בתשובה לשוקי שמאל, 23/03/11 17:34
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עכשיו אתה משנה את טענתך מ"צביעות" ל"סתירה". בנוסף, אתה יצאת נגד "צביעות בהזדעזעות האוטומטית הזו מרצח ילדים", אבל עכשיו אתה מתרץ הזדעזעות מרצח ילדים באיזו אמירה כללית לא קשורה משום שהרצח באיתמר, אליו התייחסה תגובתך, לא קשור לשום "פעולה מזוינת", היינו פעולה צבאית, שעלולה לגרום ללמותם, לא לרצח, של ילדים. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אם יש סתירה בין מה שאתה אומר לבין מה שאתה חושב בפועל, זו צביעות. לא כן? אני לא מוכן להגרר בשום אופן לאפולוגטיקה של רצח הילדים באיתמר. "פעולה מזויינת" בין אם היא צבאית ובין אם לא, בין אם גורמת למותם של ילדים או רוצחת אותם, סופה שאותם ילדים הם מתים. בהקשר הזה אני רוצה לשאול מה דעתך על הערך של מוחמד א דורא בויקיפדיה האנגלית? האם זה לא גורם לך לחשוב שבכל הסבך הזה של כזבים וכזבים שכנגד (הממריאים כאן לרמה סוריאליסטית) הדבר היחיד שנותר לאנושיות להאחז בו הוא הצער על מותו של ילד שכל כך הרבה גורמים השתתפו במותו וכל כך מעט (אפס ממש) מוכנים לקבל עליהם את האשמה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה הבדל עצום בין החייל שיורה לעבר מחבלים / חיילי אויב / לוחמי חופש / שוחרי רפורמות אגרריות, ופוגע גם בילדים, אפילו ידע שיש שם ילדים, לבין מי שבא על תינוק בשנתו, רואה שהוא תינוק, ושוחט אותו. ואתה יודע מה? גם בין הפצצה חסרת אבחנה (גרמניה על לונדון בבליץ, כוחות נאט"ו על שיירות פליטים ביגוסלביה לשעבר, ישראל על לבנון במלחמתנו האחרונה שם) לבין אותו נבל. גם אם נכון, בשורה התחתונה ילד מת הוא ילד מת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
OK. אני בעצם הבעתי את הדעה ההפוכה. סבך הנאראטיבים, ההצדקות, הטענות והטענות שכנגד הוא כזה שאיני רואה לעצמי שום אפשרות מלבד לדבוק בצערי על מות ילדים, בלי קשר לשאלה מי בדיוק עשה מה ולמה. אפילו אם הצער הזה עומד בסתירה להבנה שהמוות הזה היה מוצדק או נחוץ, אני לא רואה איך אפשר לוותר עליו. במילים אחרות, אני מנסה להפריד בין המסכת הפוליטית של ההקשר שהיא כל כך אמורפית ושנוייה במחלוקת לבין התוצאה הסופית המצערת שהיא בד"כ הדבר הודאי היחיד בכל העסק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. מות ילדים באשר הם זה דבר מצער. בלתי נמנע1, אבל מצער. ולא צריך לותר על הצער. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שום דבר על הערך בויקי האנגלית כל לא קראתי אותו. אתה אמרת שהזדעזעות אוטומטית מרצח ילדים היא צביעות, ואני לא מבין על איזו אפולוגטיקה אתה מדבר. אם התגובה האינסטיקטיבית לרצח היא זעזוע, מה צבוע בזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראה, איני רוצה להיגרר להסברים על המניעים של רוצחי הילדים באיתמר. איני אוהב את מה שעושים קרוביהם וחבריהם של נרצחי איתמר וצר לי מאוד על מה שקרה שם. זהו סוג מסויים של צביעות מצדי (אני מוכן לקבל כל מונח מוצלח יותר שתוכל להציע) אבל אני רוצה לדבוק בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה הגרוע, הורסים רכוש ערבי. או שאולי אתה מתכוון למעשה הזוועה האמיתי להם-המשך "הבנייה הבלתי חוקית"?... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך על שלילת זכותם הפוליטית להשפיע על גורלם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אנא ממך, אל תשווה אותם לאבותיך בגלות אדום! סבא שלך לא רצח לא רק ילדים פולניים, אלא אפילו לא חיילים פולניים! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבריהם של הנרצחים באיתמר לא שוללים את זכותם הפוליטית של הפלסטינים להשפיע על גורלם. כולנו שוללים, כרגע. בפועל, הכוונה. זה לא משהו שהמתנחלים מצטיינים בו במיוחד, יותר מאחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם בטח מצטיינים בו פחות מכל הפלמחניקים שחיים על אדמה ערבית שדודה. ובטח פחות ממנהל הסניף הירושלמי של שלום עכשיו, שחי בבית ערבי שדוד (על הבית הזה אפילו אפשר לראות את שם הדייר הקודם ושנת הבניה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את שוב צודקת. איני מנסה לשחק את הרשע מן הקושיות ש"הוציא את עצמו מן הכלל" אלא שלדעתי זה החלק הפחות משמעותי של התמונה. א. אני רואה עצמי כחלק ממיעוט קטן במדינת ישראל המתנגד להתנחלות ביו"ש מטעמים עקרוניים ומוסריים ("זכותם הפוליטית של הפלסטינים להשתתף בקביעת גורלם"), ויודע שאין בכך כדי לפטור אותי מן האחריות הלאומית המשותפת. (לכן במקום לתמוך בחזרה לקווי 67, אני קורא לסיפוח חלקים מיו"ש לישראל, לא מתוך אידיאולוגיה אמונית אלא מתוך רצון שישראל תתייצב באופן אמיתי בפני המחיר של האידיאולוגיה הזו). ב. מצד שני הרוב הגדול במדינת ישראל אינו תומך באופן עקרוני ומוסרי בהתיישבות שם, הוא פשוט לא מתנגד לה מספיק. המתנחלים ותומכיהם גם הם מיעוט (אמנם גדול מזה שלי), אלא שעצמת רצונם ומסירותם לנארטיב שלהם (שלא לומר קנאותם) מכריעה את הרצון הפושר והלא מוחלט של הרוב. הרוב הזה עד עתה אף פעם לא התנגד באופן אידיאולוגי לפשרות טריטוריאליות או הסכמי שלום ואין סיבה לחשוב שיש שינוי מהפכני בכיוון הזה. ג. אמרי מעתה שהאידיאולוגיה של המתנחלים היא הכובלת את סיזיפוס הישראלי לסלע הפלשתיני יותר מאשר "דעת הציבור" שלהערכתי עויין את הערבים יותר מאשר אוהב את גבעות איתמר ועפרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האזרח הפשוט רוצה רק שלושה דברים: שביתו לא ייהרס, שבטנו תהיה מלאה, ושלא יחללו את כבוד אשתו" (מקיאוולי, "עיונים"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הנה עוד פעם אתה משנה את ההגדרה. מה שאתה לא אוהב זאת תגובת הקרובים בשם הזעזוע, וזה שונה לגמרי מ''זעזוע אוטומטי'' שאני מניח גם אתה וגם אני, וכן, גם הקרובים והחברים של הנרצחים (כולל של הילד מוחמד א דורא האומלל), מרגישים. להרגשה אוטומטית כזאת של תיעוב וזעזוע קשה לייחס צביעות. אתה מדבר על מעגל שני ושלילי של תגובות, ושם האוטומטיות כבר נגועה בחישובים שונים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
OK בערך. אני מודה שהחלפתי סוסים באמצע הטיעון. תחילה קישרתי בין ה"זעזוע האוטומטי" וצביעות ואח"כ ייחסתי לעצמי וריאציה מסויימת של הצביעות הזאת ואמרתי שאני מתעקש לשמור עליה. יש כאן שני דברים קרובים אך לא זהים. אנסה לסדר את הטיעון שלי. א. אני אכן חושב שיש משהו לא אותנטי בגינוי הקבוע של רצח אזרחים וילדים ע"י קבוצות וגורמים פוליטיים (איני מדבר כלל על קרובי הנרצחים ובני משפחותיהם). מאחר וגורמים פוליטיים הנמנעים באופן קטגורי מן העוולה הזו, הם משהו נדיר במיוחד, אני מוצא שהגינויים האלו מקומם לרוב במחלקת "טובל ושרץ בידו". ב. בצד הנאמר לעיל, אני מוצא צורך לקיים גם ברמה הציבורית (ולא רק האישית) דחייה קטגורית ולא מותנית של האקטים האלה. לכל הפחות אנו חייבים ואפילו באופן אוטומטי להתיחס בשלילה מבחינה אתית למעשים האלו. גם כאשר נאלצים לנקוט באמצעים האלו בבחינת "ההכרח בל יגונה" יש לזכור שעדיין מדובר בפשעים מוסריים. האמירה של גולדה מאיר על כך שאינה יכולה לסלוח לערבים על שגרמו לנו להרוג בהם יש בה בו-זמנית מידה מסויימת של צביעות ומידה אחרת של אמת. ג. האמביואלנציה והסתירה הפנימית הזו אין בהם כדי לזכות את ציבור המתנחלים ותומכיהם הממהרים תדיר להצביע על אופיים הבלתי אנושי של אוייבינו בעודם טובלים ושרץ הטראנספר/אפרטהייד בידם. ד. כפי שטוענת נועה ו. אפשר למצוא נסיבות מקלות/צידוקים/הסברים.הבדלים מהותיים בין מקרים שונים. בהקשר הזה העליתי את פרשת מוחמד א דורא האומלל באמת. המקרה הזה הוא מייצג את מידת האי ודאות, הטענות, הכזבים וכזבי הנגד שיש ברוב הארועים הללו (בפרשת הזוועה הזו לא ודאי אפילו אם הילד חי או מת). מסיבה זו אני רואה צורך בשלילה מוסרית גורפת של כל המעשים הללו בלי קשר לנסיבות ולהקשר שלהם. מכאן גם סירובי לרדת להבדלה בין "מתו" ל"נרצחו". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |