 |
לפני מספר שנים הוא ראיין (במעריב, כמובן) את יהונתן גפן לרגל צאת ספרו, כמדומני. אין לי מושג איך היה הראיון עצמו, מאחר שהכתבה נפתחה במסה ארוכה שבה מייברג שפך את מררת לבו וחשף קנאה ארוכת שנים בגפן, על כך שזכה להיות השגריר של מעריב בניו יורק במקומו או משהו כזה (זה היה קצת כמו המערכון הדגול של החמישייה הקאמרית על עמנואל הלפרין שמקנא ביואב טוקר, רק הרבה פחות מצחיק). אחרי יותר מעמוד שבו מייברג התקשקש על רגשותיו כלפי גפן, התייאשתי ונטשתי את הכתבה.
ידיד טוב שלי היה עורך בעיתון ביה"ס "בליך" בר"ג, ובמסגרת תפקידו נחשף לכתבות של מייברג (שגם הוא היה עורך העיתון, בשעתו) ומסתבר שהוא לא השתנה מאז התיכון. לטענתו גם אז הוא נהג לכתוב פוסטים ארוכים בבלוג שלו (אבל עוד לא היה אינטרנט, אז הוא נאלץ לפרסם אותם בעיתון ביה"ס).
באשר לטעמו המוזיקלי - למי אכפת. הטעם המוזיקלי שלו לא מעניין אותי יותר מזה שלי, ובאופן מוזר זה שלי מעניין אותי הרבה יותר (וגם הרבה יותר לטעמי, כמה מפתיע). לא מעניין אותי מה הוא אוהב לשמוע; הוא יכול להאזין גם ל"תינוקות שומעים קולדפליי" (יש דבר כזה, בחיי). כל עוד הוא נהנה מהמוזיקה שהוא שומע, שיהיה בכיף, זה בדיוק מה שאני עושה. לעומת זאת, לקרוא על המוזיקה שהוא אוהב, על חייו בניו יורק, אשתו, ילדיו, הוא עצמו והסטייק החביב עליו, ממש לא מהנה אותי. זה ללא ספק עניין של טעם, ואין לי מושג מה זה "ניו ג'ורנליזם" (ראיתי שיש קישור לויקי, לא מסקרן אותי מספיק כדי לטרוח לקרוא) אבל אם מייברג הוא מיטבו המרתק של הז'אנר, זה ז'אנר לא מפתה בעליל (לא אותי, על כל פנים).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש