בתשובה להיא, 03/12/09 22:16
רק שאלה, לא משתמשים יותר במילה אחלה? 530948
יהונתן אורן • בתשובה להיא יום ו', 4/12/2009, 11:49
זה ניתוח מעניין, תודה לך. אבל אני לא רואה את הדברים שאת רואה במאמר.

1. להוליזם יש אכן היסטוריה ארוכה. אבל מר טאוב לא מדבר כלל על הוליזם. הוא מדבר על הבנה מוטעית של ההוליזם, על תפיסת ההוליזם דרך משקפי האינדיבידואליזם. "כמו שהופכים גרב, פנים-חוצה, הוא לקח את הנוסחה של התמזגות האני ביקום והפך אותה להתמזגות היקום באני". (מטאפורת הגרב לקוחה מוולטר בנימין, אני מניח). כאן הוא רואה את הקשר בין תנועת ההיפים לבין הספר – בקריאה האינדיבידואליסטית של ההוליזם. מאחר שזהו הקישור הוא לא נראה לי כה שרירותי.
פרום, או אסכולת פרנקפורט, לא עושים את הטעות הזאת (טוב, הם לא אמריקאים). אבל בתנועת ההיפים, כמה אנשים בכלל קראו והבינו את מרקוזה ואדורנו? אני חושב שהכללות מותרות כדי לספר סיפור שלא יהיה נוקדני מדי, כל זמן שהן לא מביאות לסתירות עמוקות לטענה הסופית.

2. את מעמידה רפלקסיה לעומת פעולה אלימה. מדוע? הטענה, שטאוב טוען במפורש, היא רפלקסיה שמתבטאת בנסיגה לאוניברסיטאות ולנסיגה לאמנות לעומת פעולה פוליטית. במובן זה, אגב, אני חושב שטאוב מתחבר לגמרי לאסכולת פרנקפורט של שנות ה-‏60: הם חשבו שהרבה מהבעיות של בני אדם אינן בעיות "פסיכולוגיות" במובן אטומיסטי, אלא תוצאות של השפעות המבנה החברתי על הפסיכולוגיה של היחיד. גם הם לא חשבו שטיפול בפרט הוא הפתרון לבעיות חברתיות. טאוב מבקר את הרפלקסיה, הניו-אייג' והטיפול הפסיכולוגי כחלק מנסיגה ממעורבות חברתית לשינוי המציאות ורק במידה שהם מונעים אותה.

3. טאוב לא מכחיש שהרקע האמריקאי וזה הישראלי שונים. ההיפך. הוא כותב שברקע האמריקאי המושג "אהבה" הוא מושג כוללני יותר מהמושג הזה ברקע הישראלי, בגלל ההקשרים הדתיים-היסטוריים שלו. לכן, לטענתו, בעוד שההיפים האמריקאיים ניסו להחזיר אתוס אינדיבידואליסטי שבבסיסו פילוסופיה של הרמוניה של האינדיבידואל עם המציאות, אימוץ הערכים הללו בישראל מביא רק ל"נעים בגב".

בנוגע להיותו נביא זעם – אכן. ואני בד"כ לא מתחבר לשמרנות שלו. הוא נראה לי יותר שמרן ממודרניסט.
רק שאלה, לא משתמשים יותר במילה אחלה? 530958
היא • בתשובה ליהונתן אורן יום ו', 4/12/2009, 22:26
1. תודה על ההבהרה, היא מאירת עינים.
אני הבנתי יותר שטאוב מתנגד לביטויים פופולריים של הוליזם. אלה שמופיעים בכל דור. אנחנו נהנים להסתכל על המאה ה19 ותחילת המאה ה20 ולגחך על האופנות הללו: מגנטיזם, ספיריטואליזם וכדומה. טאוב בהחלט עושה שימוש הפוטנציאל הקומי של האופנות הנוכחיות לאורך כל המאמר. אבל האם באמת ניתן לטעון כי כל האופנות הללו משקפות את "התמזגות היקום באני"?

פרום באמת כתב ספר על אמנות האהבה, עם הוראות הפעלה, שהיה מאוד פופולרי בשנות ה60. התיאור בויקי באנגלית לא מאוד מוצלח:
אבל שים לב לתפקיד של אהבה עצמית בעניין (הומניזם פוסט מלחמתי?). והוא עשה שם שימוש בזן בודהיזם שכולו אופטימיזם, פריחה וציוץ ציפורים ביחס לשופנהאואר (אבל לא חף ממוסר עבודה חס וחלילה).

בקשר לתנועת ההיפים ואסכולת פרנקפורט, אני מודה בבורותי במה שנוגע לארצות הברית. אני מכירה יותר את התנועה בגרמניה, ולא ניתן לטעות בקשר. השפה שלהם היתה נאו מרקסיסטית, זה מסביר את ההתחברות הקלה יחסית לאסכולת פרנקפורט, ואת שלטון מורשת אדורנו באקדמיה האירופאית בשנות ה70. מרקוזה התקבל בצורה חלקה יותר. ואמנם היתה התנגשות חזיתית מפורסמת בין אדורנו והסטודנטים שלו. אבל זו היתה מהפכה מבפנים שנבעה מרעיונות שאדורנו פיתח ושאורגנה על ידי הסטודנט המצטיין שלו.

ואם נחזור לעניין ההקשר, לפעמים נהוג בישראל לטעון שאנחנו מאחרים בעשרים שלושים שנים ומאמצים רעיונות שכבר מסתובבים במקומות "מפותחים" יותר כבר הרבה זמן. זה יהיה נאמן יותר למציאות אם יסבירו את הניו אייג' הישראלי בהקשרו האמיתי, בתופעה הגלובלית של שנות ה90.

2. העלתי את עניין הפעולה האלימה משום שיש להדגיש את הפוטנציאל המהפכני האנטי ממסדי של תנועת ההיפים. דובר הרי על פירוק מבנה החברה, פירוק המשפחה ופירוק המוסדות. ואכן חלק מתנועת ההיפים אכן הלכה עם זה עד הסוף. אם מתנגדים לקיומו של הממסד ומאמינים במעשה, לא לובשים חליפה ומנסים להיבחר למועצה המקומית תוך שימוש בשפה הפוליטית המקובלת. יורדים למחתרת, מתנקשים בפוליטיקאים ואנשי השוק. מפוצצים בנקים, מוסדות שלטון ומרכזים מסחריים. טרוריסטי העולם התאחדו.

נכון שההקשר של אסכולת פרנקפורט חשוב להבנת טאוב. במיוחד האמונה בתודעה כוזבת והחשש שאם נביט לשמאל ולימין ואולי נרשה לעצמנו להנות כוחות הרשע ישתלטו. זה מובן מאוד בהקשר המקורי, שנות ה20 וה30 בגרמניה. זה מתחבר גם יפה עם מסורות סגפניות רבות שנים ויכול להפוך לטאוטולוגיה פוריטנית.
טאוב לא מראה שום סימן שהוא מוכן לקבל רפלקציה עצמית ותורות ה"דע את עצמך" בשום תנאי.

3. זו בדיוק הטענה שלי. טאוב (כמו רבים וטובים לפניו) מציב את החברה הזרה בתור המקור, האוריגינל שבו האיזון נכון. ישראל מהווה עותק דהוי ולא מאוזן.

אני טוענת שכל המהלך שלו מעוגן בתוך החברה הישראלית שמתמודדת עם קולקטיביזם, מחוייבות והקרבה למען הכלל כבר מראשיתה.
אולי זה רק נעים בגב משום שהאתוסים הקודמים, ההקרבה, העקדה והמהפכנות האידאולוגית היו כל כך חזקים, כל כך ממכרים.
רק שאלה, לא משתמשים יותר במילה אחלה? 530959
היא • בתשובה להיא יום ו', 4/12/2009, 22:37
אה כן, תודה שהזכרת את עניין השמרנות (יותר ממודרניזם), אני חושבת שאתה צודק.
רק שאלה, לא משתמשים יותר במילה אחלה? 530961
יהונתן אורן • בתשובה להיא יום ו', 4/12/2009, 22:59
1. אני מבין את טאוב לא כמי שמנסה להסביר את הניו אייג' הישראלי באמצעות הרעיונות של שנות השישים, אלא כמי שמותח קו רעיוני בין שתי תופעות. יותר השוואה, תרגיל בתולדות הרעיונות ובתוצאותיהם, מאשר ניסיון ליצור קשר של סיבה ותוצאה. עניין מקובל בכתיבה במדעי הרוח.

2. הפעולה האלימה של תנועת ההיפים גוועה ולא שינתה דבר. ההתכנסות באוניברסיטאות והעיסוק הרפלקטיבי ב"שיח" במקום בשינוי פוליטי ממשי של החברה גרמו להפיכת הרעיונות הללו לשוליים ולעליית הימין. לא שאין מקום לעיסוק בשיח, לא שאין מקום לרפלקסיה עצמית, אבל הרפקלסיה על רפלקסיה וחוזר חלילה הרסו את הפוטנציאל של התנועה לשינוי ממשי בעשורים האחרונים. אני חושב שלשם טאוב מכוון שהוא כותב "מהפיכת התודעה הצטופפה בדירות שכורות בסן פרנסיסקו, ובברקלי, בלואר איסט סייד ובוילג' של ניו יורק והתכוננה, כמו שהבחין טוד גיטלין בצער, לכבוש את המחלקות לספרות אנגלית בזמן שהרפובליקנים יכבשו את הבית הלבן".

בנוגע ל"החשש שאם נביט לשמאל ולימין ואולי נרשה לעצמנו להנות כוחות הרשע ישתלטו" - כן, מסכים איתך. כאן החולשה של טאוב.

3. זאת ביקורת מעניינת מאוד. גם אחריה אני עדיין חושש מהנעים בגב, אבל גם אני תוצר של אתוסים קולקטיביסטיים.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות