בתשובה למשה דורון, 20/06/00 18:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תיקון, בדקתי והמילה שמיכה מופיעה פעם אחת בלבד בכל המקרא וזה לגבי יעל אשת חבר הקייני שכיסתה את סיסרא בשמיכה. מסתבר שלא רק האמוראים לא ידעו מה זה אלא גם הפרשנים לפני מאות שנים. זו כנראה מילה שבמקור לא באה מן העברית, שלא הייתה בשימוש עד לשנים האחרונות ולכן האמוראים חלקו בפירושה, מסתבר על פי זה שאולי מה שאתה חושב שהוא שמיכה בכלל לא היה הדבר בו כיסתה יעל את סיסרא.... מה יצא לנו מזה? שהאמוראים חקרו פה מחקר בלשני, ואילו אתה בחוסר ידיעה משליך את הידוע לך על התקופה המקראית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
או! בדיוק לתשובה הזו ציפיתי. יעל, לאחר שהיא מרדימה את סיסרא באמצעות חלב, מוליכה אותו למיטה, ומכסה אותו בשמיכה. כל בנאדם סביר היה מניח, אם כן, ש"שמיכה" היא משהו שמכסים בו מישהו שנרדם. לא כך ריש לקיש. המילה לא הייתה מוכרת לו; הוא לא ידע עברית. במקום להניח ש"שמיכה" היא חפץ, כמוזכר לעיל, או לומר "אני לא יודע", הוא שלף תירוץ מההפטרה ואמר שמשמעות המילה היא "שמי כה" - כביכול אומר יהוה שהוא ערב "שלא נגע בה אותו רשע". מעבר למיניות שחכמי התלמוד מכניסים לכל אירוע - הם טוענים, בין השאר, שאדם בעל את כל החיות, ושחווה שכבה עם הנחש, דברים שלא מופיעים בכלל בטקסט התנ"כי - יש כאן דוגמא לצורת החשיבה התלמודית: לא לפרש שום דבר בצורה הגיונית, אלא לעוות את המילה כדי למצוא לה פרשנות תיאולוגית. הרי פרשנותו של ריש לקיש לא עולה בקנה אחד עם קריאה סבירה של הטקסט; "ותכסהו בשמיכה" לא יכול להיות, *אלא למי שלא מבין עברית כהלכה ומחפש הסברים למילים בלתי ידועות*, התערבות אלוהית. הדוגמא הזו היא דוגמא קלאסית לכל צורת החשיבה התלמודית: ציטוט של שברי פסוקים, עיוותם, והגעה למסקנה אחרת. אי אפשר לקרוא כך טקסטים. לא אם מצפים שתהיה להם משמעות. ואנא, חסוך ממני את הזבל הפוסט מודרניסטי על כך שלכל טקסט אין משמעות\יש כל משמעות; לא אני ולא אתה מאמינים בהבלים הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההגיון שלך במקרה זה הוא ההגיון של חכמים החולקים על ריש לקיש, אולם בא לא נמעיט את סברתו של ריש לקיש. מה ההגיון בכיסוי אדם רגע לפני נעיצת יתד ברקתו? הדבר האחרון שאפשר לטעון לגבי המחלוקת הזו היא שהיא נבעה מחוסר הבנת הנקרא זה פשוט לא רציני. הנושא פה במחלוקת הוא לא פירוש המילה שמיכה אלא פירוש זה הוא פועל יוצא מהמחלוקת לגבי יעל. חז"ל לא הכניסו פה שום דבר שלא היה במקור ולהזכירך: "בין רגליה כרע נפל שכב בין רגליה כרע נפל באשר כרע שם נפל שדוד" כל זה נוגע לעניין שבספר שופטים. לגבי כל התנ"ך. התנ"ך איננו רק סיפור הסטורי. החשיבות ההסטורית שלו היא מוגבלת. התנ"ך בראש ובראשונה הוא "תאולוגי" לכן חז"ל בפירושם דבר שונה מהפשט אינם מעוותים אותו אלא משתמשים בו בדרך של דרש רמז או סוד למטרות אלו. פעמים כגון בסיפור אדם הראשון, שאין כמעט אפשרות להבין את הפשט ולכן המשמעות כולה היא בדרך רמז דרש או סוד. ראית מימך נחש עם רגליים מדבר? כנראה שלא. יהיה זה מגוכח לטעון שבמקרה זה חז"ל מרחיקים את סיפור המעשה מן ההגיון. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |