הקדמון - כנתון לשלטונו של השטן. שים שתפיסה כזו מקובלת גם על זרמים מסוימים בקבלה, ושיש הקבלה עמומה לתפיסה הנוצרית על יחסי מין בקביעה שבהוצאת זרע לבטלה, נולדים אלפי שדים. שנאת הדת בישראל אקוטית בהרבה משנאת הדת בארצות אחרות, וזאת משום שהדת מעורבת בפוליטיקה, היא לא אסתטית (לפחות לא במונחים המערביים של המילה), וקיימת תחושה עזה של כפיה דתית. אף אחד לא מדבר במונחים ניטשיאניים על הדת כ"שלילת החיים", מפני ששלילת החיים היא אכן תפיסה נוצרית-קתולית (וגם גנוסטית-מאכיאנית-קתארית, אבל בוא לא נכנס לזה.) היהדות איננה שוללת חיים, אבל היא אוסרת על החיים הטובים, ואנשים שאינם מאמינים באלוהים אינם מוכנים לקבל את ההגבלות הללו. מי שרוצה לאכול הכשר בד"צ, שיבושם לו, אבל למה נאסר על מי שאינו מאמין ביהדות לאכול, או לשתות, את מה שהוא רוצה? אשר למלכים - הבעיות הקשורות למלוכה העוברת בירושה נכונות תמיד, הן באירופה של הרנסנס והן במזרח הקדום. כשהירושה עוברת בירושה, הבן תמיד ירצה לראות את אביו נאסף אל אבותיו במהירות האפשרית. זו דרך העולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדוע רצח של ''זקן לא מזיק כשמעי'' מסוגל לבסס את משטרו של שלמה שאמנם גם על פי התנ''ך לא היה דמוקרטי במיוחד(אבי ייסר אתכם בקוצים),אולם לומר שהעם היה אמור ללמוד מחיסול לא הגיוני של איש מאנשי חצר המלך (ושלמה הפך את שמעי לאיש חצרו) כי כל מי שימרה את פי שלמה צפוי למוות מפי בניה .... ההגדרה המדעית לכך היא ''אקסטרהפוליציה''. הסבירות כי שלמה חש איום מפני שמעי ,שהיה ממשפחת שאול ולפיכך מזיק מאד, ולכן כעצת דוד הוא ניצל פירצה בחוק (הגמיש ממילא - מהיותו מלך) ע''מ לחסל את שמעי בטרם יזיק. זו גם הסיבה שהוא כלא אותו בירושלים- (לכאורה צעד לא סביר שהרי אנשי בנימין נמצאים באזור-נאמני שאול.) ראשית הוא משגיח עליו מקרוב ושנית הוא טומן לו פח להפללה. אני חושב שיש פה יותר חוכמה משפלות |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקטע על רציחתו של שמעי אתה מתאר זאת ששמעי ''רק'' קילל וזרק אבנים והרי זה היה מלך ועוד שבתקופתם העונש על זה היה מוות ואתה מתאר זאת בתור נקמנות | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |