 |
|
 |
||
|
||||
 |
הכל טוב ויפה, אבל להגיד בקול גדול "צריך לבחון ידע ולא זכרון!" לא ממש עוזר לנו. איך, למשל, תוכל לבדוק "ידע ולא זכרון" בהיסטוריה? מה המשמעות של ידע בנפרד מזכרון בהקשר הזה? אנגלית ומתמטיקה, למשל, בודקים ידע ויכולת התמודדות, ולא זכרון, כי שם יש ידע ישים שניתן לבחון. אבל מקצועות מסויימים אחרים, זה יותר קשה. לחלופין, ישנם מקצועות, כמו אזרחות, בהם המטרה היא שהתלמיד יזכור מה שמלמדים אותו. המטרה היא לא שיוכל לבחון טקסטים במדע המדינה, אלא שידע איך מתפקדת הדמוקרטיה בישראל - כלומר, יזכור. דבר שני שמציק מאוד במאמרך נאמר בפסקאות האחרונות - ציוניו של התלמיד צריכים להנתן ביחס ליכולותיו שלו, במקום ביחס ליכולות שקובעי המדיניות מצפים להן מהתלמידים. מצב כפי שאתה מתאר יגרום לכך שתלמיד מבריק שאינו משקיע בלימודים, ועל כן אינו מגיע לשיא יכולתו, יקבל ציון נמוך, בעוד שתלמיד חלש שאינו מסוגל לקלוט את הנושא הנלמד, אבל מאוד משתדל, יקבל ציון גבוה. זה מאוד נחמד, שוב, אבל מה הלאה? אז קיבלת עשר בהשקעה - אבל המטרה של הבגרות היא להראות ידע אבסולוטי, לא ידע יחסי. חלק גדול מהאוכלוסיה רוצה בגרות טובה כדי להתקבל למוסדות ההשכלה הגבוהה. מה המוסדות הללו אמורים לעשות עם הציונים שאתה מציע? במה הם יעזרו להם לקבוע את כישוריו של המועמד? הרעיון שלך יביא לכך שהמוסדות הללו יתעלמו לחלוטין מהבגרויות, ויצרו שיטה של בחינות פנימיות, או שפשוט יסתפקו בבחינה הפסיכומטרית, שאת מגרעותיה אתה ודאי מכיר. אם המטרה היחידה שלנו הייתה שיותר אנשים יקבלו תעודות בגרות, בלי קשר למה שהן מייצגות, הרי שהיינו יכולים פשוט להנמיך את הסטנדרטים, להקל בבחינות, או אפילו לחלק אותן לכל מי שהצליח לסיים 12 שנות לימוד רצופות, בלי קשר לציוניו. האין זה נפלא? 80 אחוזים בעלי תעודת בגרות! נפלא! אבל התעודה הזאת אינה מייצגת שום הישג משמעותי של התלמיד, ואינה יכולה לשמש אותו בהמשך דרכו. יש מקום לשפר את תנאי הלימוד, נכון. יש מקום לשפר את רמת המורים ואת רמת עזרי הלימוד, נכון. יש לבצע רוויזיה כללית בתוכניות הלימוד, ללא ספק. אבל כל השינויים הללו צריכים לבוא כדי לקדם את התלמידים למעלה, לכיוון התעודה המיוחלת, ולא כדי להוריד את התעודה להישג ידם של התלמידים. אם הכוכבים לא היו רחוקים כל-כך, אף אחד לא היה מתעניין בהם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בנושאים כמו היסטוריה, אזרחות, ספרות (בה, למרבה האירוניה, לא מעודדים חשיבה יצירתית אלא דחיסה והקאה של חומר), בהם צריך לשפוך חומר של שתיים-שלוש שנות לימוד אינטנסיביות בזמן קצוב של שעתיים, אכן אין טעם לילל "ידע! ידע!" ולתת לתלמידים המסכנים לנתח לבד את "מדינת היהודים" או את המגנא כרטא. מה שכן צריך לעשות, הוא לפזר את הבחינה הענקית על פני כל השנה - ציון הבגרות של תלמיד יקבע על פי הממוצע המשוקלל של המבחנים, בחנים, מבדקים שעבר במהלך השנה. בכלל, יכולת הלמידה של אדם נמדדת על פי מה שהוא השקיע במהלך השנה השוטפת, ולא בשבוע לפני הבגרות. עובדה היא, שניתן לעבור את הבגרות בציון לא רע בכלל (80) אם אתה לומד רק למתכונת ולבגרות. אם רוצים לבדוק השקעה לטווח ארוך, למידה 'אמיתית' ומימוש פוטנציאל, צריך לבדוק מדגמים במהלך השנה. מטרת הבגרות, לפחות לפי מיטב הבנתי הלוקה, היא לא להראות ידע אבסולוטי, אלא לוודא שלא בזבזת את 12 שנות הלימוד שלך בשינה עריבה על ספר התנ"ך (מי כמוני יודע). אם מטרת חוק חינוך חובה היא להעביר את כל הזאטוטים סדרת חינוך שבסופה ידעו, בין השאר, למצוא נושא ונשוא ולחפוף משולשים (ולסבן מורים), הרי שבחינת הבגרות היא האמצעי היחידי דרכו המדינה יכולה לוודא שבאמת זה מה שהם עשו. דה פקטו, הבגרות מעודדת את התופעה ההפוכה - אנשים לומדים את כל החומר רבע שעה לפני הבגרות, עוברים אותה, ושוכחים אותו אפילו מהר יותר. אם הציון היה נקבע לאורך השנה, אני הייתי נכשל, אבל הרבה תלמידים אחרים היו עוברים בציון מכובד. ושלום על ישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה כאילו אתה לא יודע, אבל יש פרוייקט של משרד-החינוך, בשם "בגרות 2000" או "פרוייקט 22". את הפרוייקט הזה הם מריצים ב-22 בתי-ספר ברחבי הארץ (אחד מהם הוא הישיבה בה סיימתי את לימודיי לא מכבר), ובמסגרת הפרוייקט ציון הבגרות נקבע בדיוק לפי מה שייחלת לו. לפי כל המבחנים, בחנים, השתתפות ועבודה או שתיים. בכל בתי-הספר המשתתפים בפרוייקט המקצועות בהם הוא מיושם הם אנגלית והסטוריה (מגמה), ואצלי בישיבה יש לנו גם בגמרא, אבל כנראה ששנה הבאה יבטלו להם בגמרא, בגלל חוסר שיתוף-פעולה מצד המורים המבוגרים יותר. באנגלית זה אחל'ה! יש לנו קצת יותר עבודות כתיבה, ויש עבודה בכיתה י"א ובכיתה י"ב, אבל זה שווה את זה! הרבה חבר'ה לא היו מגיעים בחיים בבגרות רגילה לציון אליו הגיעו במסגרת הפרוייקט. בהסטוריה אני לא יכול להגיד לך, כי אני לא לומד במגמה הזאת. בגמרא היה בסדר (לא עשיתי בגרות, אז אני לא יכול להשוות בכל המקרים, אבל אני חושב שיצא לי יותר טוב עם הפרוייקט מאשר היה יוצא לי בבגרות. לפחות בגמרא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי מה שהבנתי, במדינות הסקנדינביות ציון הבגרות במקצועות ההומנים נקבע על פי ממוצע הבחינות של שלוש השנים האחרונות בתיכון. אם הממוצע נמוך מ80, יש לתלמיד אפשרות לגשת לבחינה הכוללת את החומר שנלמד באותן שלוש השנים. לפי דעתי זהו הפתרון האידיאלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחלה רעיון, אבל האוניברסיטאות לא יקבלו אותו. כל פתרון שלא יציג מבחן אחיד לכל התלמידים, יהפוך את שיטת הדירוג של האוניברסיטאות לחסרת תועלת. סתם דוגמא - המורה שלי לערבית סירב להכשיל תלמידים. תלמידים שהסתפקו בלהגיע לשיעורים שלו, קיבלו אוטומאטית ציון עובר. אני גמרתי את השנה עם 60 בערבית, כשלא ידעתי אפילו לקרוא את כל האותיות. (שפות זה לא הקטע שלי...) נו, אז זה הוגן להשוות תלמיד אצל מורה כזה לתלמיד אצל מורה שנותן ציונים לפי מה שמגיע באמת לתלמיד? ומה עם המקרה ההפוך? חסרים מורים שמורידים ציונים על התנהגות, למשל, או סתם התנכלויות לתלמידים "מתחכמים"? המדד הזה הוא לא אמין, ולכן לא יתפוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם את העיוות הזה צריך יהיה לתקן מתישהו. האוניברסיטאות מסתמכות לצורך סינון מועמדים על א. פסיכומטרי שהוא מבחן הבודק בעיקר את היכולת הפיננסית של המועמד וכושר והנכונות שלו להתפשר על החוג אליו הוא נרשם, ב. בגרויות שהביקורת שנשפכה עליהן בדיון היא רבה. בנוסף ציון הבגרות משכלל בתוכו את ציון המגן (מדד של יכולת ונכונות ליקוק ישבנים של התלמיד) ובמקרים מסוימים הרלוונטיות שלהן מועטה ביות מכיוון שאדם נרשם לאוניברסיטה שנים אחרי שסיים את פרק הבגרויות בחייו. בנוסף נוצרה הקבלה מלאכותית בין הביקוש למסלול מסוים לדרישות הקבלה אליו. לצורך קבלה לתואר ראשון במדע כללי ומדעי המחשב למשל המועמד צריך להגיע לציון התאמה של 700 כדי להתקבל למסלולים קשים יותר מבחינת רמת הלימודים כמו החוג המשולב במתמטיקה ופיזיקה (610). הסינון צריך להתבצע על סמך הישגים בשנת הלימודים הראשונה. תוצאות הבגרויות והפסיכומטרי צריכים להוות רק יעוץ. אין מניעה לדרוש רף מעבר לשנה השניה שיהיה גבוהה יותר לחוגים המבוקשים כדי לצמצם את מספר התלמידים אבל יש לתת לכולם הזדמנות שווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי הגיע הזמן לנפץ את המיתוס לפיו הצלחה בפסיכומטרי היא פונקציה של יכולת פיננסית - או של הקורס שאליו נרשמת. אינני טוען כי לא קיים כל קשר בין עשיית קורס לציון גבוה יותר, אך נתן להשיג ציונים נאים גם ללא קורס, תוך שימוש במעט שכל ישר. הפסיכומטרי, לדעתי, הוא כלי מיון יעיל למדי - מבחן יחיד ואחיד שעל פיו יכול אדם להתקבל להיכן שירצה. נראה לי כי הפתרון הוא להגדיל משמעותית את משקלו של הפסיכומטרי בשקלול הקבלה לאוניברסיטאות. באשר לרעיון המיון ע"פ שנת הלמודים הראשונה - אני נחרד למחשבה כי מישהו ינסה לישמו הלכה למעשה. לימוד שנה א' באוניברסיטה ידמה אז, יותר מכל דבר אחר, לשהות במיכל מלא דגי פיראנה. הסטודנטים, שבימים אלה משתפים פעולה ביניהם בדרך כלל, ידרכו איש על רעהו במטרה להיות בין הנבחרים לשנה ב'. שוויון? לא נראה לי. דוקא המבחן הפסיכומטרי הוא הכלי השוויוני האמיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי האישית והבלתי רלוונטית, מה שצריך לעשות הוא לאסור על קיומם של קורסים לפסיכומטרי, ובכך נעשה את המבחן הזה שיוויוני באמת. אל תשאל אותי *איך* יאסרו על קיומם. לא יודע. אבל צריך לאסור. כך יגיע כל אדם אל המבחן בלי הכנה מראש, וכולם יקבלו ציונים בהתאם ליכולת האמיתית שלהם. המצב היום הוא שכדי להגיע לנקודת פתיחה שווה עם כולם - אתה צריך קורס. מי שקיבל 750 בלי קורס היום, היה מקבל 798 אם אף אחד אחר לא היה עושה קורס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה למעשה טוען שהמבחן הפסיכומטרי הינו מדד מוצלח לאינטליגנציה, ואילו הקורסים הורסים את אמינותו? המבחן אינו בודק אלא מספר מסויים כישורים, שהאונברסיטאות החליטו כי אלו הן היכולות החשובות ביותר לסטודנטים - ואם אדם מסויים רוחש את אותם כישורים בשבועיים של לימודים במקום במשך 12 שנות לימוד, הדבר אינו משנה את התוצאה הסופית: אותו אדם מחזיק בידיו את הכלים להפוך לסטודנט מוצלח ומצליח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקורסים לפסיכומטרי לא מלמדים אותך את הכישורים הנדרשים כדי ללמוד (חשיבה לוגית, ידיעת אנגלית) אלא טריקים כדי לעבור את המבחן. או, אם לצטט את המדריך שלי בקורס - מי שיודע אנגלית, לא צריך להקשיב לי עכשיו. מי שלא יודע אנגלית, אני עכשיו אספר לו איך לעבור את הבחינה בלי להתחיל ללמוד את השפה. טריקים זה לא מה שהאוניברסיטה מחפשת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שמעצם היותך הצד השני בוויכוח איתי, אתה טועה. אם אדם הצליח לרכוש את הכלים המאפשרים לו לקרוא ולהבין ברמה הנבחנת (ולכן: הדרושה) בעת המבחן הפסיכומטרי - הוא יוכל לעשות זאת גם בעת לימודיו. חשיבה לוגית היא עניין טכני לחלוטין, כמו אנגלית ומתמטיקה פשוטה ואם הוא מסוגל להם בזמן המבחן, אין סיבה שלא יוכל להשתמש בהם גם בעת לימודיו (כל זאת בהנחה הברורה שהמבחן בסדר, הקורסים לא). זה מקביל לטענה שהבגרות במתמטיקה לא מייצגת דבר, מאחר ולמדת אליה במשך 12 שנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנם אנשים שמצליחים להוציא ציון פסיכומטרי גבוה מספיק לצורך קבלה לחוג בו הם מעונינים, במכה הראשונה (גם אני ביניהם). אבל עבור רוב האנשים, הצלחה במבחן פסיכומטרי היא תוצאה של 2 עד 3 ניסיונות + קורס. עבור מקצועות כמו מדעי המחשב (שהוא אחד התארים היותר קלים בפקולטה למדעים מדויקים) לא מספיק ציון פסיכומטרי נאה, צריך ציון שימקם אותך בין 4 האחוזים העליונים באכלוסיה, וגם הוא צריך להיתמך ע"י ממוצע בגרויות שניתן להשיג אותו רק אם אתה גאון אמיתי או שהחלטת לוותר על כל חוויות ההתבגרות ולהתמקד בלימודים (אם ממוצע הבגרות המשוכלל שלך הוא 100 אתה צריך פסיכמטרי של 791 כדי להגיע לציון התאמה 700 הדרוש לקבלה למדעי המחשב אם הציון שלך הוא 105 תסתפק ב 740). אם יוצג רף הישגים כלומר, כל התלמידים שמסיימים את שנה א בממוצע 85 ומעלה וישיגו השג ספציפי מסוים בקורסים מסוימים יזכו להמשיך לשנה ב, לא תהיה תחרות הורסת בין הסטודנטים מכיוון שלא יהיה טעם בתחרות כזו. לא הישגים ירודים של המתחרים אלא רק הישגים טובים שלך יעלו אותך לשנה השניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי כי המצב הקיים כיום אידאלי - נראה לי כי מהנתונים שהצגת עולה מסקנה דומה לטענתי כי יש להפחית (להעלים?) את משקל הבגרויות בשקלול רף הקבלה. באשר לרף ההישגים המוצע - אולי אני טועה, אך זכור לי משהו מעומעם בדבר היות מערכת הציונים האקדמית מבוססת פקטור באופן שהופך את ציון הסטודנט ללא בלתי-תלוי בציוני חבריו לספסל. פרט לכך, שנת לימודים עולה הרבה זמן וכסף, ואם בהגינות עסקינן, נראה לי לא הגון והגיוני לתת ביד המערכת כלים נוספים להוצאת סטודנטים משורותיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי על כך שבטכניון השיטה היא כזו שנותנים מבחנים שבהם נכשלים רוב התלמידים, ואז נותנים פקטור שניצר התפלגות נורמאלית יפה של ציונים. בת"א לעומת זאת אין לאף אחד בעיה עם להכשיל 70% מהניגשים למבחן. ניתן להעביר את דירוג הקושי בקבלה לחוגים לשנה השניה ללימודים בצורה כזו אדם שרוצה ללמוד פסיכולוגיה, ירשם לשנה הראשונה במדעי ההתנהגות, אם יעמוד בדרישות המעבר, ימשיך לשנה שניה. אם לא יוכל להמשיך בלימודים בתחום קרוב בעל דרישות קבלה נמוכות יותר כמו סוציולוגיה (הסיבה שבחרתי דווקא את הפסיכולוגיה כדוגמא היא משום שאדם הרוצה לעסוק בפסיכולוגיה עובר את הסינון האמיתי בעת ההרשמה לתואר השני) תוך ניצול הקרדיט האקדמי על הקורסים שבהם הצליח. רוצה ללמוד מדעי המחשב? התחל ללמוד שנה ראשונה מדעים מדויקים, בסוף השנה אם הצלחת לעמוד בדרישות תוכל להמשיך ולהוציא תואר במדעי המחשב. לא הצלחת לך תלמד מתמטיקה, או פיזיקה או הנדסה בלי להפסיד שנה. בצורה כזו הסינון נעשה ע"י בדיקת יכולת הסטודנט להצליח בלימודים אקדמיים בתחום שבו הוא רוצה ללמוד. לא עי בדיקת יכולתו להתרכז במהלך מבחן פסיכומטרי ולא מידת שקדנותו כתלמיד תיכון 7 שנים מוקדם יותר. בנוסף הקרדיט על הלימודים לא הולך לאיבוד אלא במקרה שבו אדם בחר בתחום שבו אין לו שום סיכוי להצליח או שהוא מתעקש ללמוד מקצוע שהוא מעבר ליכולתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש בעיה קטנה עם ההצעה הזו. אני לומד תואר שני בירושלים במתימטיקה, וכבר היום אנחנו כורעים תחת העומס של תרגול מתימטי לשאר הפקולטה - בעיקר למדעי המחשב. תלמידי שנה ג' כבר משמשים כבודקי תרגילים. תוספת משמעותית של תלמידי שנה א' שלא תביא לגידול פרופורציונאלי בתלמידים מתקדמים יכולה להביא לקריסה של יכולתנו לתת שירות מינימאלי לתלמידים. לא ברור לי איך מתמודדים עם הבעיה בארה''ב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה הזו היא טכנית וניתן יהיה לפתור אותה אם ע"י העברת חלק מהנטל לסטודנטים לתואר ראשון (אין שום סיבה שסטודנט שנה ג לא יוכל לבדוק תרגילים של סטודנט שנה א, שהם מקור העומס העיקרי) או לסטודנטים מפקולטות אחרות (סטודנט לתואר שני במדעי המחשב יכול לבדוק תרגילי אינפי של סטודנט לתואר ראשון במדעי המחשב) או בודקים בשכר שאינם סטודנטים. בנוסף, ההנחה שמספר התלמידים יגדל באופן דרמטי היא לא בהכרח נכונה. חלק מהעומס על קורסי המתמטיקה של שנה א' נובע מכך שסטודנטים שנכשלים בקורסים חוזרים עליהם שוב ושוב כשהם יוצאים מתוך הנחה שאם הם הצליחו להתקבל למדעי המחשב, אז מגיע להם ללמוד מדעי המחשב אפילו אם הם לא מצליחים לקבל יותר מ 60 בבדידה אחרי 3 פעמים. בצורה הזו, סטודנט לא יתקבל לאף חוג לפני שיסיים את השנה הראשונה בסוף השנה הראשונה הסטודנט ידע אם הוא התקבל או לא ולאילו מסלולים. על סמך הידע הזה ועל סמך ההיכרות שלו עם הממסד האקדמי ותחומי הלימוד השונים, בחינה של היכולת וסיכויי ההצלחה שלו, הוא יוכל להחליט לאיזה כיוון להמשיך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נושא החינוך בכלל ובחינות הבגרות בפרט ראויים לדיון רציני ומעמיק יותר ולנקודת התייחסות רחבה יותר מכפי שהובעה במאמר המקורי (אולי על כך בהמשך) אך כרגע הייתי רוצה להציע אלטרנטיבה לשיטת בחינות הבגרות: - המרה של הלימודים המובנים בצורת היררכיה ובאופן של שינון ידע במבנה דינמי יותר של לימוד עצמי, עם התכנסות תכופה לדיון קבוצתי בנוגע לנושא הנלמד עם הדרכה של בר-סמכא (הווה אומר - אדם המכיר את כלל ההקשרים של החומר, ולא רק יודע להכתיב לתלמידיו את מה שכתוב בספר למורה...), אדם אשר תלמידיו יכבדו אותו ואת דבריו, אך גם ידעו לבקרו ולהציג נקודת ראות שונה, באם נראה להם. - המרה של אופי כימות הישגי התלמיד ממבחני סוף שנה ובגרויות למבנה של הגשת עבודות תקופתיות על מגוון רחב של נושאים. הערה חשובה: ניקוד על עבודות כאלו צריך להיות בהתייחס ליכולתו של המגיש להשתמש בידע קיים ולהסיק בעזרתו לגבי תחומים שונים, כלומר לא ע"י העתקה (בין אם הלכה למעשה או רק רעיונית) של ספרים, אלא שימוש ברעיונות שמובאים בהם ליצירת "יש מאין" והבעתו. - מעבר מלימוד שבלוני ומוחלט של מקצועות אשר בעליל אינם מתאימים לדרך כזו של לימוד, ללימוד השואף להציג מגוון רחב ככל האפשר של דעות וערכים תוך דגש על קבלתן של דרכי ראייה שונות של אותו הנושא. - פנייה ללימוד מושגי יסוד בכל מקצוע כלשהוא לפני פנייה לרמות גבוהות יותר של לימוד; לעיתים אלו הן מוקדמות כרונולוגית, רעיונית, סגנונית ועוד - אך בכל מקרה יש לנטוש את הדרך של תחילת לימוד נושא כלשהוא ממעין מצב של "ריחוף" בו משתמשים במונחי היסוד לפי הגדרתן הפופולארית, ועל-פי רוב, השגויה. אלו הם עיקרי התורה בנוגע למקצועות ההומניים, על רגל אחת, כפי שאני תופס אותם. בנוגע לאנגלית ולמתמטיקה, אני מתייחס לשני מקצועות אלו בתור "שפות זרות", כלומר הדרך היחידה ללמוד את הבסיס הנחוץ להן הוא ע"י שינון, אך בנוגע לרמות גבוהות יותר של לימוד ישנן אסכולות שונות, וזהו ויכוח אחר. דרך נוספת ששמעתי עליה לאחרונה במהלך דיון על נושא זה היא להתמקד ביצירת אומנות כלשהיא, ובאמצעותה להשליך על תחומים שכנים הקשורים אליה, בצורת אדוות ההולכות ומתרחבות מהמרכז - פילוסופיה, הסטוריה, ספרות, אומנות, אזרחות, לשון וכו'. שיטה מעניינת ביותר, שככל שאני חושב עליה נשמעת לי כמתאימה ביותר לאוסף הנקודות שהבאתי למעלה. השתדלתי להשאיר את התגובה שלי ברמה כללית ככל האפשר, אך דוגמאות לכל אחת מהנקודות או לשיטה הארטו-סנטרית יש לרוב, ואשמח לספק אותן לכל המעוניין... גלעד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"לימוד עצמי" וגו'. לימוד עצמי הוא רק לאנשים שמעוניינים ללמוד. אתה לא יכול לומר לכל בני הנוער במערכת החינוך "קחו את הספר ותלמדו לשיעור הבא את פרקים 2-3". זה פשוט לא פועל ככה - הרוב המוחלט לא יזרוק חית בכוון, מנסיון. אולי בקבוצות מצומצמות, של מתקדמים..? באופן כללי, בלי לבקר את השיטה שלך יותר מדי (וכדי לא להאריך את ההודעה), אתה מתאר שיטות שמתאימות לתאווים לחשוב. לאנשים שרוצים לדעת, לקשר, להבין. למרבה הצער, רוב התלמידים הם לא ככה. הרבה גם לא מסוגלים לכזו רמה של הפשטה. כשאתה קובע על דרך לימוד מסוימת, אתה צריך להתאים אותה לכלל התלמידים. כמובן שיש יוצאים מן הכלל (בית הספר הדמוקרטי, החקלאי, לאמנויות וכו'), אבל אנחנו מדברים על המקרה הכללי, ה"גרוע" ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנחת הבסיס שלך שרוב בני הנוער אינם שואפים לצבור ידע והשכלה אינה נכונה בעיני מיסודה, ושוב נכנס כאן עניין הסיבה-מסובב: האם חוסר הרצון ללמוד הוא בסיסי בטבע האדם ולכן מערכת החינוך נכשלת או שמא בגלל כשלונה של מערכת החינוך איבד חלק ניכר מהתלמידים את רצונו להשקיע בלימודיו? אני מאמין גדול בטבע האנושי, ואינני חושב שהשיטה שהעליתי לעיל מתאימה רק "לתאווים לחשוב", אלא לכל אדם אשר אין לו בעיות אובייקטיביות בלימוד. הםסקנה האחרונה שלך היא בעייתית במיוחד מבחינתי, משום שלמעשה אתה אומר שמערכת החינוך צריכה לשאוף למכנה המשותף הנמוך ביותר מבחינה לימודית (שהרי רק במצב כזה היא תתאים לכלל התלמידים), דבר אשר מוכיח את עצמו שוב ושוב בתחומי החיים השונים כהרה-אסון וכמעקר כל בסיס להתפתחות אמיתית; בהתבונני על הדוגמאות שהצגת אני אומר כי יש לאפשר לכלל התלמידים את סוג החופש שניתן בבתי-הספר האלו, ולא להגביל את אותו רק למסגרות מיוחדות, מסגרות של "מתקדמים". גלעד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני כלל וכלל לא תומך נלהב בטבע האדם (אבל זה בינתיים לא נושא הדיון), אני מסכים איתך בנושא הרצון ללמוד - האדם אכן בעל יצר סקרנות. מה שגורם לבני נוער להפסיק להתעניין בחומר ובלימוד עצמו אלא להכנע לעומס הוא לא שיטת הלימודים כמו הרפטיציה. אפילו תיישם את שיטת התמונות החביבה, אחרי התמונה הרביעית חצי מהתלמידים יפרשו ויעתיקו אחר כך מהחצי השני (או יסתכלו על כל התמונות בקדחתנות ובייאוש רבע שעה לפני המבחן, כמו שאני מדמיין את עצמי עושה). אחרי התמונה השמינית כל התלמידים מלבד איציק הגידם יעברו ל"מצב תוכי", ויכתבו במחברת מילה במילה את כל ההרהורים הנוגים הפילוסופיים של המורה. אחרי התמונה העשירית המורה המתלהב ישים לב שאף אחד לא ממש *מקשיב* למה שהוא אומר, ויגיד שאם התלמידים זורקים כף סופית אז למה שלא אני, ויקרא את החומר סתם. שוב אנחנו מגיעים למודל של ספר - מורה - תלמיד - מחברת. כל שיטות הלימוד נדונות לכשלון ברגע שהן מפסיקות להיות חדשניות והופכות להיות יום יומיות (כמו המהפכה הבולשביקית). כל שיטות הלימוד נדונות לכשלון עוד יותר חרוץ אם הן נתקלות באדישות של תלמידים. מורה לספורט בבית הספר שלי סיפר לי פעם בתוגה על נסיון כושל שלו להפוך את שיעורי הספורט למשהו יותר ממכונת זיעה. הוא התחיל להסביר לתלמידים המופתעים על מבנה השרירים, חילוף חומרים וזוטות כאלה. התלמידים, אין צורך לומר, קפצו על ההזדמנות והתעלמו ממנו בהפגנתיות. אחרי הכל, לא נבחנים על זה. ובנוגע לנתינת חופש לכל התלמידים - דווקא בנושא הזה יש לי נסיון אישי-משהו. בחטיבת הביניים שלי נערך ניסוי של משרד החינוך: נתנו לתלמידים הרבה מקצועות בחירה - מארכיאולוגיה דרך גרפיקה ממוחשבת ועוד כל מיני מקצועות משונים. התלמידים בנו את המערכת שלהם, באו מתי שנוח היה להם, לא היו ציונים מספריים וכו'. כולם דילגו והתחבקו ושרו שירים אל עבר הקשת. אני לא בקיא בשיטה באופן ספציפי (לחטיבה הזו הגעתי אחרי שהניסוי הסתיים), אבל הדבר היה דומה למה שהצעת, ברוחו לפחות. בעקרון, הניסוי הוגדר ככשלון חרוץ - גם על פי התלמידים, שבמבט-לאחור מודים כי השנתיים האלה היו מאוד מהנות, אבל לא מועילות. לתיכון הגיעו עם פערים גדולים. אז איך מסבירים את העובדה שזה כן פועל בבתי ספר דמוקרטיים ודומיהם? פשוט מאוד. לשם מגיעים אנשים שרוצים ללמוד, ולכן משתפים פעולה (אגב, גם שם המצב לא מושלם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא האם הניסוי הנ"ל לא צריך להתחיל כבר ביסודי - תלמידים מגיעים לחטיבת הביניים ממורמרים ואינם מעוניינים ללמוד. להגיד להם בשלב הזה "הרי לכם הזדמנות לא ללמוד" יביא לתוצאות ידועות מראש. מה יקרה את החופש הזה יתנו כבר לילדים בכיתה ג'? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתתי הטקס זה מאודד נכוןן ועקרוני ללילדים שעולים מיסודי לתיכון ולא מביניםם דבר מערביתת או מכולל מקצוועע אחר אבל גם לא מנסיםם לילמוווד ולהצליח.... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודלים אלטרנטיווים של לימוד הם נושא שנוי במחלוקת וסבוך עד מאד. הדוגמאות שהבאת אינן מעידות על הבנה רבה בתחום או אפילו על פתיחות כלשהי אליו, וגם המסקנות שכביכול הסקת אינן מאד רלוונטיות לבחינת החינוך הפתוח כמודל אלטרנטיווי לשיטות החינוך המקובלות. חינוך פתוח לא יכול להימדד במהלך שנתיים ובוודאי לא במתכונת של ניסוי כפי שתיארת. חינוך פתוח צריך להתחיל בגן הילדים או מקסימום בכיתה א' ולהמשיך עד סוף מסלול הלימודים. כל קומבינה שבמסגרתה מצטרף תלמיד ממערכת החינוך הקונוונציונלית לתוך מערכת של חינוך פתוח, אם זה לניסוי מוגבל בזמן ואם כצעד חד-כיווני, לעולם תסבול ממכלול בעיות שמקורן במערכת החינוך הרגילה ואשר המסקנה היחידה מהן היא כאמור שחינוך פתוח צריך להימדד כמסלול אלטרנטיווי שלם ומקביל למערכות החינוך המסורתיות. בעולם היו מספר ניסויים כאלה (המפורסם שבהם הוא בית הספר ''סאמרהיל'' שפעל באנגליה) וחלק גדול מהם הוכתר כהצלחה חינוכית קולוסאלית. שינויים קוסמטיים של טכניקת הלימוד (סידור השולחנות במעגל, לימוד בעזרת תמונות, הורדת תמונת הנשיא מהקיר וכיו''ב צעדים) אינם בגדר שינויים בעלי משמעות וכמובן שאינם נחשבים לחינוך אלטרנטיווי. במסגרת של חינוך פתוח אין לתלמידים ''הרבה מקצועות בחירה'' אלא כל המקצועות, כמו גם עצם הנוכחות בבית הספר, נעשית מתוך בחירה מתמשכת של כל תלמיד ותלמיד. הבחירה הזאת יכולה להישען על רצונם של התלמידים ללמוד או על חוסר רצונם ללכת לעבוד, אבל היא לעולם לא תהיה תוצאה של כפיה מצד גורם כלשהו (ההורים למשל). גם מכשירים כמו ציונים ומבחנים אינם חלק אינטגרלי ממערכת חינוך כזאת, אלא הם משמשים את התלמיד לבקרה עצמית על הישגיו, ולעולם לא תהיה על תלמיד החובה לגשת למבחן כלשהו אלא אם ביקש זאת בעצמו. השיעורים עצמם הם הרבה יותר אינטראקטיביים ושיתופיים מאשר בכיתה רגילה, וגם זו מן הסתם תוצאה של העובדה שכל מי שיושב בכיתה בחר לעשות זאת מרצונו. גם דברים המובנים לנו מאליהם, כמו כיתות גיל, אינם דבר הכרחי במערכת חינוך פתוחה, ובמקרים רבים פועל בית ספר כזה כמו אוניברסיטה שבה התלמידים נודדים מכיתה לכיתה על פי המערכת שבנה כל תלמיד לעצמו וללא כל קשר לגילו הביולוגי. אלה היו רק כמה מאפיינים בסיסיים של מערכת חינוך פתוח טיפוסית. הבאתי אותם כדי להבהיר את ההבדל בין חינוך פתוח לצעדים של ''שחרור החבל'' הנעשים מדי פעם בבתי ספר רגילים, ושמהם רצוי שלא להסיק דבר וחצי דבר על האפקטיביות (או חוסר האפקטיביות) של חינוך פתוח. אסף |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין טוב יותר מדוגמא אישית שלי: היסטוריה ואזרחות אלה שני המקצועות האהובים עלי. במשך השנה, המקצועות נלמדים באופן די חפיף. המורים לוקחים את ספר הלימוד, וכמו גננת בגן ילדים מסבירים אותו לתלמידים. הרבה לא יוצא מזה. רוב התלמידים "חורשים" את הספר ביומיים שלפני הבחינה - מצליחים בבחינה יפה, אבל המטרה העיקרית - ידיעת החומר בחיים לא מושגת. נחשוב רגע - המטרה הראשית של הבגרויות היא שהתלמידים יהיו בעלי ידע כללי בסיסי וידעו את הדברים האלה בחייהם. שלא יהיו בורים. אם זאת הצורה בה לומדים את החומר, ולאחר מכן מיד שוכחים אותו אין טעם לשיטה הזאת. אינני איש חינוך ואינני פסיכולוג. מתפקידו של משרד החינוך להציע חלופות לשיטה הנוכחית ולא מתפקידי. אך בכל זאת כתלמיד, ישנם כמה רעיונות אותם אפשר ליישם: הרעיון הראשון הוא בחינת "אנסין" כפי שמתבצעת באנגלית - ואכן בודקת ידע ולא זיכרון בעל-פה. גם תלמיד שילמד ערב הבגרות רשימות מילים באנלית, לא יצליח במבחן אם רמת האנגלית שלו אינה טובה. כנ"ל גם בבתי ספר דתיים בגמרא - נבנחנים בחינת אנסין שמראה על יכולות התמודדות עם טקסט תלמודי שנרכשו במשך שנות הלימוד. שיטה נוספת, טובה יותר לדעתי, היא עבודות. עבודות בדיוק ממחישות את כוונתי. את העבודה עושים עם ספרים פתוחים, מקורות ידע בלתי מוגבלים - ואני חושב שעבודות מראות במאה אחוזים את רמת ההשקעה והידע במקצוע. כמובן שבעבודות אין לחץ זמן, לא צריך סופר זיכרון כדי להצליח, ואפשר לומר שהבדיקה היא אובייקטיבית לחלוטין. בימים אלו נודע לי לשמחתי, על פרוייקט בין-תחומי במשרד החינוך, שפועל כניסיון בכמה בתי ספר בארץ. התלמידים באותם בתי ספר אינם נבחנים במקצועות: אזרחות, הסטוריה, ספרות ומחשבת. במקום כל אלה, ציונם נקבע על-פי עבודות שעשו במשך כל שנות התיכון. הרשו לי להוריד את הכובע בפני משרד החינוך. אי אפשר אפילו להשוות את זה לרמת הבגרויות. בנוגע לדבר השני שדובי התייחס בדבריו, על כך שציוני התלמיד צריכים להינתן ביחס ליכולתו, דיברתי על מצב שלצערי אני לא רואה איך אפשר לתקן אותו, כל עוד אנחנו חיים בחברה תחרותית. כן, אני אכן חושב שגם תלמיד חלש שממצא מאה אחוזים מיכולתו, זכאי ללמוד באוניברסיטה לא פחות מתלמיד חזק בעל ציונים גבוהים שמקבל את הציונים בקולת רבה. זה לא כישלון של מערכת החינוך, אלא של החברה בה אנו חיים . אינני רוצה שיובן מדברי שאני בעד הנמכת רף הסטנדרטים. אחוז הזכאים צריך להעלות ע"י שינוי השיטה לשיטה מתאימה יותר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |