|
||||
|
||||
במילון שלך, פלצניות = אקדמיות. האם נכון? הכתיבה בעין הדג היא לטעמי אישית מדי, וכמו רוב כתיבת הביקורת הצעירה היום בארץ, לא רק ברשת, היא מושפעת מדי מהניו-ג'ורנליזם. זה ז'אנר מאוד מפתה, שבמיטבו הוא מרתק (נגיד, 8,000 מילה של מיברג) ובבינוניותו הוא איום ונורא. |
|
||||
|
||||
מיברג מרתק? הכתבות שלו הן חזרה ופיתוח על הרעיון שמודגש בכותרת המישנה ולוקות מאוד בטרחנות ובשטחיות. הדבר הטוב היחיד שניתן לאמר עליו הוא שיש לו טעם מוזיקלי נפלא (וגם זה רק ברוק. הוא הודה לא פעם שלג'אז לא הצליח להתחבר). |
|
||||
|
||||
הוא טרחני ומרתק. וכנראה שיש לו עורכים טובים :-) שניסחו את כותרת המשנה כך שתשקף את הטקסט היטב. |
|
||||
|
||||
טרחני ומרתק זה דבר והיפוכו. מאמריו לא משקפים עריכה טובה אלא את העובדה שהוא לא יודע להעמיק ולפתח את אמירותיו אלא רק לחזור על אותם דברים. |
|
||||
|
||||
מרתק לראות כמה טרחני אתה מסוגל להיות. |
|
||||
|
||||
גם סרט טוב של וודי אלן, להבדיל, הוא טרחני ומרתק. |
|
||||
|
||||
אין דבר כזה, סרט טוב של וודי אלן. מקומו הנכון של אלן הוא בסטאנד אפ. סרטיו הם מתיחה לא מוצלחת של סוג ההומור שלו לפורמט שלא מתאים לו. חבל על דאבדין. |
|
||||
|
||||
הלו הלו, פה זה לא עין הדג. (אילו סרטים שלו ראית?) |
|
||||
|
||||
יש לו כמה סרטים טרחנים, כמה סרטים טובים ושניים מהם מרתקים - תעלומת רצח במנהטן וקללת אבן העקרב הירוקה, אבל לא אצלו ולא אצל אחרים קיים השילוב של טרחני ומרתק. זה צירוף שאין לו קיום כמו גמד גבוה. |
|
||||
|
||||
''טרחני ומרתק'' זה לא כמו ''גמד גבוה'' אלא כמו ''גמד מרשים'', נניח. |
|
||||
|
||||
"טעם מוזיקלי נפלא"?! http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/659/020.html |
|
||||
|
||||
בהחלט. במדינה שמקדשת מדי את הפרוג, פחות מתייחסים למוזיקה הטובה באמת - זו שבאה מאמריקה: רוק קלאסי, רוק דרומי, בלוז וקאנטרי וכמובן גם הג'אז. |
|
||||
|
||||
בהחלט? אף אלבום של דייויד בואי לא נבנס לרשימת מאה הגדולים? אף אלבום של לאונרד כהן? סיימון וגרפונקל? סוזן וגה? נירוונה? קווין? ארמסטרונג? פינק פלוייד? ומה שלא פחות מטריד, האלבום הטוב ביותר במאה הוא של להקה בשם drivers by truckers? אפילו אמו של הסולן לא חולמת בחלמות הטובים ביותר שלה לשים אותו קרוב לעשריה הראשונה. האמת, זאת רשימה שמעידה הרבה יותר על הכותב מאשר על המוזיקה במאה העשרים, אדיוט שכל כך מלא בעצמו שלא מסוגל להבין כמה הדאווין הזה נראה מביך בעיני כל אדם סביר. זה ממש לא קשרו ל"מדינה שמקדשת מדי את הפרוג", רשימות כאלה עשו בהרבה מדינות, ובאף אחת לא יצאה רשימה כל כך חסרת טעם. |
|
||||
|
||||
זו לא רשימת האלבומים שעשה לפני כמה שנים אלא רשימה של שירים שכוללת גם את סיימון וגרפונקל.כל שאר הדברים שהוזכרו קשורים לפרוג (דיוויד בואי ופינק פלויד), שייכים לתקופה מאוחרת מדי (ידוע שהתקופה הטובה ביותר לרוק הייתה שנות ה60 וה70) או סתם אובר-רייטד (ליאונרד כהן). |
|
||||
|
||||
...סוזן וגה? (היא נורא נחמדה, אבל). |
|
||||
|
||||
גם את, גם ארז, גם אני וגם מיברג מכירים יותר שירים שלה מאשר של ה-Drive-By Truckers. |
|
||||
|
||||
אבל מיברג לא מתימר ליצג את כלל מוזיקת הרוק אלא רק אספקט מסוים שלה, זה שקרוב לליבו וקולע לטעמו. |
|
||||
|
||||
מיברג מתיימר לכתוב על 100 האלבומים הגדולים של המאה ה-20 (אבל גם בלי היומרנות המגוחכת הזאת, הבחירה מעידה על טעמו הקלוקל, ונפיחותו הלא מוצדקת) |
|
||||
|
||||
טעם קלוקל? בוב דילן, אריק קלפטון, ניל יאנג, ג'ימי הנדריקס, קוסבי, סטילס ונאש, הבאנד, קרידנס קלירווטר ריוויוול, לינארד סקינארד, אולמן בראדרס, ג'וני מיטשל, קרול קינג, ג'יימס טיילור, הביטלס, הסטונס ועוד. זה טעם קלוקל? |
|
||||
|
||||
זה לא קלוקל בכלל, זה פשוט מוטה. אם כי בתור "100 השירים החביבים על הכותב אישית" זו רשימה נהדרת. |
|
||||
|
||||
הוא לא התיימר לייצג דבר מעבר לטעמו האישי. ולעניין ההטייה, ההדגשה המוגזמת שחובבי מוזיקה ישראלים נותנים לפרוג-רוק, גם זה מוטה. |
|
||||
|
||||
"מאה שירי הרוק של כל הזמנים" נקרא אצלך "לא התיימר"? בעצם מה אני טורחת, גם לך יש רשימה (קולנועית) יומרנית כזו, שמשקפת טעם אישי ותו לא. |
|
||||
|
||||
נכון, ובקרוב גם הרשימה המוזיקלית... |
|
||||
|
||||
הצילו. |
|
||||
|
||||
הלוואי שהיה אפשר לקחת אפידורל לפני כל רשימה של ארז :-) |
|
||||
|
||||
אין ספק, על מצבתו הקולקטיבית (שמא - הקולקטיבי*סטית*?) של האייל ייכתב בבוא הזמן: הם אהבו את המין האנושי אך שנאו בני אדם :-]. |
|
||||
|
||||
מה קרה לגלגלת הקטנה בעכבר שלך? |
|
||||
|
||||
היא קצת גדולה מדי לבליעה. |
|
||||
|
||||
מה? |
|
||||
|
||||
כבר נאמר בתורתנו ''לא תוכל להתעלם''. |
|
||||
|
||||
"ההדגשה המוגזמת שחובבי מוזיקה ישראלים נותנים לפרוג-רוק, גם זה מוטה", חובבי מוזיקה *ישראלים*? עשו רשימות כאלה בעוד כמה מקומות בעולם, ואף אחת לא התעלמה מכל מה שהוא לא ניל יאנג וואנטובי. |
|
||||
|
||||
למה אין שחורים שאינם הנדריקס? איפה סטיבי, ריי, ג'יימס... ואיך בכלל קשור הדיון הזה לסגירת אתר "עין הדג" ? האם מר מיברג נהג להגיב באתר ? |
|
||||
|
||||
פתילים אופטופיקיים על נושאים המרוחקים מכותרת הדיון הם מקובלים מאוד באייל ואין כל צורך להתנצל עליהם. במידה רבה הם המעניקים למקום את צביונו ואת חינו, כך שציניות נוסח "האם מר מיברג נהג להגיב באתר?" היא מיותרת למדי. מיברג הוזכר לראשונה בתגובה 526454. |
|
||||
|
||||
כי הרשימה אינה כוללת שירי סול וריתמ'נ'בלוז ולרוק הקלאסי השחורים לא תרמו הרבה. |
|
||||
|
||||
לדבלי לא תרם הרבה לבוב דילן? בליינד למון ג'פרסון לא תרם הרבה לקלפטון? צ'אק ברי לא תרם הרבה לביטלס? |
|
||||
|
||||
פלפל ירוק לא תורם הרבה לסלט ירקות? |
|
||||
|
||||
כן, תורם הרבה. ולדבלי הוא יותר על תקן אחת העגבניות המרכזיות של דילן. |
|
||||
|
||||
כן, אז מה? הרשימה היא אך ורק של הרוק ולא של מקורותיו, ומנסיון שלי, מאה שירים זה מעט מדי. |
|
||||
|
||||
מקורות יודעי דבר מוסרים שצ'אק ברי לא תרם. הצ'ק שלו חזר. |
|
||||
|
||||
לא הגיוני. צ'אק ברי אף פעם לא השתמש בצ'קים - הוא רצה את הכל במזומן, לפני ההופעה. |
|
||||
|
||||
אבל הבנדוד שלו מארווין ברי היה מוכן לקבל הכל, אפילו להופיע בתיכון. |
|
||||
|
||||
וזה עוד כלום לעומת המקומות שדיואי קוקס ניגן בהם: (דקה 8:30 ואילך) |
|
||||
|
||||
אנחנו כנראה מתגוררות על פלנטות שונות. ראיתי בכמה מקומות ברשת סגידה לכתיבה של רון מיברג, בעוד שכאשר ניסיתי לקרוא את רשימותיו ב''מעריב'' בשנה האחרונה הן היו מבחינתי בכיינות מתמשכת על כך שנאלץ לרדת מהארץ בגלל להקת ברנז'אים צמאי דם או משהו בדומה לכך, בתוספת פרטים לא מעניינים בעליל מחייו במיין. או שזקנתו מביישת את נעוריו שלא הכרתי, או שהטעם שלנו בכתיבה הוא שני קווים מקבילים. אין לי מושג מה זה ניו-ג'ורנליזם. אני רק יודעת שהביקורות בעין הדג ברובן לא אישיות כלל - כלומר, הכותב יכול לספר משהו על עצמו אבל עיקר הביקורת תהיה אובייקטיבית. זאת דווקא בניגוד לביקורות קולנוע בעיתון, שמבוססות יותר מדי על התרשמות אישית. אין לי התנגדות מיוחדת שבביקורת סרטים תופיע התייחסות אקדמית, אני פשוט חושבת שעבורי כצופה, רוב הפעמים הפרטים האלה לא רלוונטים. אני מצפה להנות מסרט כמו שאני מצפה להנות מיצירת אמנות בכלל, כיצירה שלמה בפני עצמו ולא כמשהו שצריך להסביר לי עליו כדי שאוכל להעריכו כיאות. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
It's about time people will stop the manner of reponding to people's questions/notions with Wikipedia link instead of a short informative and much more pleasant response.
Specifically for that link, i went to the link, where the first paragraph said nothing about what the subjuct is in essence. further reading started to be too lengthy to continue with and contributed little to the understanding. If we were all sitting in a comfortable living room having a nice intelectual conversation, people would rather speak to the point and not giving links, so why in that format it is it so common?. Moreover, if it was a special hidden link to a special internet page that have relevant information, but the average reader will have difficulty to find, that might give reasonable contribution. In the wiki case, presuming the other participants here heard of wikipedia somewhere along their lives, this kind of answers carries also a little (hidden?) disrespect/patronizing towards the previous responder. As i see it (my opinion surely, also for all the above), if we are having a conversation here, lets have it, and not send people running to the nearby library in the middle of the conversation instead of putting some effort in giving them information that they don't have right now. Guess we came here to learn from each other, we came for the data, not the (tirivial) pointers. |
|
||||
|
||||
אני מזדהה עם הרגשתך לפעמים אך מבין את המלנקקים ומודה להם. בנוגע ליחסה המתנשא/מזלזל לכאורה של החשמנית, ארשה לעצמי להעיד שטעות בידך ואין יסוד לפרושך זה. |
|
||||
|
||||
Just to clarify that i didn't meant for any personal notions about the Hashmanit :) ולמלנקקים תהיה עדנה...
|
|
||||
|
||||
תודה על התמיכה :-]. |
|
||||
|
||||
לינקקתי אוטומטית משום שזכורה לי אלמונית שלא יכלה ללנקק בכוחות עצמה (אולי מסיבה טכנית הקשורה במחשב אצלה ואולי מתוך אי ידיעה), ומדי פעם פחות-או-יותר ציפתה/ביקשה שילנקקו למענה. אם כי, בדיעבד - זו בודאי לא היתה לונה אלא מישהי חסרת נסיון. לינקקתי בקיצור וללא תוספת במילותי-שלי משום שזה היה באמצע נושאים אחרים. מי שמעלה בדעתו ש*אני* נמצאת בעמדה שממנה אני יכולה להרשות לעצמי להפגין התנשאות בעניינים אלה - לא מכיר אותי אישית וכנראה גם לא מכיר את נושא הטכנופוביה באופן כללי. אינני חושבת שלונה רואה עצמה נפגעת, אבל אם כן - אני מתנצלת בפניה, ובכנות - לא זו היתה כוונתי. לו היינו יושבים כולנו באיזה סלון נוח, כדבריך, הכל היה אחרת - העולם היה אחר, לטוב ולרע. אחד היתרונות המוענקים לנו באמצעות האינטרנט הוא היכולת לשוחח ולתפקד כקבוצת חברים גם כשאנו רחוקים גיאוגרפית וגם אם מישהו מוגבל בתנועה (מכל סיבה שהיא, ובין אם פיזית או באופנים אחרים). יתרון נוסף הוא עניין הלינקים, או, במילים אחרות - האפשרות לסייע זה לזה בתגבור הידע האישי בדרך חדשה-יחסית, ונוחה, יחסית - דרך שבימי ילדותי עוד לא היתה קיימת. |
|
||||
|
||||
מיברג הוא באמת עניין של טעם. לא הבנתי מה זה עבורך ''ביקורת אובייקטיבית'' ולמה לדעתך דווקא מבקר ''אקדמי'' בעיתונות מתבסס על התרשמות אישית. לגבי הפסקה האחרונה שלך - נראה לי שיש לנו יותר מדי מחלוקות על הנחות יסוד הנוגעות לאמנות ולחוויה האמנותית, אז ברשותך לא אכנס לזה עכשיו. |
|
||||
|
||||
לפני מספר שנים הוא ראיין (במעריב, כמובן) את יהונתן גפן לרגל צאת ספרו, כמדומני. אין לי מושג איך היה הראיון עצמו, מאחר שהכתבה נפתחה במסה ארוכה שבה מייברג שפך את מררת לבו וחשף קנאה ארוכת שנים בגפן, על כך שזכה להיות השגריר של מעריב בניו יורק במקומו או משהו כזה (זה היה קצת כמו המערכון הדגול של החמישייה הקאמרית על עמנואל הלפרין שמקנא ביואב טוקר, רק הרבה פחות מצחיק). אחרי יותר מעמוד שבו מייברג התקשקש על רגשותיו כלפי גפן, התייאשתי ונטשתי את הכתבה. ידיד טוב שלי היה עורך בעיתון ביה"ס "בליך" בר"ג, ובמסגרת תפקידו נחשף לכתבות של מייברג (שגם הוא היה עורך העיתון, בשעתו) ומסתבר שהוא לא השתנה מאז התיכון. לטענתו גם אז הוא נהג לכתוב פוסטים ארוכים בבלוג שלו (אבל עוד לא היה אינטרנט, אז הוא נאלץ לפרסם אותם בעיתון ביה"ס). באשר לטעמו המוזיקלי - למי אכפת. הטעם המוזיקלי שלו לא מעניין אותי יותר מזה שלי, ובאופן מוזר זה שלי מעניין אותי הרבה יותר (וגם הרבה יותר לטעמי, כמה מפתיע). לא מעניין אותי מה הוא אוהב לשמוע; הוא יכול להאזין גם ל"תינוקות שומעים קולדפליי" (יש דבר כזה, בחיי). כל עוד הוא נהנה מהמוזיקה שהוא שומע, שיהיה בכיף, זה בדיוק מה שאני עושה. לעומת זאת, לקרוא על המוזיקה שהוא אוהב, על חייו בניו יורק, אשתו, ילדיו, הוא עצמו והסטייק החביב עליו, ממש לא מהנה אותי. זה ללא ספק עניין של טעם, ואין לי מושג מה זה "ניו ג'ורנליזם" (ראיתי שיש קישור לויקי, לא מסקרן אותי מספיק כדי לטרוח לקרוא) אבל אם מייברג הוא מיטבו המרתק של הז'אנר, זה ז'אנר לא מפתה בעליל (לא אותי, על כל פנים). |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |