בתשובה לרון בן-יעקב, 24/03/11 7:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
OK בערך. אני מודה שהחלפתי סוסים באמצע הטיעון. תחילה קישרתי בין ה"זעזוע האוטומטי" וצביעות ואח"כ ייחסתי לעצמי וריאציה מסויימת של הצביעות הזאת ואמרתי שאני מתעקש לשמור עליה. יש כאן שני דברים קרובים אך לא זהים. אנסה לסדר את הטיעון שלי. א. אני אכן חושב שיש משהו לא אותנטי בגינוי הקבוע של רצח אזרחים וילדים ע"י קבוצות וגורמים פוליטיים (איני מדבר כלל על קרובי הנרצחים ובני משפחותיהם). מאחר וגורמים פוליטיים הנמנעים באופן קטגורי מן העוולה הזו, הם משהו נדיר במיוחד, אני מוצא שהגינויים האלו מקומם לרוב במחלקת "טובל ושרץ בידו". ב. בצד הנאמר לעיל, אני מוצא צורך לקיים גם ברמה הציבורית (ולא רק האישית) דחייה קטגורית ולא מותנית של האקטים האלה. לכל הפחות אנו חייבים ואפילו באופן אוטומטי להתיחס בשלילה מבחינה אתית למעשים האלו. גם כאשר נאלצים לנקוט באמצעים האלו בבחינת "ההכרח בל יגונה" יש לזכור שעדיין מדובר בפשעים מוסריים. האמירה של גולדה מאיר על כך שאינה יכולה לסלוח לערבים על שגרמו לנו להרוג בהם יש בה בו-זמנית מידה מסויימת של צביעות ומידה אחרת של אמת. ג. האמביואלנציה והסתירה הפנימית הזו אין בהם כדי לזכות את ציבור המתנחלים ותומכיהם הממהרים תדיר להצביע על אופיים הבלתי אנושי של אוייבינו בעודם טובלים ושרץ הטראנספר/אפרטהייד בידם. ד. כפי שטוענת נועה ו. אפשר למצוא נסיבות מקלות/צידוקים/הסברים.הבדלים מהותיים בין מקרים שונים. בהקשר הזה העליתי את פרשת מוחמד א דורא האומלל באמת. המקרה הזה הוא מייצג את מידת האי ודאות, הטענות, הכזבים וכזבי הנגד שיש ברוב הארועים הללו (בפרשת הזוועה הזו לא ודאי אפילו אם הילד חי או מת). מסיבה זו אני רואה צורך בשלילה מוסרית גורפת של כל המעשים הללו בלי קשר לנסיבות ולהקשר שלהם. מכאן גם סירובי לרדת להבדלה בין "מתו" ל"נרצחו". |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |