בתשובה לרגב שוייגר, 30/05/00 20:22
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הנחת הבסיס שלך שרוב בני הנוער אינם שואפים לצבור ידע והשכלה אינה נכונה בעיני מיסודה, ושוב נכנס כאן עניין הסיבה-מסובב: האם חוסר הרצון ללמוד הוא בסיסי בטבע האדם ולכן מערכת החינוך נכשלת או שמא בגלל כשלונה של מערכת החינוך איבד חלק ניכר מהתלמידים את רצונו להשקיע בלימודיו? אני מאמין גדול בטבע האנושי, ואינני חושב שהשיטה שהעליתי לעיל מתאימה רק "לתאווים לחשוב", אלא לכל אדם אשר אין לו בעיות אובייקטיביות בלימוד. הםסקנה האחרונה שלך היא בעייתית במיוחד מבחינתי, משום שלמעשה אתה אומר שמערכת החינוך צריכה לשאוף למכנה המשותף הנמוך ביותר מבחינה לימודית (שהרי רק במצב כזה היא תתאים לכלל התלמידים), דבר אשר מוכיח את עצמו שוב ושוב בתחומי החיים השונים כהרה-אסון וכמעקר כל בסיס להתפתחות אמיתית; בהתבונני על הדוגמאות שהצגת אני אומר כי יש לאפשר לכלל התלמידים את סוג החופש שניתן בבתי-הספר האלו, ולא להגביל את אותו רק למסגרות מיוחדות, מסגרות של "מתקדמים". גלעד |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאני כלל וכלל לא תומך נלהב בטבע האדם (אבל זה בינתיים לא נושא הדיון), אני מסכים איתך בנושא הרצון ללמוד - האדם אכן בעל יצר סקרנות. מה שגורם לבני נוער להפסיק להתעניין בחומר ובלימוד עצמו אלא להכנע לעומס הוא לא שיטת הלימודים כמו הרפטיציה. אפילו תיישם את שיטת התמונות החביבה, אחרי התמונה הרביעית חצי מהתלמידים יפרשו ויעתיקו אחר כך מהחצי השני (או יסתכלו על כל התמונות בקדחתנות ובייאוש רבע שעה לפני המבחן, כמו שאני מדמיין את עצמי עושה). אחרי התמונה השמינית כל התלמידים מלבד איציק הגידם יעברו ל"מצב תוכי", ויכתבו במחברת מילה במילה את כל ההרהורים הנוגים הפילוסופיים של המורה. אחרי התמונה העשירית המורה המתלהב ישים לב שאף אחד לא ממש *מקשיב* למה שהוא אומר, ויגיד שאם התלמידים זורקים כף סופית אז למה שלא אני, ויקרא את החומר סתם. שוב אנחנו מגיעים למודל של ספר - מורה - תלמיד - מחברת. כל שיטות הלימוד נדונות לכשלון ברגע שהן מפסיקות להיות חדשניות והופכות להיות יום יומיות (כמו המהפכה הבולשביקית). כל שיטות הלימוד נדונות לכשלון עוד יותר חרוץ אם הן נתקלות באדישות של תלמידים. מורה לספורט בבית הספר שלי סיפר לי פעם בתוגה על נסיון כושל שלו להפוך את שיעורי הספורט למשהו יותר ממכונת זיעה. הוא התחיל להסביר לתלמידים המופתעים על מבנה השרירים, חילוף חומרים וזוטות כאלה. התלמידים, אין צורך לומר, קפצו על ההזדמנות והתעלמו ממנו בהפגנתיות. אחרי הכל, לא נבחנים על זה. ובנוגע לנתינת חופש לכל התלמידים - דווקא בנושא הזה יש לי נסיון אישי-משהו. בחטיבת הביניים שלי נערך ניסוי של משרד החינוך: נתנו לתלמידים הרבה מקצועות בחירה - מארכיאולוגיה דרך גרפיקה ממוחשבת ועוד כל מיני מקצועות משונים. התלמידים בנו את המערכת שלהם, באו מתי שנוח היה להם, לא היו ציונים מספריים וכו'. כולם דילגו והתחבקו ושרו שירים אל עבר הקשת. אני לא בקיא בשיטה באופן ספציפי (לחטיבה הזו הגעתי אחרי שהניסוי הסתיים), אבל הדבר היה דומה למה שהצעת, ברוחו לפחות. בעקרון, הניסוי הוגדר ככשלון חרוץ - גם על פי התלמידים, שבמבט-לאחור מודים כי השנתיים האלה היו מאוד מהנות, אבל לא מועילות. לתיכון הגיעו עם פערים גדולים. אז איך מסבירים את העובדה שזה כן פועל בבתי ספר דמוקרטיים ודומיהם? פשוט מאוד. לשם מגיעים אנשים שרוצים ללמוד, ולכן משתפים פעולה (אגב, גם שם המצב לא מושלם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא האם הניסוי הנ"ל לא צריך להתחיל כבר ביסודי - תלמידים מגיעים לחטיבת הביניים ממורמרים ואינם מעוניינים ללמוד. להגיד להם בשלב הזה "הרי לכם הזדמנות לא ללמוד" יביא לתוצאות ידועות מראש. מה יקרה את החופש הזה יתנו כבר לילדים בכיתה ג'? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתתי הטקס זה מאודד נכוןן ועקרוני ללילדים שעולים מיסודי לתיכון ולא מביניםם דבר מערביתת או מכולל מקצוועע אחר אבל גם לא מנסיםם לילמוווד ולהצליח.... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מודלים אלטרנטיווים של לימוד הם נושא שנוי במחלוקת וסבוך עד מאד. הדוגמאות שהבאת אינן מעידות על הבנה רבה בתחום או אפילו על פתיחות כלשהי אליו, וגם המסקנות שכביכול הסקת אינן מאד רלוונטיות לבחינת החינוך הפתוח כמודל אלטרנטיווי לשיטות החינוך המקובלות. חינוך פתוח לא יכול להימדד במהלך שנתיים ובוודאי לא במתכונת של ניסוי כפי שתיארת. חינוך פתוח צריך להתחיל בגן הילדים או מקסימום בכיתה א' ולהמשיך עד סוף מסלול הלימודים. כל קומבינה שבמסגרתה מצטרף תלמיד ממערכת החינוך הקונוונציונלית לתוך מערכת של חינוך פתוח, אם זה לניסוי מוגבל בזמן ואם כצעד חד-כיווני, לעולם תסבול ממכלול בעיות שמקורן במערכת החינוך הרגילה ואשר המסקנה היחידה מהן היא כאמור שחינוך פתוח צריך להימדד כמסלול אלטרנטיווי שלם ומקביל למערכות החינוך המסורתיות. בעולם היו מספר ניסויים כאלה (המפורסם שבהם הוא בית הספר ''סאמרהיל'' שפעל באנגליה) וחלק גדול מהם הוכתר כהצלחה חינוכית קולוסאלית. שינויים קוסמטיים של טכניקת הלימוד (סידור השולחנות במעגל, לימוד בעזרת תמונות, הורדת תמונת הנשיא מהקיר וכיו''ב צעדים) אינם בגדר שינויים בעלי משמעות וכמובן שאינם נחשבים לחינוך אלטרנטיווי. במסגרת של חינוך פתוח אין לתלמידים ''הרבה מקצועות בחירה'' אלא כל המקצועות, כמו גם עצם הנוכחות בבית הספר, נעשית מתוך בחירה מתמשכת של כל תלמיד ותלמיד. הבחירה הזאת יכולה להישען על רצונם של התלמידים ללמוד או על חוסר רצונם ללכת לעבוד, אבל היא לעולם לא תהיה תוצאה של כפיה מצד גורם כלשהו (ההורים למשל). גם מכשירים כמו ציונים ומבחנים אינם חלק אינטגרלי ממערכת חינוך כזאת, אלא הם משמשים את התלמיד לבקרה עצמית על הישגיו, ולעולם לא תהיה על תלמיד החובה לגשת למבחן כלשהו אלא אם ביקש זאת בעצמו. השיעורים עצמם הם הרבה יותר אינטראקטיביים ושיתופיים מאשר בכיתה רגילה, וגם זו מן הסתם תוצאה של העובדה שכל מי שיושב בכיתה בחר לעשות זאת מרצונו. גם דברים המובנים לנו מאליהם, כמו כיתות גיל, אינם דבר הכרחי במערכת חינוך פתוחה, ובמקרים רבים פועל בית ספר כזה כמו אוניברסיטה שבה התלמידים נודדים מכיתה לכיתה על פי המערכת שבנה כל תלמיד לעצמו וללא כל קשר לגילו הביולוגי. אלה היו רק כמה מאפיינים בסיסיים של מערכת חינוך פתוח טיפוסית. הבאתי אותם כדי להבהיר את ההבדל בין חינוך פתוח לצעדים של ''שחרור החבל'' הנעשים מדי פעם בבתי ספר רגילים, ושמהם רצוי שלא להסיק דבר וחצי דבר על האפקטיביות (או חוסר האפקטיביות) של חינוך פתוח. אסף |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |